זה צפוי להיות אחד החודשים המורכבים והבעייתיים ביותר שנראו כאן בתקופה האחרונה, בכל הקשור ליחסים הישראלים-פלסטינים, וגם זה בלשון המעטה. אפילו הגעתה של המשלחת האמריקנית בראשות חתנו של הנשיא דונלד טראמפ, ג'ראד קושנר, לישראל ולרשות, אינה צפויה לרכך את הטלטלות שצפויות לנו בתקופה הקרובה.
ביום שלישי הבא יתחיל הפיילוט של משטרת ישראל לכניסה של חברי כנסת להר הבית. כן, ממש כשם שעושים בטלוויזיה האמריקנית לסדרות חדשות - פרק ראשון שבו נבחנות תגובות הצופים, כך גם המשטרה תבקש לבדוק כיצד יגיבו "הצופים" המוסלמים הנלהבים למראה עלייתם של חברי כנסת ישראלים יהודים למתחם ההר. המשטרה גם הודיעה על כך מראש, כדי להכין את "הצופים" לאירוע החגיגי. וכאילו לא הספיקו אירועי יולי ומסגד אל-אקצא, יתחיל הפיילוט הישראלי עם חברי כנסת מהימין שמן הסתם לא יפספסו את ההזדמנות להפגין את מחויבותם לירושלים, להר הבית ובעיקר לקהל בוחריהם.
כמה ימים אחר כך, ביום שישי, יציינו המוסלמים את עיד אל-אדחא, חג הקורבן. שבועיים וקצת לאחר מכן, ראש השנה והחגים היהודים שמביאים עמם בכל שנה מתיחות מחודשת סביב הר הבית. בסוף ספטמבר, תתקיים גם העצרת הכללית של האו"ם, שבה ינאם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. שוב נשמעים רינונים בדבר האפשרות שהרשות תבקש להכיר במדינה פלסטינית, ושנשמע על רצון להצטרף לבית הדין הפלילי בהאג ול-22 אמנות בינלאומיות.
עוד בוואלה! NEWS:
חודש לבחירות בגרמניה: "האם הגדולה" של אירופה מנווטת לכהונה נוספת
אחרי 8 חודשים בכלא: חרדי שפעל נגד הגיוס קיבל מענק של 24 אלף דולר
מתאם השבויים והנעדרים התפטר; משפחת גולדין: "מרגישים שננטשנו"
בנוסף לכך, נשמעים קולות בקרב האסירים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל שטוענים כי ההסכמה שהתקבלה בסוף שביתת הרעב של האסירים לביקור משפחות שני בחודש לא יצאה לפועל, ולכן, לאחר עיד אל-אדחא, הם יבחנו את צעדיהם.
לתוך כל זה צריך להוסיף את המהומה סביב רצועת עזה. בימים אלה מסתיימים השיפוצים של מעבר רפיח. מהידיעות שמפזרים אנשיו של יריבו של אבו מאזן, מוחמד דחלאן, בתקשורת הערבית והישראלית, לאחר עיד אל-אדחא ייפתח מעבר רפיח באופן קבוע. אלא שדווקא בכיר חמאס סלאח אל-ברדוויל היה זה שצינן את ההתלהבות, וביום רביעי בלילה אמר כי אנשי המודיעין הכללי המצרי הודיעו למשלחת חמאס שאין כוונה לפתוח את המעבר בקביעות. לעת עתה נראה שהצדדים שואפים לפתיחה מדי פעם של המעבר שהיא אירוע יוצא דופן בפני עצמה.
שינוי בהרגלי הפתיחה של מעבר רפיח, אם אכן יקרה, יהיה נקודת ציון משמעותית ביחסים בין הרשות הפלסטינית למצרים, בין חמאס למצרים וגם בין חמאס ורצועת עזה לרשות הפלסטינית והגדה המערבית. המצרים הדגישו שוב ושוב בשנים האחרונות כי יסכימו לפתיחה של המעבר אך ורק אם תהיה בו נוכחות של מנגנוני הרשות הפלסטינית. אם מעבר רפיח ייפתח אפילו למשך יומיים בשבוע, הרי שקהיר מסירה ידיה מאבו מאזן באופן רשמי וסומכת אותן סופית על מוחמד דחלאן וחמאס. בגלל המשמעות של צעד שכזה, נראה שמצרים תמשיך ללהטט בכל הקשור למעבר רפיח: מדי פעם תאפשר לפתוח אותו ולרוב תשאירו סגור.
בכל מקרה, ללא קשר לפתיחה של המעבר, הרי שרצועת עזה הולכת לקראת התנתקות מוחלטת מהגדה המערבית בגלל או בזכות כמה סנדקים: אבו מאזן, מוחמד דחלאן, חמאס ואיחוד האמירויות. נדמה שכל מה שקורה בשבועות האחרונים סביב רצועת עזה, נעשה בצילה של היריבות הפלסטינית הקשה בין דחלאן וחמאס לבין אבו מאזן, ומנגד ברמה הערבית בין איחוד האמירויות ומצרים לבין קטאר.
להלן תקציר הפרקים הקודמים: חמאס הודיעה על הקמתה של וועדה מנהלת, מעין ממשלה בעזה. הצעד התפרש כהתגרות ברשות הפלסטינית שהחליטה על שורה של צעדים שנועדו להעניש את חמאס. בין היתר, אבו מאזן קיצץ בשעות החשמל של הרצועה ליתר דיוק, הפחית מהכסף שהוא מעביר לצד הישראלי עבור החשמל של הרצועה, קיצץ משכורות של פקידי הרשות, הפריש לפנסיה אלפים מפקידי הרשות בעזה - שמזוהים עם דחלאן לרוב - ומנע טיפולים רפואיים מעזתים בישראל ובבתי חולים בגדה.
מי שמיהר להציל את הרצועה, הוא לא אחר מאשר מוחמד דחלאן, המהווה כאמור יריבו הגדול של אבו מאזן בהווה, והיריב בה"א הידיעה של חמאס בעבר. דחלאן התפייס עם חמאס, והציע לרצועת עזה לא מעט כסף שמקורו באיחוד האמירויות הערביות. אלה האחרונים שמעולם לא נודעו בחיבתם לחמאס עשו זאת מכמה שיקולים מרכזיים: לסייע לדחלאן מצד אחד, ובעיקר להחליש את השפעתה של קטאר על חמאס.
דחלאן וחברו שליט האמירויות מוחמד בן זייד, הרעיפו על חמאס שורה של הצעות כלכליות מפתיעות ומפתות, בהן אספקת חשמל באמצעות תחנת כוח בצד המצרי של רפיח, בתמורה לוויתורים מסוימים על השליטה בעזה ומתן דריסת רגל לדחלאן ברצועה. כך, השבוע כבר העבירה איחוד האמירויות הערביות את התשלום החודשי הראשון על סך 15 מיליון דולר, יותר מ-50 מיליון שקלים בחודש, ובסך הכל כ-600 מיליון שקלים בשנה, סכום משמעותי לכל הדעות, שנועד לייצר תחרות לקטארים.
דחלאן עצמו עדיין לא הגיע לרצועת עזה, אך אנשיו פועלים בה במרץ. אשתו ג'לילה למשל סיימה השבוע עוד ביקור בעזה, שבמהלכו חילקה חבילות סיוע למשפחות עניות ותיאמה חתונה המונית לזוגות צעירים נטולי יכולת כלכלית. על הפן הכלכלי של המבצע של דחלאן ברצועה מנצח האיש של "אבו פאדי", מאג'ד אבו שימאלה. במקביל, פועלים גם החברים הישנים מהסביבה של פתח, סופיאן אבו זיידה, סמיר משהראווי שאמור לשוב לרצועה ואפילו סמי אבו סמהדנא. דחלאן למעשה הצליח להשתמש בבור שחפר אבו מאזן לחמאס, כדיי למצב את מעמדו מחדש, להצטייר כמושיע של עזה, כבן הברית של חמאס ואולי בעתיד גם כיורש פוטנציאלי של אבו מאזן. כל זה היה נחסך מהאחרון אם לא היה יוזם שורה של צעדי ענישה נגד חמאס מבלי לבחון את השלכותיהם האפשריות.
עם זאת, המצב ההומניטארי ברצועה רחוק עדיין מלהשתפר. לעת עתה לפחות ההסכמות בין מצרים-איחוד האמירויות-חמאס-דחלאן אינן מורגשות בשטח: תושבי הרצועה מקבלים שלוש-ארבע שעות חשמל ואז יוצאים להפסקה של 12 שעות, פעם בארבעה ימים מגיעים מים זורמים לברזים, 110 אלף קוב של מי שופכין לא מטוהרים זורמים לים בכל יום והמעבר עדיין סגור. בו בזמן נרשמת עלייה במתיחות בין חמאס לבין הגורמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) על רקע פיגוע ההתאבדות הראשון מסוגו שבמהלכו נהרג איש כוחות הביטחון של חמאס. כן, דווקא חמאס, שייבא את שיטת פיגועי ההתאבדות לזירה הפלסטינית כבר בשלהי 1993, סופג מאותו נשק ממש - איש חמאס לשעבר שחצה את השורות לדאעש ושות', פוצץ עצמו ככל הנראה בתוך עמדה של חמאס בקרבת הגבול עם מצרים. חמאס כתגובה עצר עשרות פעילי הג'יהאד הסלפי והתחושה ברצועה היא שהארגון עתיד לנקוט בצעדים אלימים יותר נגד הקבוצות הללו.
נגד עזה וחמאס, אולי להיפך. ביום שני אמנם צפויה פגישתו עם נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן בנושא הפיוס הפנים פלסטיני, אך ספק אם הפגישה הזו תוביל לפיוס בין שני הפלגים המסוכסכים כל כך. ובאשר לאבו מאזן - קשה להבין את צעדיו האחרונים ובעיקר את הצהרותיו לתקשורת. הברכות לצפון קוריאה, התמיכה הכלכלית בוונצואלה, מעצר העיתונאים, ההגבלות על ההתבטאויות בפייסבוק. כל אלה רק הגבירו את תחושת המיאוס בו ובחבורה שמקיפה אותו בגדה. הרשות הפלסטינית סובלת מתדמית מושחתת אפילו יותר מתמיד, ומכזו שאינה מפסיקה להפר ולפגוע בזכויות אדם. אם היו נערכות כיום בחירות בגדה, מצבו של הפתח היה רע מתמיד. גם בתוך התנועה נשמעים לא מעט קולות נגד אבו מאזן, אך הם נשמעים בעיקר בחדרי חדרים מהחשש להתנכלות מצדם של אבו מאזן ואנשיו.
גם הצהרותיו בדבר עצירת התיאום הביטחוני אינן מרשימות את הציבור הפלסטיני יתר על המידה, להיפך. הן נתפסות כעלבון מאחר שברור לכל פלסטיני שהתיאום הזה נמשך ברמה המודיענית ובמישור המבצעי, גם אם לא כמו בעבר. התחושות האלה, הרווחות בקרב הדור הצעיר בגדה, שאיבד אמון בהנהגתו, והתסכול המדיני והכלכלי, מיצרים קרקע מאוד לא יציבה שמזכירה את המצב בכמה ממדינות ערב בתחילת העשור הנוכחי.