מסע בעקבות תכנית אוגנדה חושף איך היו נראים חיינו באפריקה

ניתן להתחיל את הכתבה הזו בשלוש נקודות זמן שונות. הראשונה, המובנת מאליה היא הקונגרס הציוני השישי בשנת 1903 הדן בתכנית בריטית ליישוב יהודים במזרח אפריקה, "תכנית אוגנדה" כפי שהיא תיכנס לספרי ההיסטוריה, וההיסטוריה החלופית. השנייה, הקשורה לכך, היא משלחת החקר היוצאת לשטח בשנת 1905, אחרי מות הרצל, כדי לבדוק אם השטח ראוי להתיישבות בכלל והתיישבות יהודים בפרט. ואולי הנקודה הרלוונטית יותר היא פסח 2016. בבריכת שחייה בזנזיבר שבאפריקה, כיאות, פגישה מקרית בין דוקטור בני פירסט, מומחה לשמירת הסביבה ומדריך ותיק לאפריקה לביני. בה אנו מתחילים לגלגל את הרעיון, חלום ותיק של בני, למסע בעיקבותיה של משלחת וילבוש לאדמות שנועדו להיות המדינה העתידית. החברה הגיאוגרפית נרתמה לפרוייקט, משרד החוץ ובמיוחד שגריר ישראל לקניה ואוגנדה (וכמה מדינות נוספות. קיצוצים, אתם יודעים) יהל וילן סייעו מאד ואחרי שנשלמו ההכנות יצאנו לדרך, לראות מה החמצנו, לחפש מה נותר מהחלום ההוא שעורר רגשות כה סוערים, לנסות ולחשוב מה היה קורה אילו.

יהודי, נוצרי ומוסלמי נוסעים ברכבת. זו לא התחלה של בדיחה, זה הרכבה של משלחת הסקר שנועדה לבדוק את היתכנות הפרוייקט. קצין צבא אנגלי, מייג'ור סנט היל גיבונס, ותיק מלחמת הבורים, פרופסור אלפרד קייזר, מומחה למדעי הטבע וערביסט שווייצרי שהתאסלם, ומהנדס ויזם יהודי, נחום וילבוש (וילבושביץ), לימים ממייסדי בית החרושת עתיד ובית החרושת שמן. כשבודקים את מהלך האירועים המשלחת היתה מיותרת – בזמן צאתם ג'וזף צ'מברליין כבר לא היה שר המושבות, ובלי דחיפתו דבר לא יכול היה להתבצע. המתיישבים הבריטים בקניה הביעו התנגדות למהלך וכמובן - המלחמה האידיאולוגית בקרב התנועה הציונית כבר הסתיימה למעשה, חובבי ציון הרוסים בהנהגת אוסישקין ניצחו, ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות הציונות כבר קרה (זליג לובן, סטודנט יהודי רוסי שהושפע מהאנרכיסטים ניסה לרצוח את מכס נורדאו, שהתייצב לצד הרצל וירה בו כשהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני". הוא החטיא). קבוצת סטודנטים יהודיים המציאה המנון למדינה החדשה ושרה אותו בקונגרס כשיר היתולים, צ'ין קוואי שמו, והוא כולו ג'יבריש המנסה להישמע אפריקני. נוכח הלחץ הרצל אולץ להתפשר ושורות הקונגרס והציונות אוחו מחדש. אבל המשלחת יצאה לדרכה.

ראשית השאלה הגיאוגרפית המתמשכת – מדוע היא נקראת תכנית אוגנדה, כשהשטח שיועד לתכנית, ואסין גישו – או גואס נגישו - נמצא במערב קניה? שתי סיבות. הראשונה היא שבאותה עת המושבות הבריטיות באפריקה חולקו מנהלתית לשתיים –הטריטוריה של מזרח אפריקה ואוגנדה, וחלק מהשטח אכן נמצא בשטח שהיה אז בשטח המנהלתי של אוגנדה וכיום הוא בקניה.

השנייה היא מסילת הברזל: הרכבת הרי שינתה את אופן ההתיישבות בעולם כולו. בפעם הראשונה מאז היות האדם יש אמצעי תחבורה שונה מהליכה או רכיבה. ומסילות הברזל ישמשו להתיישבות מהגרים ואזרחים, להבאת גדודי צבא, סוחרים, קונסולים, כמרים. כך הרכבת המחברת את החוף המזרחי למערבי ולצידה קווי הטלגרף, קריטית בהפיכת ארצות הברית למעצמה המשתרעת מחוף אל חוף. כך הרכבת הטרנס סיבירית ברוסיה, וכך באימפריה הבריטית: גדול האימפריאליסטים ססיל רודס חלם על מסילה שתחבר את קייפטאון עם קהיר, והחלה סלילת המסילה שתביא את המתיישבים ללב אפריקה.

מסילת אוגנדה, כך נקראה, אמורה לחבר את מומבסה עם אגם ויקטוריה. והיא תביא את המתיישבים היהודים ואחרים. והפרוייקט נקרא על שם המסילה שהיתה חלק קריטי ממנו.

בכל מסענו אנו רואים את מה שיכול היה לקרות – ואת מה שקרה בפועל. וכן, הקשרים היהודים והישראלים, לא רק מהעבר המדומיין אלא העבר האמיתי נמצאים כל הזמן קרוב לפני השטח: כך למשל בזמן סלילת המסילה על ידי פועלים הודים יש תקלה – שני אריות מתחילים לטרוף את הפועלים בלילות. הם מתוחכמים ורצחניים, קוטלים קרוב למאתיים(!) פועלים ונקראים "רוח" ו"חושך". אחרי ניסיונות כושלים לחסלם, וכשהפועלים המבועתים פותחים בשביתה מוצדקת מאין כמוה, נקרא למשימה צייד ותיק והמהנדס האחראי לפרוייקט, ג'ון פטרסון שמו. הוא הצליח ללכוד אותם אחרי עשרה חודשים, פוחלציהם נמצאים מכל המקומות במוזיאון הטבע בשיקגו (לשם מכר אותם), כתב ספר על האריות הטורפים של צאבו, השלים את המשימה וקניה מנסה להחזיר את האריות, מקור גאווה לארצם.

פטרסון. מאיפה מוכר לנו השם הזה? ובכן, לימים, בזמן מלחמת העולם הראשונה יהיה פטרסון האירי מפקד גדוד נהגי הפרדות כשסגנו הוא יוסף טרומפלדור. הוא יקים גדוד עברי נוסף ויעמוד בראשו, הגדוד ה-38 של קלעי המלך (ז'בוטינסקי היה פעיל מאד בהקמת הגדוד), הוא היה ציוני נלהב ובשנת 1946, כשייוולד לבן ציון וצילה נתניהו בן בכור בירושלים הוא ייקרא על שמו – יונתן הוא הרי הגרסה העברית של ג'ון, בתוספת השם "נתן" על שם סבו. ואין צורך לאמר שיוני נתניהו ייהרג באוגנדה, במבצע אנטבה.

בניירובי בירת קניה ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה. מעטים נותרו בה, והקהילה כיום היא אותו ערבוב המוכר לנו היטב – ישראלים העובדים בקניה, צאצאי יהודים שהתגלגלו לקניה ערב השואה או אחריה, רופא אמריקני יהודי שהוא הקרדיולוג של הנשיא. וכן, היו גם יהודים מרחיקי ראות שסברו שתכנית אוגנדה תקרום עור וגידים והגיעו לניירובי ולערים אחרות מוקדם כדי לרכוש קרקעות ונכסים, להתכונן למדינה שתקום, להיות במקום הנכון בזמן הנכון. זה לא בדיוק קרה. אבל וילבוש מתאר בספרו "המסע לאוגנדה" מפגשים עם חלקם. על פי רוח הזמן עיקר המחשבה היא לקיום המתיישבים, והקיום אז הוא בראש ובראשונה חקלאי. למודאגים בדיעבד ממזג האוויר – ברמה האפריקנית הפנימית, הארץ המיועדת, מידות החום נעות במשך כל השנה בין 18 ל-24 מעלות צלסיוס. מהבחינה הזאת לפחות, עדיף על הקיץ הישראלי. כמובן, יש גשמים, יש מים מתוקים. יש גם מלריה, אבל הרי התגברנו עליה גם בישראל. וכשאני כותב רמה, זו אכן רמה: עיר הבירה המיועדת, אלדורט (לא היתה עיר אחרת בכל האזור...) נמצאת בגובה של 2,400 מטרים מעל פני הים, והשבטים באזור רגילים לריצה בגבהים האלה. באלדורט נמצאת האקדמיה לריצה של קניה, כאן מתאמנים האלופים האולימפיים והאלופים לעתיד. אולי מכאן היו יוצאים המדליסטים העבריים בריצות ארוכות.

אבל זה לא קרה. וגם לא היה אמור לקרות: הרצל בתחילת דרכו, בתחילת הגותו השתעשע בין השאר ברעיון של הגירת העם היהודי לארגנטינה. הוא העלה על הכתב את הנימוקים בעד ונגד ארץ ישראל: "אם נלך לדרום אמריקה יהיה בכך יתרון גדול בשל הריחוק מאירופה החמושה והמושחתת... הנימוקים נגד ארץ ישראל הם קרבתה של רוסיה ושל אירופה, מגבלות השטח וכן האקלים שכבר נגמלנו ממנו. בעד: האגדה אדירת הכוח". אכן, המיתוס. והוא היה, ועודנו, רב עוצמה: הרי עוד לפני פרשת דרייפוס, לפני הספר "מדינת היהודים", החלו יהודים לחשוב על הארץ. מתולדות משפחתי אני מכיר זאת היטב: קבוצת יהודים חסידים מרומניה של היום החליטה להגר לארץ. העלייה הראשונה. הם היו אמידים, או למצער בעלי רכוש – כל משפחה נדרשה להפקיד 5,000 פרנק לרכישת אדמות וציוד חקלאי. והם עוזבים את העיירות שחיו בהן בצורה סבירה לגמרי ובאים לאדמות הטרשים, שם ייסדו בזיעת אפם ובהקרבת בריאותם את ראש פינה, זכרון יעקב, בת שלמה.

ואחרי ארגנטינה, שנפסלה, הרצל מודע היטב שרק השם ארץ ישראל ילהיב את העם המפוזר. אבל הוא חושש שבינתיים יקרה משהו נורא, יש הרי עיכובים, אין לדעת מה יקרה. ועל כן אולי יהיה צורך במשהו זמני, מקלט לילה, שבו יהיה לעם היהודי כתובת, מדינה קולטת במקרה הצורך עד הקמת המדינה הנכספת בציון. עיתוי ההצעה כמובן משמעותי: ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי מעלה את הצעתו בפגישה בחודש אפריל, 1903, ואת ההחלטה לקדם את הנושא מקבל הרצל בחודש מאי, אחרי פרסום דבר פרעות קישינב. התכנית פילגה את הציונים, כולל מאבקים אידיאולוגיים משפחתיים: כך למשל אליעזר בן יהודה תמך בתכנית בעוד בנו, איתמר בן אבי, התנגד לה בתוקף. כתב בן יהודה:" אתם רוצים דווקא בהארץ. ואם לא זאת הארץ אז נמות! אבל, אדוני, מי נתן לכם רשות לגזור מות על האומה אם לא יעלה בידה לחיות במקום שאתם רוצים דוקא בו?" (מתוך "המדינה היהודית, מאמרים שונים על מזרח אפריקה", ורשה תרס"ה). ואין צורך להזכיר שמחייה השפה העברית אינו אנטי ציון, שהוא כותב את הדברים בירושלים.

המשלחת המקורית, שאורגנה בידי ליאופולד גרינברג, פעיל ציוני בריטי, יצאה ברכבת ממומבסה שלחוף האוקיינוס ההודי והמשיכה ברגל (מעניין ששתי משלחות החקר הציוניות היחידות שיצאו לבדוק אם התנאים מתאימים להתיישבות יצאו לאל עריש ולקניה. לארץ ישראל לא יצאה שום משלחת רשמית בשם העם מאז המרגלים התנ"כיים...). זיכרו, אנו מדברים על עידן הגבורה של המגלים האירופים, חלקם נבלים, אחרים שוחרי טוב, אימפריאליסטים, מתעשרים, פטריוטים, גזענים, מיסיונרים. כולם היו שם שנים ספורות לפני בוא המשלחת: ליווינגסטון וסטנלי, ברטון וספיק. הם רצו למצוא את הפרס הגדול – מקור הנילוס הכחול. ספיק היה זה שבסופו של דבר הכריז שמדובר באגם ויקטוריה, בניגוד לדעתו של חברו ולימים יריבו הגדול ברטון.

והמשלחת, מאובטחת בבני מסאי המשיכה לקיסומו, גם בה יש עדיין שרידים לקהילה. היום, וזה מוכר לכל מבקר בקהילות שחרבו במזרח ומרכז אירופה, מה שהיה בית הכנסת הוא בית יתומים על שם הנשיא לשעבר דניאל אראפ מוי.

ובדרך, בעוד אנו מטיילים ומסתכלים על הנופים, שלעתים נראים בדיוק כמו הגליל או הרי ירושלים אחרי גשם, משוחחים ומתווכחים על העבר והעתיד שלא התגשם, שוב דרישת שלום מהאירועים שאכן התרחשו, בקשר בין האימפריה הבריטית לעם קשה העורף בארץ ישראל: גילגיל. לכאן, למחנה המעצר הובאו 251 אנשי המחתרות בסוף ימי המנדט. הם קיבלו, צריך לומר, יחס טוב. כאן ישבו הצעירים האלה ולימדו זה את זה, למדו קורסים אוניברסיטאיים, כתבו הביתה, קיבלו מסרים מהבית, חלמו על הארץ וביקשו לחזור, להימלט. היו שם בין השאר מאיר שמגר, מרדכי ציפורי, עזריאל לבנת, עוזי אורנן ורבים רבים אחרים. שישה הצליחו להימלט ולחזור לארץ בדרך לא דרך. השאר שוחררו אחרי הקמת המדינה. ובאופן מאד ישראלי במחנה המעצר אני קורא את ספרו של אחד מהם, אריה מהולל, שבנו ירון הוא בן מחזור שלי מחיפה (בין השאר הם התחלקו במחנה על פי ערים, והיתה קבוצה חיפאית...). ובהתכתבות כדי לברר פרטים נוספים מתברר לי שמי שסייע בבריחה היה רופא השיניים של המחנה, מוריס ויליאמסון. נוצרי, אבל אישתו היהודיה תילי (אחותו של מי שיהיה מורה מיתולוגי שלנו לאנגלית, צבי וכס) השפיעה עליו והוא עזר לבריחה. כשהתברר חלקו בבריחה שהיתה השפלה לאימפריה הבריטים זעמו עליו והיתה מחשבה לשלול ממנו את עיטור הגבורה שזכה בו במלחמת העולם השנייה כטייס קרב. אבל באופן אנגלי מאד הוחלט לבסוף שלא שוללים הישגי עבר בגלל פשעים שנעשו מאוחר יותר, והעיטור נשאר. כיום מחנה גילגיל הוא בית חולים לפגועי נפש, אבל הצריפים נותרו, כמו גם הגינה ביניהם, שם החלה החפירה המובילה לחירות.

כשאנו חושבים על החקלאות בארץ אחד הדימויים החזקים הוא הפרדסים. ברחובות, בשרון. התפוזים. השירים של גשר הירקון והלהקות הצבאיות ומה לא. מטעי התה של קריצ'ו, שם היה אמור להיות העורף החקלאי של ישראל, מעלים תהיה אילו שירי הורה עולצים אפשר לכתוב על תה עם חלב. וכמובן השאלה הגדולה – אם היינו מגיעים לקניה איזו מדינה, איזו קהילה היינו? האם היינו הופכים, כמו בארץ ישראל, למתיישבים חרוצים הנסמכים על עבודה עברית (לפחות פעם)? או שמא היינו הופכים, כמו הבריטים, לקולוניאליסטים הנסמכים על כוח העבודה הזמין והזול? האם היינו יושבים בחצר האחוזה הקרירה, כשהמאוורר מאווש בעצלתיים מלמעלה ומנהל העבודה מארגן הכל והפועלים המקומיים קוטפים בשדות? לא נדע.

בכל מקרה התה טוב.

המשלחת פגשה פלוני, מר פרידמן, מתיישב יהודי באזור. לדעתו השטח מתאים להתיישבות של יחידים אבל לא יספק צורכי עם. זיכרו, אנו מדברים על תקופה שבה הצרכים נמדדו למעשה רק בחקלאות, אולי גם במחצבים, ותו לא. השטח יכול להלהיב רק אנגלי חובב ציד, העיר וילבוש בציניות לימים. "אולי יכול להצליח ענף גידול עיינות (יענים) שהן חיות חופשיות במישור הזה.. מומחים יצטרכו לדון ולהציע דרכים... להחליט אם אפשר וכדאי לזרוע מיני עשב טובים ומתאימים. ואם על ידי הרכבת נסיובים אפשר לעצור את מגיפות המקנה". והוא מסכם במילים שהדהודן מוכר בישראל כיום, בהקשר שונה לחלוטין כמובן: "מתוך תפיסה מעשית וביקורת של המצב יש הכרח לומר: במקום שאין כלום אין לעשות כלום!"

אלדורט, עיר הפלך, איך נאמר איננה ירושלים. או תל אביב. אנחנו בפריפריה של קניה. בית העירייה, הבניין המרכזי אמור היה להיות נניח הפרלמנט. מולו נמצא מלון גושן, שעליו מתנוסס בגאווה דגל ישראל. לא, אין קשר לתכנית. קניה מדינה דתית, נוצרית (וכמובן כעת יש בה עלייה עצומה של האיסלם) ובה קהילות אוונגליסטיות ואחרות הקשורות לתנ"ך. בבית הקברות האירופי המצבות מוזנחות, המציבות היהודיות המעטות כוסו כולן בצמחייה, אם תרצו משל לנוכחות הקולוניאליסטית שבאה להתיישב – ואיננה עוד. פה ושם נותרו כמה בריטים שחיו בקניה אחרי העצמאות, מעטים הממשיכים לחיות בקניה – משפחת ליקי המפורסמת, חוקרי מוצא האדם, ג'וי וריצ'רד אדמסון, לזוכרים את הספר והסרט "לחופש נולדה" ואת אלזה הלביאה – שנרצחו בידי ציידים בלתי חוקיים. אבל הבריטים בהכללה באו להתיישב, השאירו מורשת, גורשו, פירקו את האימפריה וחזרו לאי המרוחק.

יער הגשם קקמגה הוא גבול קניה אוגנדה, הנקודה שבה בערך היה אמור להיות הגבול המערבי של המדינה שלא קמה. אם כמובן לא היו מלחמות שבהן הגבול היה משתנה. לפני מאה שנה, בזמן משלחת וילבוש, כל האזור נראה כך. כיום נותרה פיסה לתיירים, כמונו, המקבלים התקף לב קל מכמעט דריכה על נחש ארסי על אם הדרך. נחש שתצלומו שנשלח לנחשולוגים בכירים עורר התלהבות וויכוחים בשאלה אם מדובר בממבה – ואם אפשר לדבר על התקף לב בדיעבד זה מה שקיבלתי – או סוג אחר נדיר שלא נראה באזור שנים רבות. בכל מקרה יער גשם, איך לאמר, לא מתחבר לי לשטעטל, או למלאח, או לישיבות ליטאיות וחצרות חסידים.

וכשחוצים את הגבול לאוגנדה מגיעים לקהילת אבאיודאיה, ולמפגש עם רבי גרשם סיזומו בכפר נאבוגויה. וזה סיפור מרתק המתחיל במנהיג וכומר אפריקני ומגיע לקהילה יהודית באזור מוסלמי.

סמיי קקונגולו היה זה שבשפתנו ראה את האור. כומר נוצרי, בעל אדמות ונסיך במזרח אוגנדה שהחליט לפני כמאה שנה להפוך יהודי ולשמור מצוות. הוא ערך לעצמו ולבניו ברית מילה והקים קהילה הנקראים אבאיודאיה. הקהילה חיה את חייה, שומרת מצוות יהדות אבל כמובן לא מוכרת על ידי הממסד היהודי, בעצם לא מוכרת כלל מחוץ לאוגנדה במשך שנים רבות. בזמנו של אידי אמין הם נרדפו, הוקעו, ומספרם קטן עד שנותרו מהם כמאתיים איש. אמין הודח – ערב חג הפסח אגב, והקהילה רואה בכך עד היום אות ומופת לאמונתם, לבוא חג החירות. כיום הם מונים כאלפיים בני אדם בשמונה כפרים, רובם באזור המקורי. מנהיגיהם הם יואב יונדב קייקי, שנבחר לראש הנפה, והרב גרשם סיזומו, חבר הפרלמנט האוגנדי מטעם המחוז. ואגב הרוב המוחלט של המחוז הם מוסלמים. הגענו לאזור לשיחה עם האנשים, בפגישה נמצא גם חבר חדש, שהתגייר, ממערב אוגנדה. שמו הוא אסימווה, ולשם משפחתו החדש הוא נטל את השם רבין, על שם ראש הממשלה המנוח – ושואף לרדוף שלום כמוהו. כיפתו בצבעים הפאן אפריקניים. בשנים האחרונות הקהילה קיבלה חסות של ארגון כולנו היהודי אמריקני, הם עברו גיור קונסרבטיבי, חלקם מבקשים לעלות לישראל, אחרים מבקשים רק לבקר בארץ הקודש. עד כה סורבו.

הגענו לכפר במועד מתוח – מבחן הבגרות בפיזיקה. בבית הספר התיכון, המעולה באזור, כ-400 תלמידים, מהם 200 בני אבאיודאיה, כ-150 מוסלמים והשאר נוצרים. בפינה אחרת מחכות הנשים המקומיות לבוא הרופא: דוקטור דיוויד אברמוביץ מפנסילבניה, שמגיע מדי פעם לאזור לטפל בשיני התושבים בחבל מתפיסת תיקון העולם. כששאלתי את רבי גרשם איך נוכחותם שינתה את האזור, אם בכלל, סיפר לי כיצד ניהלו את המאבק לשיוויון בין גברים ונשים – לנשים באזור אסור היה למשל לאכול תרנגולות שהן טעימות ויקרות המציאות, והם נאבקו בכך והצליחו. וכעת הנשים אינן מופלות עוד במזונן. וכיום גרשם הוא נציג האזור בפרלמנט.

מי השכנים שלנו כיום אנו יודעים, להוותנו. אבל גם בקניה הרי היו קרבות ומאבקים, ואין שום סיבה לחשוב שהם היו פוסחים עלינו דווקא. ההיסטוריה זוכרת את מרד המאו מאו, את לוחמי המסאי, היו בני שבט ננדי שנאבקו נגד הרכבת וידעו בדיוק למה. בכל המאבקים האלה ניצחה האימפריה הלבנה, החמושה ברובים ומקלעים וטכנולוגיה עדיפה. גם באמצעי עורמה: המפקד הבריטי בשטח הזמין את ראש שבט הננדי לפגישה לדבר על הפסקת הלחימה, כי הננדי היו שבט עז נפש שגרם צרות צרורות ללבנים באחת עשרה שנות לחימה. וכשהגיע לפגישה, הבריטי לחץ את ידו וירה בו למוות, ואת פמלייתו חיסל במקלעים. ושוב שמו של המפקד הבריטי, הרוצח, מוכר לקורא העברי: קולונל ריצ'רד מיינרצהגן. הרפתקן, צייד, סייר, זייפן, נוכל. הוא הציע את אל עריש להתיישבות יהודית, תמך ביהודים, שירת בארץ ישראל ממש בתחילת ימי המנדט ולטענתו ירה על עמדות ערביות בקרב על חיפה. כמו בדברים רבים אחרים על האיש הססגוני הזה, כמעט כל מה שאמר על עצמו חשוד, שלא לומר ברור שהוא שקר.

קץ המסע שלנו הוא ג'ינג'ה, מקור הנילוס הכחול. המקום שבו אגם ויקטוריה הופך לנהר המיתולוגי. כאן אנו רואים את הנמל הישן, לכאן הגיעה הסחורה דרך מסילת הברזל. מכאן אולי היו יוצאים ארגזי התה ליצוא של מדינת ישראל, או יהודה, או מחוז אברהם תחת חסדי הוד מלכותו היושב בלונדון. כאן נועדה להיות חקלאות ימית למתיישבים. אבל כבר הדוח של המשלחת מסכם שהאזור אינו מתאים לחקלאות, אין בו מחצבים והוא מאפשר רק גידול עדרי בקר לחוואים בודדים בחוות ענק ותו לא.

המשלחת של וילבוש סיימה את תפקידה. היא כתבה דוח ובו הסיכום הברור – האזור לא מתאים להתיישבות יהודית (גיבונס תמך בתכנית, הוא הרי נשלח כדי להביא סיכום חיובי, וילבוש וקייזר שללו את האופציה): "אין ספק כי יהודים מסוגלים ליצור התיישבות בחבל הארץ הזה. אם יבחרו מביניהם בזהירות ובהקפדה את החומר האנושי המתאים. אני מאמין שהם יוכלו לחזור לימי קדם ולהיות חבר רועים, ממש כמו שהיו ההולנדים, האנגלים והצרפתים. אלא שהתנאים הכלכליים הם כל כך גרועים, שחלק מן המתיישבים יעזבו בודאי את המקום. ההתיישבות תבלע מיליונים, והתועלת שיפיקו מן המפעל אינה שווה את העבודה שיכניסו בו", סיכם פרופ' קייזר. הם נפרדו כשהם מתעבים זה את זה – בעצם הם לא סבלו זה את זה מלכתחילה - ושבו להמשך חייהם. "הסיכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מעניין", סיים וילבוש את ספרו. "וביום 27 במרס 1905 עליתי אל חוף יפו".

תכנית אוגנדה נגוזה, וקיימת בהיסטוריה, דמיון ובמציאויות חלופיות. במאה ה-20 לבדה היו מחשבות על יותר מ-30 מקומות להתיישבות של העם היהודי – של בעלי דימיון מפותח יהודים, של אנטישמים, נאצים, של קומוניסטים קנאים: בירוביג'ן ומדגסקר, אלסקה ואוגנדה, ארגנטינה וקירנייקה ומה לא. וסופרים יהודים ממשיכים לחשוב, בספרים כמו הרצל אמר מאת יואב אבני או איגוד הסופרים היידיים מאת מייקל שייבון איך היו נראות כיום המדינות שלא קמו.

והעצב נשאר: אולי אולי, אם היה מקום היכול לקלוט פליטים, להנפיק דרכונים וויזות בשנות השלושים של המאה העשרים הרי יכלו להינצל כמה מאחינו? אולי לא כל ששת המיליונים, אבל חלק מהם? אולי חלק גדול? הרצל הרי הבין, בחושים כמעט מיסטיים, שמתקרבת קטסטרופה. שבבטן החיה האירופית הנאורה, המתקדמת, יש בעירה שתשרוף את היהודים. אולי מקלט הלילה היה יכול להציל חלק מהעם היהודי, כפי שנועד להיות.

ולא רק אני חושב זאת, מפנטז על הצלת ולו חלק מהעם שנרצח. אני נתלה באילן גבוה, מאד גבוה, ולא תגידו בלתי פטריוטי: בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 טס לדרום אפריקה זאב ז'בוטינסקי, והטיסות אז ערכו חניות ביניים בניירובי. וכשטס ז'בוטינסקי מעל האזור וסיפרו לו שכאן, למטה, נמצא השטח שאמור היה להיות ליהודים, מספר רוברט ג' וייסבורד בספרו "ציון שבאפריקה, ניסיון להקים מושבה יהודית בפרוטקטורט של מזרח?אפריקה 1905-1903": "נישאו מחשבותיו אל המוני היהודים שנעקרו באחרונה ממקומותיהם בשל רדיפות הנאצים ללא מקלט ללכת אליו — ואז תמה בלבו: כלום היתה דחיית הזדמנות לישועה, שהוצעה לעם ישראל על?ידי ממשלת בריטניה לפני כ-35 שנה, צעד מחוכם כל כך?"

אז בסופו של דבר, תכנית אוגנדה היא עוד אחת מהדרכים שלא נבחרו, כמאמר השיר הנודע של רוברט פרוסט. חלום, הזיה שלא יצאה לפועל. אבל ממשיכה לרתק אותנו, כחלק מהציונות, מההיסטוריה של העם היהודי. והדרך שכן נבחרה? ידוע הציטוט מיומנו של הרצל אבל נביא אותו שוב: "אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים –הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה יודו בכך כולם".

מדינת היהודים באוגנדה נותרה פרק איזוטרי בתולדות הציונות. מדינת ישראל קמה חמישים ואחת שנה מיום כינוס הקונגרס הציוני הראשון.

ספרי עיון

"המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש

"הרצל" מאת שלמה אבינרי

"מחפשי מולדת – ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית ומאבקה בתנועה הציונית" מאת פרופ' גור אלרואי

"תולדות הציונות" מאת זאב לקוויר

"הבריחה מגילגיל" מאת אריה מהולל

"וילה בג'ונגל – אפריקה בתרבות הישראלית" מאת איתן בר יוסף

"יהדות בתוככי אפריקה" מאת אריה עודד

פרוזה

"הרצל אמר" מאת יואב אבני

"אוגנדה" מאת אריה אלדד

"איגוד השוטרים היידיים" מאת מייקל שייבון