(בווידאו: מפגינים סמוך לבית היועץ המשפטי לממשלה קוראים להאצת החקירות נגד נתניהו)
"לא תחסום שור בדישו" כך התייחס גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול לגילויים מטרידים של מבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק בשנת 1951. אשכול לא נחשד במעשים הבעייתיים שעליהם הצביע המבקר, אך יצא להגנת פקידי הסוכנות שעסקו באותן שנים בקליטת גלי העלייה. כדי להצדיק את המעידות של אותם פקידים, השתמש אשכול בהלכה מספר דברים, ולפיה אין למנוע מהשור לאכול מהדיש שעליו הוא עובר בעבודתו המאומצת. להצדקת טיעונו סיפר אשכול כי כשעבד כעולה צעיר בפרדס בפתח תקווה, הרשה המעסיק לפועלים לקחת איתם בתיק, בסוף יום עבודה, בין חמישה לעשרה תפוזים.
עם זאת, נדמה כי בשנים האחרונות השוורים העומדים בראש המערכת הציבורית בישראל איבדו את הרסן ולא מסתפקים עוד בשאריות דגן או בחמישה תפוזים. ציווי אנושי ומוסרי חשוב כל כך הפך בציבוריות הישראלית כמעין היתר לנהנתנות וחציית גבולות. מאז קום המדינה ראשי ממשלה נחשדו לא אחת בעבירות שונות, ובנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שעומד בפני חקירת משטרה.
בשמו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, לא דבקו חשדות או פרשיות שחיתות. אך בנו היה מעורב בפרשה שמן הסתם לא היטיבה עם אביו. עמוס בן-גוריון כיהן כסגן מפכ"ל המשטרה כשבשנת 1955 טען נגדו גוף אזרחי בשם "שורת המתנדבים" כי קיים קשר עסקי עם קבוצת אנשי עסקים - בזמן שהתנהלה נגדם חקירה משטרתית.
עוד בוואלה! NEWS:
קצין נהרג ואחר נפצע קשה בהתרסקות מסוק אפאצ'י בבסיס בנגב
דרעי ורעייתו ייחקרו היום פעם נוספת: "אין לנו ספק שהכל יהיה טוב"
אחרי הפוסט של יאיר נתניהו: "פרקליט המשפחה נשלח לסכל תביעת דיבה"
כמו באחת הפרשות המעסיקות בימים אלה את חוקרי המשטרה, בפרשה היה מעורב קשר עם יצרנים גרמנים. כמו היום, גם אז היו מי שטענו נגד חושפי השחיתות כי הם חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה. חבר כנסת וסגן השר מטעם תנועת "המזרחי" (לימים המפד"ל, א"א) ישראל שלמה בן-מאיר, כינה את שורת המתנדבים "ארגון טרור". חברי הארגון העבירו ליועץ המשפטי לממשלה חומרים שלטענתם היה בהם כדי להפליל את בן-מאיר עצמו. אולם, שופט חוקר זיכה אותו בהמשך.
עמוס בן-גוריון זכה במשפט דיבה נגד שורת המתנדבים ובית המשפט פסק לו פיצויים. עם זאת השופטים מתחו ביקורת על הקשר של סגן המפכ"ל עם אנשי העסקים והעירו על התמונות שפורסמו בעיתונות לפני פרסום הכרעת הדין, שבהן נראה עמוס בן גוריון עם אביו, ראש הממשלה.
ערעור שהגישה "שורת המתנדבים" לבית המשפט העליון התקבל בחלקו וכרסם מאוד בעדותו של בן גוריון. עוד לפני כן דימוי המשטרה נפגע קשות והמפכ"ל יחזקאל סהר נאלץ לפרוש בשל עדות שקר במשפט.
ואכן, בסיום הפרשה לא דבק רבב בשמו של בן-גוריון חרף מעשי בנו. הוא נחשב מנהיג צנוע והמעבר לצריף בשדה בוקר המחיש זאת. המגורים במבנה הדל בנגב המרוחק היו עבורו בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים".
אבי שילון שכתב את הביוגרפיה על בן-גוריון, בשם "אפילוג", אמר בעבר בריאיון לוואלה! NEWS כי "כשעבר לראשונה לשדה בוקר בשנת 1953 והוא כבר בן 67, הוא לא רק רצה לקרוא: 'בואו לנגב', הוא בעיקר אמר שבתור מנהיג שדיבר על הגשמת החזון הציוני עליו לעבוד בעצמו, במו ידיו". לדברי שילון, "יש סיפורים כיצד שומרי ראשו ניסו לגרום לכך שיקבל את העבודות הפשוטות בדיר הכבשים והוא התעקש לעשות את העבודה הקשה. ההבדל בין אז להיום הוא הבדל עצום היום המנהיגים רוצים מלון יותר טוב, מקום טוב יותר בטיסה, מכונית טובה יותר".
הצניעות של בגין והדולרים של רבין
גם ראשי הממשלה שבאו אחרי בן-גוריון - משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין - לא צברו רכוש ונכסים וגרו בדירות צנועות. בגין עבר לראשונה בחייו לדירה משלו רק אחרי גיל 70. גם יצחק שמיר נחשב לאדם ישר כסרגל שלא דבק בו רבב. למרות אמות המוסר לפיהן נהג, שמיר אמר כי יש מקרה אחד ובו מותר לשקר - "למען ארץ ישראל מותר לשקר", האמין בכל לבו.
יצחק רבין, ראש הממשלה "הצבר" הראשון ויוצא דור הפלמ"ח, נחשב גם כן למנהיג צנוע. אלא ש"פרשת חשבון הדולרים" פגעה בדימויו וגרמה ליציאתו לחופשה מתפקיד ראש הממשלה ולפרישתו מראשות מפלגת העבודה. ב-1977, בעת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש הממשלה, פרסם העיתונאי דן מרגלית בעיתון הארץ, כי בניגוד לחוק הישראלי אז, לאה רבין מחזיקה בחשבון בנק בוושינגטון. מקורו של החשבון בשנים שבהן היה רבין שגריר ישראל בארצות הברית.
בעקבות הפרסום נפתחה חקירה שבסופה החליט היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק להעמיד לדין את בני הזוג. לאחר ההחלטה הודיע רבין כי הוא יוצא לחופשה מתפקידו כראש ממשלת המעבר והגיש את התפטרותו מתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, לקראת הבחירות הקרבות.
מ"בר-און חברון" ועד "פרשת העמותות"
עם השנים, ככל שהחברה הישראלית הפכה נהנתנית, הפוליטיקה הפכה לקריירה ושיטת הפריימריז חייבה לגייס כסף מידי תורמים, החלו ראשי ממשלת ישראל לגלוש במדרון המוסרי והחוקי. בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, שהחלה בשנת 1996, עמד בפני שתי חקירות, בעקבות מה שנודע כפרשות "בר-און חברון" ו"עמדי".
בראשונה נחשד כי פעל למינוי רוני בר-און כיועץ המשפטי לממשלה, כדי שזה יקל בהליכים נגד אריה דרעי ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. בפרשה השנייה נחשד נתניהו כי המדינה שילמה עבור עבודות בביתו הפרטי. בשני המקרים הפרקליטות המליצה כי ראש הממשלה יעמוד לדין, אולם היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין הורה לסגור את תיקי החקירות.
גם אהוד ברק הסתבך ב"פרשת העמותות", שבה נחשד כי עבר על חוק מימון מפלגות. על פי החשדות, ברק גייס תרומות לא חוקיות בהיקף של מיליוני שקלים, באמצעות עמותות שהקימו מקורביו, תוך הפרה של חוק מימון מפלגות. ברק ומקורביו נחקרו בפרשה. יצחק הרצוג, שלימים הפך ליו"ר המפלגה, העדיף לשתוק בחקירה ושאר הנחקרים טענו כי חוק מימון מפלגות אינו חל על בחירות ישירות לראשות הממשלה, כפי שהיו בחירות 1999 שבהן ניצח ברק. בסופו של דבר נגד ברק, הרצוג ונוספים לא הוגשו כתבי אישום, בשל חוסר ראיות.
חקירות שרון: סיפורו של "האי היווני"
אריאל שרון שניצח את ברק ברוב סוחף בשנת 2001 הסתבך גם כן במספר פרשיות שחיתות. הראשונה שבהן הייתה פרשת האי היווני. על פי החשד, בשנת 1998, כששרון היה שר החוץ והשר לתשתיות לאומיות, הקבלן דוד אפל העסיק את בנו גלעד בשכר חריג. שכר זה, כך היה החשד, היה למעשה תשלום לשרון עצמו, כדי שיקדם את ענייניו של אפל במספר תחומים.
כפי שעשו הרצוג ובכירים נוספים בחקירותיהם בעבר, גלעד שתק בחקירתו. פרקליטת המדינה עדנה ארבל ביקשה כי נגד ראש הממשלה ובנו יוגשו כתבי אישום, אך היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז החליט שלא להגיש כתבי אישום נגד השניים. שם נוסף שעלה במהלך חקירות האי היווני היה שמו של אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים. על פי החשד אולמרט גויס גם כן לסייע לאפל, אך לא הוגש נגדו כתב אישום.
פרשה נוספת שבה הסתבך שרון הייתה פרשת סיריל קרן, שנחשפה זמן קצר לפני בחירות 2003. החקירה העלתה כי איש עסקים דרום-אפריקני בשם סיריל קרן הלווה לשרון מיליון דולרים וחצי. "ניסיון להדיח ראש ממשלה מכהן", הייתה תגובת אנשיו של שרון לפרסום של ברוך קרא ב"הארץ", שמזכירה במעט את תגובות מקורבי נתניהו היום. מדובר היה בהעברת כספים לחברת קש, לצורך מימון הבחירות הפנימיות בליכוד. ראש הממשלה לא הודח, אולם בנו, עומרי, שניהל את מטה הבחירות של אביו, נידון למאסר של שבעה חודשים.
ממשרד ראש הממשלה לאגף VIP בכלא
אהוד אולמרט הוא ראש ממשלה ראשון בישראל שעמד לדין ונידון למאסר שנגזר עליו בשנת 2014. לנוכח פרשות נתניהו, מפרשות אולמרט אפשר ללמוד על התארכות ההליכים המשפטיים; מה שהחל כחקירה בשנת 2008 בפרשת טלנסקי, הסתיים בשנת 2015 בהרשעתו בתיק זה.
אולמרט גם עמד לדין בפרשות הולילנד וחברת הזרע והורשע בעבירות שוחד. מאוחר יותר, זוכה חלקית בפרשת הולילנד. אולמרט עמד בפני חקירות נוספות, בהן פרשיות כרמיה, בנק לאומי, ראשונטורס, מרכז ההשקעות וכן הואשם בשיבוש הליכי משפט, הדחה והטרדת עד.