עשור לשליטת חמאס בעזה: משבר החשמל – פתח נוסף לגריפת רווח פוליטי

אספקת החשמל ברצועת עזה ירדה בימים האחרונים מזרם למשך ארבע שעות והפסקה של 12 שעות, לזרם של שלוש שעות ו-16 שעות עצירה. ירידה זו גרמה ללא מעט שמועות ברצועה שישראל כבר החלה להפחית באספקת החשמל בעקבות החלטת הרשות הפלסטינית להפסיק לשלם את חשבון החשמל של עזה. אולם הבעיה לא הייתה קשורה הפעם בישראל. מדובר ככל הנראה בבעיות טכניות (כמעט קבועות) בחשמל המגיע ממצרים.

זו למעשה המציאות היומיומית של כשני מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה בעשור האחרון. עשר שנים חלפו מאז השתלט חמאס על רצועת עזה בהפיכה צבאית אלימה, ברוטלית ומהירה שבמהלכה חוסלו כ-160 אנשי פתח. תוך שלושה ימים וחצי הצליחה הזרוע הצבאית של חמאס להביס כוח צבאי של הרשות הפלסטינית שהיה גדול ממנה כמעט פי ארבעה. האיש החזק ביותר של הרצועה אז מטעם הרשות היה מוחמד דחלאן, שבמקרה במהלך אותם ימים עקובים מדם נאלץ לקבל טיפול פיזיותרפיה בגבו בגרמניה.

בעשר השנים הללו גילו תושבי הרצועה כל פעם מחדש שגם אם בפרק זמן מסוים האמינו שהמצב הוא הגרוע ביותר, המציאות רק נעשית קשה יותר – כ-40% אבטלה, עוני מחפיר, שני שלישים מהאוכלוסייה שנזקקת לסיוע של הארגונים הבינלאומיים, מים שלא ראויים לשתייה והפסקות חשמל הולכות וגדלות. לצעירים אין אופק מקצועי או כלכלי – מלבד חפירת מנהרות – ואין להם יכולת לצאת מעזה.

לקריאה נוספת:
"זה אסון, אי אפשר לחיות כך": חשש בעזה מהסלמה בשל משבר החשמל
נתניהו על משבר החשמל בעזה: "אין לנו שום כוונה בהסלמה"

אם מישהו קיווה שאחרי עשר שנים בשלטון בעזה המידרדרת, חמאס ישקול מחדש את מדיניותו וישקיע מעתה באזרחי הרצועה במקום בתשתית הצבאית שלו, הוא עלול להתבדות. זה לא יקרה. חמאס היה ונותר אותו ארגון אכזרי וציניקן המנצל את מצוקת תושבי הרצועה ליצירת רווחים פוליטיים, מקומיים ובינלאומיים – לעתים מול ישראל, לעתים מול הרשות הפלסטינית. משבר החשמל האחרון הוא רק דוגמה נוספת למה שראינו במשך עשר שנים. חמאס היה יכול – אם היה רוצה – לממן חלק מהחשמל של הרצועה, באופן שהיה מביא לקיצור משמעותי של הפסקות החשמל. אך במקום, הוא מעדיף להעביר עשרות מיליוני שקלים בחודש לחפירת מנהרות ולייצור רקטות.

על פי הערכות שונות ברשות הפלסטינית ובישראל, חמאס גובה מתושבי הרצועה מסים בהיקף של כמאה מיליון שקלים מדי חודש. אמנם, סכום משמעותי מהכסף הזה הולך לתשלום משכורות לאנשיו, שכבר חודשים ארוכים אינם מקבלים משכורת מלאה, אך חלק משמעותי מהכסף הזה מיועד למטרות צבאיות. לפי אותן הערכות, חמאס למעשה מוציא כ-130 מיליון דולר בשנה על הזרוע הצבאית שלו והכנותיו למלחמה, כלומר 10.8 מיליון דולר בשבוע – כמעט 40 מיליון שקלים בחודש. חמאס היה יכול למצוא 15 מיליון שקלים בחודש לפתרון בעיית החשמל המגיע מישראל.

הרשות אף הסכימה לממן 25 מיליון שקלים מתוך ה-40 שנדרשים לכך, אך הארגון מסרב לכך בתוקף. חמאס מתעקש שהרשות היא שצריכה לשלם את החוב במלואו ולא ברור מדוע. הרשות הפלסטינית, עשר שנים לאחר ההפיכה שסילקה אותה מהרצועה, החליטה למעשה להתנתק כלכלית מעזה. אמנם ההתנתקות הכלכלית הדרגתית, אך אט אט היא תהיה מלאה, או במילים אחרות, הרשות מנסה לגרום לחמאס לשלם על ההפיכה.

מהלך זה מקרב כמובן את האפשרות של מלחמה בין ישראל לחמאס. רבים רואים בהחלטה של הקבינט הישראלי להסכים לדרישת הרשות הפלסטינית להפחית באספקת החשמל לעזה, צעד שסולל את הדרך לקראת סבב אלים נוסף ברצועה. אולם חוקית וגם עקרונית, לא היו לישראל יותר מדי ברירות במקרה הזה. ישראל אינה יכולה על דעת עצמה להחרים חלק מכספי המסים של הרשות לטובת תשלום חשבון החשמל של עזה כל עוד הרשות אינה מסכימה לכך. מימון ישראלי של החשמל של הרצועה אינו אופציה ריאלית גם הוא. אז מה נותר לעשות? לא הרבה כנראה. לעת עתה כל הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. ישראל, הרשות וחמאס.

במצב זה שבו אף אחד לא רוצה לשלם את החשמל של עזה, מנסים הצדדים לייצר רווח פוליטי מהמשבר. חמאס מנסה להפיל את האשמה על משבר החשמל על הרשות הפלסטינית (וישראל); הרשות עושה את אותו הדבר לחמאס; בין לבין צץ לו שוב בכיר פתח לשעבר שגבו כבר הבריא. דחלאן הריח את ההזדמנות הפוליטית שנקרתה בדרכו והסתער על נושא החשמל. בימים האחרונים מדליפים אנשיו באופן עקבי ידיעות על המפגשים שניהל דחלאן בקהיר עם המשלחת מטעם חמאס בראשות יחיא סינוואר. מחנה דחלאן אף מנסה לשווק כי הגיע להבנות עם מצרים וחמאס על נוסחה לפתרון המשבר – מבלי להשיב את שלטון הרשות הפלסטינית לעזה.

גורמים מצריים מכחישים בתוקף את הדיווחים הללו, אך נראה שדחלאן וחמאס עושים כל מה שרק אפשר כדי לייצר אצל העזתים תחושה שהכול באשמת יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. לטענתם, דחלאן, גדול מתנגדיו של אבו מאזן, יכול לפתור את המשבר בשיתוף פעולה עם חמאס. בכך הם גורמים לאבו מאזן להצטייר כמי שמבקש להתעלל באוכלוסיית עזה, אך לא להביא לאחדות של ממש.

אין לטעות, גם הרשות הפלסטינית וגם חמאס נוקטים מהלכים על חשבון האוכלוסייה של עזה, שמשמעותם אחת – ענישה קולקטיבית של ממש. השורה התחתונה ברורה – מי שהשתלט על עזה בהפיכה צבאית ומאז השקיע יותר ממיליארד דולרים בתשתית הצבאית שלו, היה יכול להפנות בקלות את המשאבים לפתרון בעיותיה של עזה. אלא שסדר העדיפויות שלו אחר. הרי מה זה עוד כמה שעות חשמל לתושבי הרצועה, לעומת עוד כמה מנהרות או רקטות? האבסורד כאן הוא שלישראל – שסובלת מאותן מנהרות ורקטות –יש במידה רבה אינטרס לשמר את חמאס בשלטון ברצועה כדי לשמור על השקט היחסי משם.

הערה לסיום על הרשות הפלסטינית ופעילותה בגדה המערבית: מנגנוני הביטחון הפלסטינים משקיעים בשטחים מאמץ אדיר ויוצא דופן כדי למנוע פיגועים נגד מטרות ישראליות בכל חודש, בכל שנה. התיאום הביטחוני עם ישראל מצוין, אפילו במצבו הטוב ביותר שהיה עד כה, בין היתר משום שהוא נשמר הרחק מעיני הציבור הישראלי והפלסטיני.

מאות פעילי חמאס, גי'האד אסלאמי, דאעש ואחרים נעצרים בידי מנגנוני הרשות כדי למנוע פיגועים נגד ישראלים. האבסורד כאן הוא שאם אחד הפעילים של ארגוני הטרור הללו יצליח לחמוק מתחת לרדאר של מנגנוני הרשות או כוחות הביטחון הישראליים ויבצע חלילה פיגוע, הרי שהרשות הפלסטינית תדאג לשלם לו ולבני משפחתו קצבה חודשית, אם ייעצר. ברוכים הבאים למזרח התיכון.