צרפת רוצה שינוי: מקרון מחק את המפלגות המסורתיות

אלו אמנם תוצאות הסיבוב הראשון בלבד וסביר מאד שבסיבוב השני היתרון הבלתי נתפס של עמנואל מקרון ומפלגתו יצטמצם מעט - ואולי טוב שכך. עם זאת, הסיכוי שבסיבוב השני התוצאות ישתנו מהותית אפסי למעשה.

מפלגתו של הנשיא הטרי קדימה צעדה אמש לקלפיות בבחירות לפרלמנט. מפלגה שעד לפני כשנה לא רבים בצרפת הכירו את מנהיגה, ואפשר לאמר בביטחון שמרבית הצרפתים לא מכירים את מועמדיה הבולטים לפרלמנט. ואפילו יתרה מכך - מרבית הבוחרים בכל מחוז לא מכירים את מועמד המפלגה שלו נתנו את קולם. לא ברור אפילו עד כמה מקרון עצמו יצליח לזהות את כל מועמדי מפלגתו. ואין פלא: מדובר בפנים חדשות, ולא פוליטיקאים משופשפים שערקו ממפלגות קיימות אליו, שנמצאים במספרים מוטים.

לעומת ההצלחה של המפלגה של מקרון, המפלגה הסוציאליסטית התרסקה. ראשית בבחירות לנשיאות, שנית בבחירות לפרלמנט. היא תאבד כ-90% מצירי הפרלמנט שלה, תבוסה בלתי נתפסת. מפלגתה של מארין לה פן תגדיל את כוחה בפרלמנט פי כמה, אבל אין צורך להכריז על ניצחון הימין הקיצוני – במונחי תמיכה ברחבי צרפת היא מקבלת תמיכה למעשה זהה לתמיכה שקיבלה בבחירות הקודמות, כ-14%. גם המפלגה השמרנית יורדת בכוחה.

ואין פלא - כשהסקרים חוזים שמפלגה שזה עתה קמה תקבל לא רק רוב מוחלט בפרלמנט, אלא רוב של 70% עד 80%, לא מדובר ברעידת אדמה לא מדובר בצונאמי.

המסקנה היא שההימור של מקרון הצליח. הוא הלך לא רק על בחירות לנשיאות, אלא גם על ניצחון בפרלמנט, לא כרת בריתות טקטיות או אסטרטגיות עם מפלגות אחרות. הוא משחק את המשחק בדרכו, בניגוד לחוכמה הפוליטית המקובלת ומנצח עד כה. האינסטינקטים הפוליטיים של הטירון מתברר מחוברים לצרפת הרבה יותר משל הותיקים, שרעידת האדמה הזו קוברת את הקריירות הפוליטיות שלהם.

יש לו מנדט. איש לא יכול לבוא ולומר שמקרון רק נכנס לוואקום, ולו רק היה מנהיג סביר לסוציאליסטים, לשמרנים הדברים היו אחרים. צרפת רוצה שינוי. לא כל צרפת כמובן, אבל למקרון יש מנדט מלא, ויהיה לו רוב מוצק בפרלמנט להעביר את החקיקה שהוא מבקש.

בצרפת, כמו בארצות הברית, יש גם סנאט, אבל בניגוד לוושינגטון, סמכויותיו כמעט סמליות. 348 חבריו לא נבחרים על ידי הציבור אלא על ידי נבחרי הציבור בממשל האזורי, המחוזי והמוניציפאלי. הם מייצגים יותר את הפוליטיקאים מאשר את הציבור. כמעט תמיד היה שם רוב לימין.

סמכויות החקיקה של הסנאטורים משניות - יכולים לחסום יוזמה של האסיפה הלאומית אבל לא ליזום או לכפות את דעתם. יגאל פלמור, איש משרד החוץ לשעבר וכיום דובר הסוכנות, הסביר כי יכולת הביקורת שלהם על מדיניות הממשלה מוגבלת, בהשוואה לאסיפה הלאומית, וכי הוועדות בסנאט הרבה פחות חשובות ממקבילותיהן באסיפה הלאומית.

כעת נשאר למקרון רק ליישם מדיניות. בגרמניה ובאיחוד האירופי כבר מדברים במונחים כמעט משיחיים על חיזוק האיחוד, על מעברו לשלב הבא – אך זה מוקדם מאוד. מקרון מבקש לערוך שינויים מהותיים, הפוגעים בהסכמים מושרשים עמוק ואת תרבות עבודה – ולא פחות חשוב מכך את תרבות הרווחה והסכמי עבודה מוצקים. הוא רוצה להאריך את שבוע העבודה, לפתוח את שוק העבודה המאובן, להפחית את תשלומי העתק עבור מדינת הרווחה. כ-60% מהתמ"ג הצרפתי הולכים לתחזוקת מדינת הרווחה. זה לא יכול להימשך.

יתרה מזו, עם הברקזיט של בריטניה לצרפת יש הזדמנות היסטורית לנסות ולזנב ביריבתה הוותיקה מעברה השני של תעלת למנש, להעביר לפריז כמה מטות חברות, אולי אף פסי יצור. ואולם, זה מחייב שינויים בחשיבה הצרפתית. ברור שאיגודי העובדים לא יעברו בשקט על כל ניסיון לשנות את הסכמי העבודה, ובעתיד נראה שביתות שישתקו את המדינה, מתחבורה ועד פינוי אשפה.

בריטניה השמרנית, עם המערכת הפוליטית הכה יציבה, הולכת לדרכה הבלתי ברורה בשלב זה. אין לנו שום מושג מי יהיה או תהיה ראש ממשלתה בעוד חודש, ואפילו אין ודאות מלאה מאיזו מפלגה יהיה ראש הממשלה בעוד כמה חודשים. איננו יודעים אם בריטניה הולכת לברקזיט רך, קשה או מתמוסס.

ודווקא בצרפת, זו שבה חזו הכל את עלייתה הבלתי-נמנעת של החזית הלאומית של מארין לה פן, דווקא בה הכוחות התומכים באיחוד ובגלובליזציה שרדו. מנגד, הכוחות הוותיקים כמעט שנמחקו. צרפת רוצה את מעמדה באיחוד ואת מעמדה העולמי ומתנגדת לאנגלו- סקסיות, אבל בדרך חדשה, דרך שמציע הנשיא החדש.

ישראל מכירה היטב את התופעה – מפלגת מרכז רעננה, צעירה, מלאת הבטחות ופנים חדשות מסתערת על הבוחרים. ומצליחה – מאז דש, דרך המרכז, קדימה, יש עתיד וכולנו. השאלה הגדולה היא אם מקרון ומפלגתו הם פלא של מערכת בחירות אחת, של נסיבות פוליטיות שלא יחזרו עוד מרגע שהוא יאכזב – והוא חייב לאכזב. איש לא יכול לתקן את כל המערכות תוך כמה שנים או לעמוד במשא הציפיות הענק המוטל על האדם הצעיר הזה.

מנגד, ייתכן שאנחנו בצומת דרכים, שמגיע אחת לכמה עשרות שנים ושבו הפוליטיקה מתנפצת ונוצרת מחדש. הפעם האחרונה שזה קרה בצרפת הייתה כאשר שארל דה גול יצק את החוקה, ואת המפלגה השמרנית על פי מידותיו הגדולות. כעת, אולי, תורו של הדור החדש. הבנקאי במקום הגנרל. מקרון מקבל את המפתחות של כלכלת ענק, מעצמה גרעינית, שותפה בכירה באיחוד האירופי ומובילה במאבק בטרור. עכשיו רק נותר לאחל לו בהצלחה.