פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגורל המר שהפך את "מוכתר הגליל" לרב הראשון של הכותל המערבי

      הרב מאיר יהודה גץ איבד את בנו הבכור אבנר בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. אחרי שזעם על מאמר שטען כי הכותל לא שייך לדתיים כי הם לא לחמו עליו, הוא מונה לתפקיד ובכך סגר מעגל עם בנו, שבהלווייתו לא נכח. "אני עובר למקום שאבא ישמח מאוד", כתב אבנר במכתבו האחרון

      הגורל המר שהפך את "מוכתר הגליל" לרב הראשון של הכותל המערבי

      ימים ספורים לפני שנהרג מאש צלף ירדני שנורתה לעברו מחומות העיר העתיקה של ירושלים, כתב אבנר גץ מכתב לארוסתו אמי. "בליל שבת, למרות שהייתי עייף, היה לי קשה מאוד להירדם ובלי להתבייש הזלתי מספר דמעות. זה כבר מתחיל להיות יותר מדי קשה לסבול להיות מחוץ לבית, אבל מה שממריץ אותי זה שבאחד הימים הקרובים אקפוץ הביתה", כתב. "לא הייתי בבר המצווה, אבל אין דבר. העיקר שכל זה יעבור בשלום ונחזור בעזרת השם בריאים ושלמים ונהיה מאושרים כמו שהיינו עד היום. אני מסיים את מכתבי בנשיקות חמות ולהתראות בקרוב. שלך באהבה, אבנר".

      המכתב חובר בסוף חודש מאי, 1967. הימים היו "ימי ההמתנה" שקדמו למלחמת ששת הימים, ואבנר המתין עם חבריו לחטיבת הצנחנים להנחיות מפקדיו על רקע המתיחות הגוברת מול מדינות ערב. כמה ימים קודם לכן, קיבלו אבנר ואביו צו 8 לביתם במושב כרם בן זימרה שבגליל העליון. באותו יום הייתה המשפחה בעיצומן של הכנות לשתי שמחות משפחתיות שציפו לה בזו אחר זו: חתונתו של אבנר עם ארוסתו, שהייתה מתוכננת לט"ו באב, ובר המצווה של אחיו הצעיר יאיר.

      עוד בוואלה! NEWS:
      עשינו היסטוריה, עכשיו צריך לדאוג להווה. הנשיא ריבלין בטור אישי
      טנקים חרוכים ותיירים נרגשים: רגעים ראשונים בצבע אחרי המלחמה
      מתעוררים בלילה: הטראומה נשארת, גם 50 שנה אחרי

      הצנחנים שרים את ההמנון ליד הכותל- המערבי בהר- הבית, מלחמת ששת הימים, ירושלים. 5.06.1967 (משרד הביטחון , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
      לוחמי הצנחנים שרים את ה"תקווה" ליד הכותל (צילום: ארכיון צה"ל)

      לילי הורוביץ-גץ, אחותו של אבנר, שהייתה באותם ימים בת שמונה וחצי בלבד, סיפרה כי "אבנר ואבא קיבלו את צו המילואים באותו יום. בשביל אבנר, שהיה בן 20 וחצי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נקרא למילואים אחרי שהוא סיים שירות סדיר".

      לדבריה, "הם שקלו לבקש דחייה של שבוע בגלל בר המצווה של יאיר, אבל אבנר דחה את הרעיון בטענה שהמצב היה מתוח: 'כולם כבר גויסו והתייצבו, גם אנחנו צריכים להתייצב. לפני שהם עזבו את הבית, אבנר ואבא ישבו ולמדו את הלכות מלכים ומלחמה של הרמב"ם, שם כתוב כי במלחמת מצווה אפילו חתן יוצא מחופתו".

      אביו של אבנר, הרב מאיר יהודה גץ, אז בן 43, היה באותם ימים דמות מרכזית מאוד בגליל ורבים כינוהו "המוכתר של הגליל העליון". גם בדמיונו הפרוע ביותר, הוא לא תיאר לעצמו שחצי שנה בלבד לאחר היום ההוא, גורלו המר יהפוך אותו לרב הכותל הראשון בישראל, תפקיד שאותו מילא במשך 28 שנים, עד יום מותו.

      גץ עלה לארץ ב-1949 מתוניסיה עם אשתו הרבנית אסתר, ילדיו ו-50 מחניכיו במוסד שניהל במסגרת עליית הנוער של הסוכנות היהודית. על אף שהיה רק בן 25, הוא כבר הספיק לסיים את לימודי הרבנות והמשפטים ולשמש כרבה של אחת הקהילות בתוניסיה, כשוחט, כמוהל וכנוטריון שיכל להשיא את בני הקהילה על פי החוק הצרפתי.

      עם עלייתה לארץ הגיעה תחילה המשפחה למעברה באזור חיפה, אולם בהמשך השתכנה במושב כרם בן זימרה. שם שימש גץ רב המושב, מוהל, שוחט, מנהל בית ספר שהקים במושב וקצין ההגנה המרחבית של צה"ל שהופקד על הגנת גבול הצפון. כשקיבל את צו הזימון למילואים בערב מלחמת ששת הימים, הוצב הרב גץ בחזית הצפון ונשאר בגליל, ואילו אבנר, השני מבין 11 ילדים ובכור בניו, נשלח לחזית הדרום.

      המכתב האחרון של אבנר, לגזור רק את מה שמלמעלה מימין (צילום מסך)
      "נחזור בריאים ושלמים בעזרת השם". המכתב האחרון של אבנר

      ביום פרוץ המלחמה השתנתה משימתה של חטיבת הצנחנים. בעקבות התקדמות מהירה של אוגדה 83 בציר החוף, וההצלחה המסחררת של תקיפת חיל האוויר – שבמסגרתה הושמדו כ-400 מטוסים מצריים, במבצע ששיתק כמעט לחלוטין את חיל האוויר שלה – במקום לצנוח באזור אל-עריש, נשלחו לוחמי החטיבה לירושלים. "חבריו לחטיבה סיפרו לנו שצנחנים רבים התאכזבו כי הם רצו לצנוח בסיני, אבל אבנר היה בין החיילים ששרו בדרך את השיר ירושלים של זהב", סיפרה הורוביץ-גץ.

      באותו יום הספיק אבנר לכתוב למשפחתו את הגלויה שרק אחרי כמה ימים יסתבר כי הייתה האחרונה ששלח. בגלויה, שקיבלה המשפחה אחרי מותו, כתב: "אני מניח ששמעתם את החדשות. אני עובר עכשיו למקום שאבא ישמח מאוד שנגיע אליו".

      תיעוד חדש נחשף מהקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, 22 במאי 2017 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      בדרך לקרב על הר הבית (צילום: ארכיון צה"ל)

      אבנר נפל ביום למחרת בסמוך לחומות העיר העתיקה, מול שער שכם, שעות לפני שחבריו לחטיבה פרצו להר הבית והגיעו לכותל המערבי. "האופוריה במדינה הייתה בשיאה. ברדיו השמיעו את קולו של מוטה גור קורא: 'הר הבית בידנו' ובמושב רצו להרים כוסית לחיים", סיפרה אחותו. "אבל אבא אמר – אני לא פותח בחגיגות ולא מרים כוסית עד שאחרון הבנים ישוב משדה הקרב למושב".

      המלחמה הסתיימה והחיילים שגויסו בצו 8 החלו לשוב משדה הקרב, אולם אבנר לא חזר. "אימא לא יכלה יותר. היא ואבא נסעו לבסיס תל נוף, של הצנחנים. אחרי שעות של נסיעה אמרו להם: 'אם לא שמעתם כלום, אז הכול בסדר'", תיארה הורוביץ-גץ. "כשהם חזרו הביתה, הבשורה כבר חיכתה להם".

      למשפחה לא הייתה הזדמנות להגיע להלוויית אבנר

      רכז הביטחון של מושב כרם בן זימרה היה זה שקיבל את הידיעה על נפילתו של אבנר. נציגי צה"ל התקשרו למזכירות המושב, שבה היה הטלפון היחיד ביישוב. "ההורים חזרו באמצע הלילה ואני כבר ישנתי. כשהתעוררתי בבוקר, מצאתי את עצמי ואת אחי בחדר של ההורים. ראיתי את אבא שעון על הקיר, יחף, חולצתו קרועה והוא קורא בבכי ובקול שבור: 'קומו ילדים, קומו, היטלר הרג את אבנר'".

      למשפחת גץ לא ניתנה ההזדמנות ללוות את בנה לדרכו האחרונה. החיילים שנהרגו בקרבות לשחרור ירושלים הובאו לקבורה תוך כדי המלחמה בהר הרצל. "באותם ימים לא היה רצף של קשר עם הצבא. מדינת ישראל הייתה עוד בחיתוליה, היינו עדיין בסוג של מלחמת קוממיות, שבע מדינות רצו להשמיד אותנו. אז למי היה בכלל זמן לחשוב על הדברים הבסיסיים שמשפחה שכולה זקוקה להם כשאנחנו עוד נאבקים על הקיום שלנו במדינה?", אמרה הורוביץ'-גץ. "לכן אין בנו שום כעס, אנחנו מקבלים את הכול באהבה. שילמנו על זה מחירים אישיים רגשיים, אבל אין לי טענות למדינה".

      במהלך ימי האבל הגיעו מפקדיו של אבנר לנחם את המשפחה האבלה. "כשק'אצה, המפקד של אבנר הגיע אלינו, אז אבא אמר לו: 'אוי לי שכך קרה לי ואשריי שזכיתי'. כלומר, אוי לי שבני נהרג על שחרור ירושלים ואשריי לי שזכיתי שבני היה ממשחרריה", הוסיפה. "אני, שהייתי בסך הכל ילדה, בכלל לא הבנתי למה אנחנו מתאבלים עליו. הרי אם ירושלים נכבשה, אז המשיח יבוא ואם המשיח יבוא, אז תהיה גם תחיית המתים, אז למה צריך לבכות? רציתי להגיד לאימא ולאבא וגם לכלה שלו: תפסיקו לבכות".

      תיעוד חדש נחשף מהקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, 22 במאי 2017 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      חגיגות ניצחון ליד הכותל המערבי (צילום: ארכיון צה"ל)

      לאחר האובדן הקשה שספגו, החליטו הרב גץ ואשתו אסתר לעזוב את הגליל ולעבור לגור בירושלים. הילדים הגדולים נותרו במושב, והקטנים עברו ביחד עם הוריהם לעיר שהייתה אז בשבילם זרה ומנוכרת. "עזבנו כי אימא אמרה לאבא: 'אני לא יכולה להשאיר את הבן שלי לבד בירושלים'", סיפרה הורוביץ-גץ. "הקושי שלנו כילדים היה גדול. פתאום לעזוב את המושב, להיות בלי משפחה, בלי חברה, בלי פרחים, עברנו מהבית הגדול שהיה לנו לאיזה צריף זמני שהתגוררנו בו.

      "יותר מזה, אבא שלי היה ה'מוכתר של הגליל'", המשיכה. "הוא היה ראש הגמ"ר, רס"ן במילואים, הוא היה המוהל והשוחט, רב המושב, הוא היה עושה את הסולחות בין האנשים, הוא היה הכל. פתאום לעזוב את הכל ולהגיע לירושלים בלי כלום".

      כחצי שנה אחרי שהמשפחה העתיקה את מגוריה, חלה תפנית נוספת ומפתיעה בקורותיה. "אחרי ששמחת הניצחון התחילה להירגע, התפרסם באחד העיתונים מאמר שקומם את אבא שלי. כותב המאמר טען שהכותל המערבי אינו שייך לדתיים מאחר שמגזר זה כלל לא לחם עליו ולכן אין לתת למקום צביון דתי", סיפרה הורוביץ-גץ. "אבא שלי לא יכול היה לשקוט על השמרים. הוא כתב תגובה מאוד קשה, ובה כתב שאבנר היה תלמיד ישיבות כפר הרא"ה והתגייס לשירות מלא בחטיבת הצנחנים בצה"ל. הוא סיפר איך אבנר עזב את כלתו כדי לצאת למלחמה שממנה לא שב ועל נפילתו דווקא בקרבות לשחרור העיר העתיקה. הוא הטיח בעיתונאי האשמות בהוצאת דיבה כשעשרות בחורים דתיים, ממיטב לוחמינו, נפלו כדי להגן על המדינה".

      לדבריה, תגובת אביה התפרסמה בעיתונים רבים, והטלפון משר הדתות לא איחר להגיע. "זרח ורהפטיג, שהיה שר הדתות, הזמין את אבא לפגישה. הוא הודיע לו שהוא רוצה למנות אותו לרב הכותל", סיפרה הורוביץ-גץ. "הוא אמר לו שלא יכולה להיות דמות יותר מתאימה מאבא שהבן שלו נפל על שחרור ירושלים, שהיה רב ידוע ומוכר בגליל העליון ועבר לבירה בעקבות נפילת בנו בקרבות על העיר. זאת הייתה סגירת מעגל מדהימה".

      אבנר גץ, שנפל בעיר העתיקה במלחמת ששת הימים (מערכת וואלה! NEWS)
      "חוררו את גופו ככברה". הידיעה על מותו של אבנר גץ

      כשלוש שנים אחרי המינוי העתיקה המשפחה את מגוריה לרובע היהודי של העיר העתיקה. במשך שנים ארוכות מיעטו ילדיו לדבר על השכול הכבד שנפל עליהם ולא ידעו כמעט דבר על נסיבות נפילתו של אחיהם הגדול והנערץ. "רק אחרי בת המצווה שלי, גיליתי איך אבנר נהרג", סיפרה אחותו. "הייתי בת 13 והתעניינתי במלחמות, ובפרט במלחמת ששת הימים. בסקרנות טבעית פתחתי את הספר 'הר הבית בידנו'. כשהגעתי לעמוד 221 חשתי סחרחורת. באותו עמוד נתגלו לעיני השורות הקשות שתיארו את מותו של אבנר אחי".

      בין מאות עמודי הספר שחיבר מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים במלחמה, מצאה לילי הקטנה שלוש פסקאות בלבד שתיארו את הדקות האחרונות בחייו של אחיה. שורה אחת במיוחד טלטלה את עולמה.

      "בקצה הגבעה עמדה מכונית פיאט אדומה יפה ומעליה סככת מגן מפני שמש וגשם. החלטה מהירה. דחיפה במוטות הסככה הפילה אותו על גג המכונית. נוצרה מדרגה נוחה לטיפוס על המצוק. עד מהרה מטפסים חוגים, רן, חייקה ושי למעלה. נמצאה הדרך. המג"ד מצטרף אליהם ומתחיל לצעוד ראשון בבית הקברות כשהכוח נע אחריו. ההתקדמות איטית, מעמדה לעמדה, אולם ללא אש אויב. מימין נישאת חומת העיר העתיקה בגובה מאיים, אך ללא סימן פעילות.

      המג"ד מורה לאורי, המ"מ, להציץ מעבר לקיר בית הקברות ולסייר את השטח עד לחומה. אורי מדווח – מצוק גבוה. למטה אוטובוסים (זוהי 'חצר המטרה' מימי ירמיהו הנביא). כדור צלפים עובר ומחטיא את פניו בשני סנטימטרים. מרגע זה מתפזרים בין הקברים. המצבות הפכו למחסות ולעמדות אש. אבנר גץ נפצע קשות, רון אלפה ומלץ מזנקים אליו, ומושכים אותו למחסה לטיפול. לשווא".

      פצעי השכול ממשיכים לדמם

      עד היום זוכרת הורוביץ-גץ כיצד קראה את השורות פעם אחר פעם. "הנחתי את הספר על רגלי, דמעות זלגו מעיני ובכיתי בלבי, בלי שאף אחד יראה. היוצרות למעשה התהפכו. במקום שאנחנו, הילדים, נבכה וההורים יגנו עלינו, אנחנו הפסקנו לבכות כדי להגן על ההורים שלא יבכו", היא סיפרה. "רק כשאחי יאיר נהרג באינתיפאדה הראשונה, התחלנו לדבר על אבנר".

      יאיר גץ היה בן 32 כשנהרג במה שהמשפחה מגדירה "ספק פיגוע, ספק תאונת דרכים". בשנת 1986, 19 שנים אחרי ששכל את אחיו הגדול אבנר, שנעדר מבר המצווה שלו בעקבות צו ה-8, מצא יאיר את מותו כשהיה בדרכו מנווה צוף שביהודה ושומרון לירושלים, לאחר שמשאית פלסטינית סטתה בפתאומיות לנתיב הנגדי והתנגשה חזיתית ברכבו.

      "עד אז, גם בינינו, האחים והאחיות, לא דיברנו. אחרי שיאיר נהרג, התחלנו לדבר הרבה יותר בחופשיות ובצורה פתוחה", הסבירה הורוביץ-גץ. "אז בעצם כבר בכינו על שניהם. האיפוק שצברנו במשך עשרות שנים, החל להתפרץ החוצה".

      תיעוד חדש נחשף מהקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, 22 במאי 2017 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      הקרב על ירושלים (צילום: ארכיון צה"ל)

      למרות כברת הדרך שעברו, פצעי השכול ממשיכים לדמם כך נראה, גם היום, בחלוף 50 שנה. הרב והרבנית מאיר יהודה ואסתר גץ כבר הלכו לפני שנים ארוכות לעולמם ובשנה האחרונה עסקו האחים בהכנות לאירועים המיוחדים שתוכננו לשנת היובל לנפילתו של אחיהם אבנר במלחמת ששת הימים.

      בשנה האחרונה חשה לילי, אחותו הקרובה המבוגרת ממנו בשנה וחצי בלבד, כי הבשילה העת להעלות על הכתב את סיפור נפילתו של אחיה הגדול ואת התהליך שעברה מנקודת ראות של ילדה. את החוויות שהעלתה על הכתב ופרסמה בספר שהוציאה לאור רק לפני ימים אחדים, עבר נוריאל אחיה ביחד אתה.

      "לפני חודש שלחתי לנוריאל את הקובץ הספר. אחרי כמה שעות סימסתי לו: "נו???" עם הרבה סימני שאלה. בתגובה הוא שלח לי תמונה: הדפים המודפסים של הספר היו מונחים על הקבר של אבנר בהר הרצל. הוא אמר לי: זה המקום הכי מתאים לקרוא את הספר. הייתי חייב לקרוא את הספר לידו", סיפרה הורוביץ-גץ. "ביום שהספר נכנס לדפוס, נוריאל מת. הייתי צריכה לאשר העתקי שמש ואמרתי, די אני לא מסוגלת יותר, מצדי שהספר לא יצא. ביום הזיכרון כשאנחנו אמורים לעלות לקבר של אבנר, אנחנו הולכים לקבור את נוריאל? זה הזוי".

      קרוביה ומכריה של לילי, סייעו לה לצלוח לבסוף את הישורת האחרונה לקראת פרסום הספר. בעודה מתאבלת על אחיה נוריאל, נזכרה הורוביץ-גץ כי העמוד האחרון של הספר נותר ריק. ביום השני לשבעה, היא התקשרה לבית הדפוס וביקשה למלא את החלל בכמה מילים בודדות: "עם הכנסת הספר לדפוס נלקח מאתנו לבית עולמו אחינו הצעיר, נוריאל יחיאל. יהי זכרו ברוך".

      "אני לא יודעת מאיפה אספתי את הכוחות לעשות את זה. אלה דברים שאנחנו לא מבינים, אנחנו מביאים שהכל מאת השם, אבל זה קשה", היא סיכמה. "אני אומרת שהוא לפחות זכה במה שאבנר לא זכה: הוא זכה לילידים ואפילו לנכדים. ואני עדיין אומרת, מזל שההורים שלי לא היו בחיים, בשביל לספוג את המוות הנוסף הזה".