פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גם מי שלא רצה - בכה

      מאחדת ומפלגת כאחד. נשיא המדינה ראובן ריבלין כותב לגולשי וואלה! NEWS על 1967 ועל השינוי שעברה ישראל מאז. "למלחמת ששת הימים השלכות מרחיקות לכת ובהן במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, והחברה הישראלית אינה יכולה להתעלם מכך", הדגיש

      דבר לא ישווה לתחושתם של בני ירושלים שזכו לאחדה. אנחנו שגדלנו בעיר חצויה, בכמיהה ובתפילה לירושלים שלמה, לא נשכח לעולם את ההרגשה העילאית, ההרגשה שמילאנו את חובתנו כלפי העם היהודי לדורותיו. "עומדות היו רגלינו בשעריך, ירושלים. ירושלים הבנויה - כעיר שחוברה לה יחדיו".

      בתחילת שנות השישים שירתתי כקצין מודיעין בירושלים. עיקר איסוף המודיעין שלי התבסס על היכולות שצברתי כקצין איסוף אווירי ומדי שבועיים יצאתי לסיור אווירי של חמש שעות שהתמקד במזרח העיר, בדרומה ובצפונה, וכלל פעמים רבות את ליווי השיירות להר הצופים. נער הייתי בירושלים וגם זקנתי בה, ועדיין אלו היו השנים בהן הכרתי את העיר בצורה הטובה ביותר. אין אבן שלא הכרתי. כולל כמובן, העיר העתיקה כולה, אותה הכרתי מימי ילדותי שלפני 48 ומהאוויר ומתצא"ות בתקופה שלפני 67.

      החייל ריבלין

      נשיא המדינה ראובן ריבלין בצעירותו כחייל (באדיבות המצולמים)
      (באדיבות המצולם)

      כשהתחילה "תקופת ההמתנה", המתיחות עלתה וגאתה ואיתה גם הבהלה. האיפוק של ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול, נתפס על ידי הציבור כהיסוס. החששות התגברו והבדיחה הרווחת והעצובה הייתה שכל המדינה בורחת ו"שהאחרון יכבה את האור בלוד". קשה להסביר לבני הדור הצעיר את תחושת המלחמה הקרבה, הדאגה והבהלה מהעתיד לבוא שחשנו בשבועות שלפני פרוץ המלחמה.

      ההמתנה תפסה את החטיבה הירושלמית שלנו במצב מוזר. כחלק מתכנית ההטעיה, רבים מחברי שוחררו. אני לא שוחררתי וכתוצאה הייתי בשטח מיד בתחילת הלחימה, עם תחילת ההפגזות האינטנסיביות. פגזים תפסו אותנו בשטחי הכינוס ובימ"חים, בקטמון, בבית וגן בסטף. בשלב הזה חפפתי את הצנחנים במתחם שנלר על הגזרה תוך כדי שאנו סופגים הפגזות אדירות. חטיבת ירושלים לחמה בעוז בדרום מזרח העיר ואני חברתי לחפ"ק של מוטה גור מול בית הספר לשוטרים. אזור הר חומה של ימינו היה אז מתחם מבוצר היטב וכולנו חששנו שהלחימה בו תיגבה הרוגים רבים מכוחותינו, אלא שבבואנו גילינו שכלל לא נשארו בו חיילים ירדנים. ככה התפתחה לה הלחימה שלא הייתה מתוכננת, אבל התבססה על תכניות אופרטיביות.

      הלחימה הייתה עזה, אבל התגלגלה במהירות. חטיבת הראל, חטיבה 10 של אורי בן ארי שעטה מתל-אל-פול צפונה ומזרחה. מוטה גור והצנחנים פרצו לעיר העתיקה, לצד חטיבת ירושלים שנכנסה משער האשפות, אבל אני כבר לא הייתי איתם, הייתי בדרכי עם הכוחות שהתקדמו בדרך מבית לחם לחברון. עד סוף חיי לא אשכח את המילים, את הרגעים הללו, "הר הבית בידינו". כך, כשאנו צפופים ודרוכים בנגמ"ש, שמעתי על שחרור העיר העתיקה ממכשיר הקשר. אנחנו בחברון וליבנו בירושלים האהובה.

      תמיד ירושלמי

      נשיא המדינה ראובן ריבלין בירושלים (עיבוד תמונה , באדיבות המצולם; מארק ניימן, לעמ;)
      הנשיא ריבלין (באדיבות המצולם; מארק ניימן, לעמ)

      בסיום הלחימה, שבנו אל עירנו האהובה, וזכינו גם אנחנו לצעוד נרגשים ונרעדים בסמטאות העיר העתיקה, ולגעת באבני הכותל. אני זוכר איך נפתחו מעיינות הדמעות, גם מי שלא רצה - בכה. חשתי שכמו אבות אבותיי, אני שותף ממשי בהיסטוריה המתחדשת של ירושלים. אינני יכול לשכוח את תחושת השמחה וההקלה עם שחרורה של העיר. גם היום התרגשות ממלאה אותי כשאני נזכר באותם רגעים מעוררי התפעמות.

      בהגיענו לחברון זכינו גם אנחנו בזכות אבות, נכנסנו אל העיר בחשש גדול מהתנגדות עזה, אך זה התבדה, ואף לא נורתה ירייה אחת. הזדרזתי ולקחתי את חבריי למערת המכפלה, הכרתי את הדרך מהביקורים שערכתי בעיר עם אבי עליו השלום, בימי ילדותי. הקפדתי לקחת את כולם למדרגה השביעית, אותה מדרגה ששימשה להגבלת היהודים כשבאו להתפלל בנחלתם ההיסטורית, אך לא עוד.

      הקרבות בבירה

      ירושלים בזמן מלחמת ששת הימים (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      (צילום:ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)

      חמישים שנים עברו ממלחמת ששת הימים, ואני מרגיש שאיננו יכולים עוד להסתפק אך ורק בזיכרונות. 1967 הייתה שנה מאחדת, אבל השלכותיה פילגו אותנו לא אחת, עלינו להתבונן בשינוי שעברה מדינת ישראל והחברה הישראלית. חשוב שנכיר בכך בהתבוננות פשוטה ולא רק בביקורת. למלחמת ששת הימים יש השלכות מרחיקות לכת ובהן ההשלכות הניכרות במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, והחברה הישראלית אינה יכולה להתעלם מכך.

      בין ירושלים של מעלה, לירושלים של מטה, אנו זוכים היום לראות בצמיחתה ופריחתה של ירושלים של אמצע, בירה חיה ושוקקת שרחובותיה מלאים צעירים וצעירות, ילדים וילדות. בירה של חברה אזרחית תוססת; של בתי מדרש חרדים, חילונים ומסורתיים; עיר של אומנות ותרבות, יצירה ורוח ייחודיים שנובעים כולם ממרקם אנושי יוצא דופן. כבן ירושלים ואוהבה, אני מבקש לשאול היום בשלום ירושלים. ירושלים שלי, ירושלים המאוחדת, היא ציון והיא הציונות, והיא איננה שייכת רק להיסטוריה שלה, לאבנים ולקשתות שלה אלא, בראש ובראשונה לאנשיה תושביה, כולם: חילונים, דתיים וחרדים, ערבים ויהודים. ירושלים שלי, שלנו של כולנו, ואין בה בנים חורגים.

      ירושלים נתונה בידינו כפיקדון המטיל עלינו אחריות כבדה וקדושה לשלום תושביה כאן, לשלום המאמינים הנושאים אליה עיניהם מרחבי העולם כולו. ההיסטוריה מלמדת כי רק ירושלים בריבונות ישראל ידעה שקט ושלום, חופש פולחן וכבוד לכל תושביה. אני מאמין בלב שלם כי הסוד לשלומה של ירושלים, הוא במחויבות להווה השקט שלה לא פחות מאשר במחויבות לעברה ולעתידה. ההווה של ירושלים טמון באנשיה ויושביה, בזו גאולתה. מי ייתן ונדע לשאול בשלומה של ירושלים המאוחדת, למען אוהביה, יושביה ומאמיניה כולם.