מטרומן ועד טראמפ: כך הפכה ישראל ל"בעלת הברית הבלתי ניתנת להתרה"

(בווידאו: פגישתם של טראמפ ונתניהו בוושינגטון, פברואר)

בימים הקרובים אנו צפויים לשמוע שוב ושוב על הברית הבלתי ניתנת להתרה בין ארצות הברית וישראל, על שותפות הערכים, על היסטוריה של תמיכה איתנה ועמידה נחושה לצדנו של בעלת בריתנו הגדולה והחשובה, ולעתים היחידה. וזה נכון, זו האמת. אבל זו לא רק האמת ולא כל האמת.

הנשיא האמריקני הראשון שביקר בישראל היה ריצ'רד ניקסון, בשנת 1974. עד אז לא נמצאנו ראויים, ובאותה התקופה – ההשוואה להווה על אחריות הקורא – היה הנשיא שקוע עד צוואר בפרשת ווטרגייט. הוא הגיע לכאן ליומיים, ב-17-16 ביוני 1974, המשיך לירדן, ולאחר חודש ושלושה שבועות התפטר.

עוד בוואלה! NEWS:
לא מחכה לטראמפ: קוסטה ריקה נוטה שלא להחזיר את השגרירות לי-ם
ח"כ מרגלית: "נתניהו ביקש לעצור את העברת השגרירות לירושלים"
דיווח: טראמפ יכריז על יוזמה חדשה למו"מ ללא הקפאת הבנייה

מאז ועד עתה, היו הביקורים תמיד סביב תהליכי השלום והמלחמה שעברו על האזור, ונכרכו בדרך כלל בביקורים מקבילים עם שכנינו, לרוב הפלסטינים. כמובן, פעמים רבות מאוד ידידתנו ובעלת בריתנו לא היססה להזכיר מי המעצמה ומי בת חסותה, למי יש אינטרסים גלובליים ולמי כדאי לציית, כאשר מועברים רמזים לא דקים כלל.

לפני האינטרסים - האידיאולוגיה, ארצות הברית אכן מדינה אידאליסטית, אף שאנו נוטים לשכוח זאת או לזלזל בכך. יש, היו ויהיו בה אינטרסים ציניים, והיא אכן שלחה צבאות בתואנות קלושות עד בלתי קיימות לקובה ומקסיקו ועיראק ואכן תמכה ברודנים, אבל תמיד שכנעה את עצמה שזה למען אינטרסים נאצלים. כאשר ממשל בוש האב הסביר מדוע על ארצות הברית לגבש קואליציה, ולימים לפלוש לכוויית שסדאם חוסיין כבש, אמר שר החוץ ג'יימס בייקר שזה בגלל משרות, משרות ומשרות. רוצה לומר, ארצות הברית לא רוצה זינוק במחירי הנפט. זה לא עבד. היה צורך בהסבר שארצות הברית יוצאת למלחמה על השבת הדמוקרטיה לכוויית. משפחת א-סבאח, מופת דמוקרטי.

ההתחלה ידועה: ערב הקמת המדינה מודיע שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל שאם ישראל תתעקש על הכרזה על מדינת ישראל, תמשוך ארצות הברית את תמיכתה בהקמת המדינה, בהצבעה המפורסמת שהתקיימה באוקטובר 1947. ההערכה האמריקנית הייתה שישראל לא תחזיק מעמד ותושמד בידי צבאות ערב שיפלשו מיד עם הקמת המדינה, והאיום האמריקני הוא כבד משקל ומשמעותי. אבל ההמשך הידוע הוא שדקות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה נשיא ארצות הברית הארי טרומן הוא הראשון המכיר בה דה פקטו. אולי זה לא בלתי קשור לכך שאנו בשנת 1948, וזו שנת בחירות, ונשיא דמוקרטי זקוק מאד לקול היהודי.

ארצות הברית של אז, לא רק שלא סייעה בנשק למדינה הצעירה, אלא הטילה עליה אמברגו, בהתאם להחלטת האו"ם. יהודים אמריקנים עברו על החוק, חלקם היו למבוקשים כשפעלו להביא נשק וציוד למדינה או התנדבו לשרת בצבאה. אל שווימר, מייסד התעשייה האווירית, הוא הידוע שבהם. מיד אחרי המלחמה, ארצות הברית לא הכירה בירושלים כבירת ישראל.

החשש האמריקני שישראל תהיה לבסיס סובייטי התפוגג מהר. לא שהוא היה לחלוטין נטול בסיס, בראייתם: בבחירות הראשונות מפ"מ היא המפלגה השנייה בגודלה, היו שהעריצו בישראל את שמש העמים, אנשים קראו בדמעות את "אנשי פנפילוב" ושרו שירים רוסיים ונלחמו נגד האימפריאליזם הבריטי. זה לא היה מופרך לחשוב שישראל עלולה להצטרף לגוש הקומוניסטי, אבל מיד התברר שזה לא יקרה.

הפרק הבא ביחסים יבוא, שוב, בעקבות מלחמה: מבצע סיני. ישראל קשרה קשר עם בריטניה וצרפת להפיל את משטר נאצר במצרים, במבצע שלומיאלי למדי. אז נכון, ישראל כבשה את חצי האי סיני וכוחות צרפתיים ובריטיים השתתפו, אבל וושינגטון יצאה מדעתה מזעם. הנשיא דווייט אייזנהאואר אילץ את בריטניה וצרפת לסגת בבושת פנים, וישראל, שראש ממשלתה בן גוריון הכריז על מלכות דוד השלישית, הכירה במציאות ונסוגה אף היא.

בשנים אלה ארצות הברית, ככלל, רואה את מרכז האינטרסים שלה בעולם הערבי, וזה מובן. הנפט היה שיקול אסטרטגי כמובן, וגם המספרים. האו"ם היה לזירה קריטית במלחמה הקרה, ומול 20 מדינות ערביות, ישראל, הקטנה, החקלאית, לא נתפסה כגורם רב השפעה. אבל יש גורמים מאזנים מבחינת ישראל, ואולי החשוב שבהם היה יהדות ארצות הברית.

שינוי יחול במעבר בין אייזנהאואר הרפובליקני לג'ון קנדי הדמוקרט. נשיא אמריקני ייפגש לראשונה עם ראש ממשלה ישראלי, דוד בן גוריון. לא מפגש רשמי בבית הלבן, יש להדגיש, אבל פגישה. בתקופת קנדי יועבר לראשונה נשק אמריקני לישראל, טילי הוק. אז גם יוזכר, לראשונה, שלארצות הברית ולישראל יש יחסים מיוחדים. וזו לא סתם קלישאה, או מליצה חסרת תוכן: הביטוי הזה מתאר את יחסי בריטניה וארצות הברית לאורך הדורות, בעיקר שיתוף הפעולה ביניהן במלחמת העולם השנייה. זה לא מובן מאליו להיכנס לקטגוריה הזו.

בתקופת יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון, היה לוי אשכול ראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר רשמית בארצות הברית. ג'ונסון גם יהיה הנשיא שיעביר לישראל נשק התקפי אחרי האמברגו של צרפת, שהייתה עד אז ספקית הנשק המרכזית של ישראל. במלחמת ששת הימים, יועברו לישראל טנקי פטון, וחשוב יותר – מטוסי סקייהוק ואחריהם פנטומים.

במלחמת יום הכיפורים יעביר הממשל האמריקני של ריצ'רד ניקסון ברכבת אווירית ציוד לישראל הנאבקת על חייה, אבל לא בלי מחיר, ולא בלי בעיות. מדינות אירופיות חששו לתת לרכבת לנחות בשטחן, חרם הנפט עשה את שלו. ואחרי המלחמה יופעל, לא לראשונה וודאי לא לאחרונה, לחץ על ישראל להתחיל תהליכי שלום ונסיגה. הנרי קיסינג'ר היהודי לא היה אז האדם האהוד בישראל. העליות והירידות נמשכו, וארצות הברית הייתה השושבינה המרכזית בהסכם השלום עם מצרים. ראייתה האסטרטגית את ישראל הפכה להיות של בת ברית חשובה ומוערכת, ולא נטל דיפלומטי ומדיני שיש להתנצל עליו. ועם זאת, במלחמת לבנון הראשונה, למשל, היחסים הורעו, כמו גם בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק.

פרשת פולארד הייתה קו שבר משמעותי, גם ביחסים בין ארצות הברית וישראל וגם ביחסים המורכבים של הקהילה היהודית עם מדינתם. שאלת הנאמנות הכפולה עלתה, עם ניחוחות אנטישמיים, ונותרה באוויר בצורה זו או אחרת גם אחר כך.

עד כמה היחסים האישיים משמעותיים? פחות משחושבים. בין קלינטון ורבין ובין שרון ובוש היו יחסים אישיים מעולים. ועדיין, ארצות הברית היא מעצמה גלובלית עם אינטרסים גלובליים, שישראל היא חלק מהם, ולעתים נתפסת כמפריעה להם, ביחסי ארצות הברית עם העולם הערבי למשל.

לשפל מחודש הגיעו יחסי וושינגטון ירושלים בתקופת יצחק שמיר ובוש האב, כשהלחץ האמריקני הביא להשתתפות ישראל בוועידת מדריד. לחץ כבד, שבין השאר התבטא בערבויות שישראל ביקשה לצורך קליטת העלייה מברית המועצות. הערבויות לא ניתנו לשמיר, אלא ליורשו רבין. ביל קלינטון יבקר בישראל המספר הרב ביותר של פעמים – ארבע – הזכורה שבהן כמובן בזמן לוויית רבין. המילים "שלום חבר" היו לסמל היחסים הקרובים בין האישים ובין המדינות.

השינוי הטקטוני הבא ביחסים אירע ביום ספציפי – 11 בספטמבר 2001. ישראל חששה בתחילה שתושלך תחת גלגלי האוטובוס. זכור ראש הממשלה אריאל שרון האומר לנשיא בוש הבן, "לא נהיה צ'כוסלובקיה". כלומר, ישראל לא מוכנה להיות מוקרבת על מזבח ניסיון אמריקני להתקרב לעולם המוסלמי במאבק נגד הטרור. זה לא קרה. האמריקנים הזדהו עם ישראל, אז באינתיפאדה השנייה. הדגש עבר מניסיון להגיע לשלום, למאבק בטרור. וישראל יותר ויותר הייתה לחשובה עם טורקיה וערב הסעודית – בשיתוף פעולה מודיעיני, בשיתוף מידע על אבטחה, כעוגן יציב ודמוקרטי – למדיניות האמריקנית. בתום ביקורו של ברק אובמה בישראל, באה שיחת טלפון של ישראל לטורקיה על התחלת שיפור היחסים, בין השאר כי לוושינגטון חשוב ששתי בעלות בריתה באזור יהיו ביחסים סבירים, לפחות.

אך גורמים נוספים שיחקו תפקיד. כשמדובר בשנות ה-90, זוהי התקופה שבה התפורר הגוש הקומוניסטי. סין מתחילה לעלות, העולם הערבי משתנה, והמלחמה הקרה, לפחות במהדורה הראשונה, באה אל קצה. כל אלה משפיעים על ישראל, על ארצות הברית ועל יחסיהן.

אחת התוצאות של פיגועי 11 בספטמבר הייתה שארצות הברית התייצבה לצד ישראל בגינוי כל טרור, כמו גם האיחוד האירופי. העולם השתנה – עד שהגיע אובמה. שיתוף הפעולה המודיעיני ושיתוף הפעולה בפיתוח מערכות נשק מעולם לא היה טוב יותר, אבל ראיית העולם של נשיא אמריקני צעיר, שחור, מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית ומולו ראש ממשלה ישראלי מהאגף השמרני ימני של הפוליטיקה הישראלית, שבנפשו הוא רפובליקני - היו שונות בתכלית.

אירועי האביב הערבי גרמו לאופוריה, לפחות בתחילה, לממשל האמריקני. ישראל, ובצדק מוחלט, ראתה בהם סיכויים מעטים וסיכונים רבים. המזרח התיכון היה למערבולת של דם. משטרים יציבים התרסקו ונעלמו, הסונה והשיעה יצאו למאבק מתימן ועד סוריה, מעצמות מאיראן ועד רוסיה שולחות כוחות ומתערבות, או מתערבות מחדש בנעשה בגבולות ישראל.

וארצות הברית, בראייה ישראלית, במודע ובאופן ציני, ציננה את היחסים. כשאובמה נאם את נאום קהיר ודילג על ישראל בביקורו במזרח התיכון, הייתה לכך משמעות סמלית, שהעולם ציין לעצמו. כשנתניהו הכריז מלחמה על הנשיא וקיבל הזמנה לנאום בפני הקונגרס, כשישראל מגייסת את כל הנשק ברשותה, כולל יהדות ארצות הברית, כדי לסכל את תכנית הגרעין האיראנית – ונכשלת בכך – יש לכך תוצאות.

ישראל הימרה על ניצחונו של מיט רומני בבחירות 2012, ופספסה. היא הימרה על ניצחון דונלד טראמפ ב-2016 - וקלעה. אבל כעת, הבסיס לתמיכה בישראל השתנה. הרבה פחות תמיכה דו-מפלגתית, הרבה יותר תמיכה רפובליקנית. ובתוך המפלגה הרפובליקנית, התמיכה היא של ותיקי המפלגה, כמו לינדזי גרהאם וג'ון מקיין והאגף האוונגליסטי הנוצרי.

ועדיין, אם מנהיג ישראלי בקום המדינה, או במלחמת ששת הימים, בזמן משברי הנפט של שנות ה-70, היה רואה את יחסי ישראל-ארצות הברית היום, הוא היה משפשף את עיניו בפליאה ובאושר. ישראל הקטנה היא בת יקירה של המעצמה הגדולה והחשובה בעולם, ובימים אלה הנשיא טראמפ שב ומדגיש זאת. ישראל אכן מקבלת סיוע בממדים אדירים, תמיכה בינלאומית חד משמעית וסיוע בשלל תחומים, החל בזירת האו"ם וכלה בהתערבות אמריקנית כדי למנוע לינץ' במאבטחי השגרירות הישראלית במצרים בזמן מהומות האביב הערבי. לא מובן מאליו.

לא, זה לא יכול להתהפך. לא לחלוטין. לא יכול להיות המקרה של צרפת, שביום אחד הופכת את מדיניותה מול ישראל לחלוטין. אבל כדאי לזכור שארצות הברית היא מעצמה עם סדר יום מורכב, שלעתים ישראל מסייעת לו אך לעתים נתפסת כמפריעה או עם פוטנציאל להפריע. הברית הזו יציבה, מבוססת אכן על אינטרסים משותפים וגם אידיאולוגיה משותפת, אבל כאלה היו בריתות רבות בהיסטוריה, ולימים האינטרס השתנה. הציניות, שיקולים כלכליים וגאו-אסטרטגיים הפכו גם בריתות איתנות - וזה בהחלט המצב - משבועת אמונים נצחית, ל"נישאר ידידים".