"אם אלחי היה צריך למות, זה בצבא", הסביר הרב אהד טהרלב, אביו של החלל הצבאי האחרון לפני כניסת יום הזיכרון, שנהרג לפני שבועות ספורים בפיגוע דריסה בצומת עפרה. "אומרים שהצבא הוא גוף ייחודי, מקום שגורם לכולם להתחבר עם כולם, ואלחי היה כמו הצבא. עם חיוכו המקסים הוא ידע לדבר ללב ולהכיל את כולם".
טהרלב למד בישיבה התיכונית "מקור חיים" שבכפר עציון, ולאחר מכן בישיבת ההסדר בתקוע. הוא היה חברם של אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו לפני כשלוש שנים בגוש עציון, והתגורר עם משפחתו בטלמון. אביו, דמות מוכרת בציונות הדתית ומי שעומד בראש מדרשת לינדנבאום, סיפר כי בנו לא חשש מהמוות, ושיחזר אחת משיחותיהם האחרונות. "הוא אמר לי שהדבר היחיד שעניין אותו זה להגן על עם ישראל, גם אם זה אומר שייאלץ למסור את נפשו. אנחנו מודים לאלוהים על 21 שנים נפלאות שנהנו ממנו. החיוך הנצחי של אלחי יישאר בליבנו לעד".
לכתו בטרם עת של טהרלב הותיר חלל עמוק בקרב מפקדיו בגדוד 13 של חטיבת גולני, וסמל חי ממן אף מספר על קריירה צבאית שהוחמצה. לא פעם שוחחתי איתו על העתיד ועל האפשרות שיצא לקורס מפקדים", סיפר תוך שיחזור "פרויקט אישי" שלו ביחידה. "הייתה לו אחריות מטורפת, הוא לקח חייל דחוי ודאג להכניס אותו לעניינים. הוא לא עזב אותו לרגע, וליווה אותו כדי שירגיש חלק מהיחידה. כששמעתי על מותו, הרגשתי חוסר אונים, יש לי אחריות על החיילים האלה ולא הצלחתי למנוע את המוות של אלחי, אני מרגיש שנפער לי חור ענק ושאיבדתי מישהו מאוד יקר ומשמעותי, הוא היה חייל שמאוד אהבתי ורציתי אותו לידי, אני שבור".
600 מטר ריצה עם תחושה לא טובה
סגן-משנה גל מוזס, מפקד המחלקה של טהרלב, סיפר כי הדריסה לוותה בהמולה ובבלבול רב. "לא בדיוק הבנו מה קרה. הגעתי בריצה מהמוצב לזירת הפיגוע. ידעתי ששני חיילים בטרמפיאדה, וב-600 המטרים של הריצה הייתה תחושת בטן לא טובה, שמשהו רע התרחש. המראות היו קשים מאוד, והתחושה היא של חור ענק שלא יתמלא לעולם".
חיילי המחלקה הגיעו יחדיו להלוויה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, והתקשו לספוג את הבשורות גם אחרי שחזרו לפעול בשטח. "רק כשראיתי את הארון שלו מורד לבטן האדמה, נפל לי האסימון שאלחי לא יחזור אחרי החופשה למוצב", סיפר חברו, רב טוראי נדב בן-פזי, "אבל בפעולה המבצעית הראשונה בלעדיו, דווקא שם בשטח, הייתי הכי צריך אותו לידי והוא לא היה שם. שם באמת התחילה תחושת הריקנות והאובדן". השניים למדו יחד בישיבת "מקור חיים", המשיכו לישיבת ההסדר, התגייסו יחד לגולני ורשמו חברות של יותר משש שנים עד מותו של טהרלב. "הוא היה הראשון שמתנדב לכל משימה, הראשון שמרים את היד", נזכר בן-פזי. "תמיד מציע לעזור והכול בחיוך ובצנעה, זה אלחי חבר שלי".
חבריו של טהרלב עובדים כעת על כתיבת יומן זיכרונות לחברם, שאותו יעבירו למשפחתו. "כל אחד מחיילי הפלוגה יכתוב איך הוא חווה את אלחי החבר והאח לנשק", סיפר מוזס, "ואז נעניק את זה למשפחה. הם מאוד חשובים לנו, ונמשיך לחבק אותם". אביו של החייל סיפר אף הוא על החיבור המיוחד ליחידה ולצבא מאז האירוע, ואמר כי "הרבה שנים שאני עובד עם הצבא בכל הקשור לגיוס בנות דתיות. לא חלמתי שאתחבר לצבא בברית דמים כזאת. משפחת גולני זאת משפחה שמחבקת את כולם, לצערי רק עכשיו אני מתוודע לעד כמה היא מחבקת ותומכת".
סגן אלוף יאיר פלי, מפקד הגדוד, הדגיש את "החיוך והענווה" שאפיינו את טהרלב תוך שחזור האירועים שהובילו למותו. "הוא תמיד עזר לחבריו, תמיד התנדב למשימות הכי קשות, חייל מעולה. איבדנו את אלחי בפיגוע, אך יחד עם זאת האזרחים לא נפגעו, וזאת בעצם העמידה במשימה. כבר בערב שלאחר הפיגוע נכנסנו לכפר שממנו יצא המחבל וביצענו מעצרים. אנחנו מתעסקים הרבה עם הכפר הזה כדי למנוע את הפיגוע הבא". לדבריו, "משפחת טהרלב הפכה לחלק ממשפחת גדעון, וגדוד 13 הפך לחלק מהמשפחה. אנחנו זוכרים את כל הנופלים של הגדוד, אלה שלא איתנו, וממשיכים במשימות כדי שנוכל לחיות בארץ שלנו".
