פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אדם ללא ילדות: שליח וואלה! NEWS למצעד החיים נזכר בעדות אביו

      האב שנרצח, האם שסתמה את פיו כדי שלא ישמעו את הבכי, ולילות של פחד, קור ורעב. אלי אשכנזי צעד מאושוויץ לבירקנאו ונזכר באביו, שהצליח לספר את סיפורו המלא רק לקראת סוף חייו, אך עדותו תישאר לתמיד

      משתתפים במצעד החיים באושוויץ, פולין 24 באפריל 2017 (אלי אשכנזי )
      צועדים במצעד החיים, השבוע (צילום: אלי אשכנזי)

      השבוע נשלחתי לסקר את מצעד החיים בין מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו כשליח וואלה! NEWS. שם, עמדתי בתוך מפעלי ההשמדה המפלצתיים עליהם שמעתי כל כך הרבה. לא תמיד התחברתי לפאתוס שנלווה למפעל ההנצחה, אבל זו הייתה בהחלט חוויה מטלטלת.

      טלטלו אותי לא רק ההתהלכות בתוך המחנות, אלא גם חוסר היכולת לעכל איך אנשים נעימים כל כך, שקטים, שבתיהם יפים וסביבתם נאה ורגועה, יכלו לשתף פעולה עם המפלצת הנאצית. הקושי להבין שהאדמה שאני דורך עליה רוויה בדם של בני עמי, להביט מהמטוס במבט הציפור ולדמיין ששם, בתוך חורשה מבודדת התחבא אולי ילד מורעב ומבוהל, ובחווה סמוכה הייתה אולי משפחה רחומה שהחביאה בתוך האסם משפחה יהודית ואז להרחיק מבט אל חווה אחרת ולדמיין כי שנאתם ליהודים גרמה לבעלי המקום להסגירם לידי המרצחים.

      המסע לפולין הרחיק את מחשבותיי למסלול חייו של אבי בארצות אחרות - בוסניה וקרואטיה - באותן השנים, והחלטתו לחלוק את סיפורו עם מעטים. אבי לא הספיק להצטרף ל"מצעד החיים", כפי שהתכוון לעשות. אלה הדברים שכתבתי אחרי החוויה שלי במצעד.

      עוד בוואלה! NEWS:
      נשיאת ביהמ"ש העליון: "לא כל חוק שמתקבל ברוב הוא חוק דמוקרטי"
      טראמפ באירוע של מוזיאון השואה: "הכחשת הזוועה היא עוד צורה של אנטישמיות"
      תלמידים מרהט אירחו ניצולת שואה: "לימדה על הסכנה שבגזענות"

      אלי אשכנזי במצד החיים, אפריל 2017 (באדיבות המצולמים)
      אלי אשכנזי ליד שלט הכניסה למחנה אושוויץ ב"מצעד החיים"

      במשך שנים הסתפקתי בידיעה שאבא שלי וסבתי היו במלחמה. ידעתי עוד, קצת במאוחר אמנם, שלסבתא היה בעל לפני שהתחתנה עם מי שהכרתי כסבי, שהיה למעשה אביו האמיתי של אבי ועל שמו נקראתי. הסתפקתי בכך. יותר מדי עצב ושתיקות, ציניות וכעס, עטפו את המלה הזאת "שואה", מילה שהבנתי שהיא גם חלק מעולמם. הבנתי זאת והפנמתי שכנראה טוב יותר לא לדעת מעבר לכך.

      ובכלל, "שואה" היא לא המקום הנורא ההוא במחנות ההשמדה, עם מספרים על הזרוע ולחשושים על החבר ההוא שהיה במחנות? והרי סבתא ואבא לא היו באושוויץ, כמו השכן של סבתא וסבי החורג. הוא, השכן, ניקה והכין היטב את מקלט של הבניין ליום פקודה והודיע לי כי שמור לי בו מקום, כי משפחתי שרדה את המלחמה. כשעבדתי במטע בננות הכרתי גם זקנים חכמים ושופעי סיפורים שנשאו עמם את מוראות המחנות, ובקיבוץ שגדלתי בו היה גם אחד ש"היה שם" ובעצם נשאר שם לתמיד. לעתים הוא הצליח לברוח משם לכמה רגעים בעזרת בקבוק משקה, ואחר כך חזר.

      והייתה אישה פגועה וכועסת, שהלכה עם טלאי צהוב כשבני נוער גרמנים הגיעו במשלחת של פרויקט לחילופי נוער, כנציגי גרמניה האחרת. היה כל כך ברור שעבורה לא יכולה להיות גרמניה אחרת. הייתה אחות של סבי החורג שתמיד חייכה, ולפעמים חיכתה לפגוש אותי בחדר האוכל כשבידה עוגייה מתוקה שאפתה, ולא ידעתי כמה מרים היו חייה. לא ידעתי שבעלה הראשון ואחיה נרצחו מול עיניה. לא ידעתי שבמו ידיה הקימה את חייה מחדש, מההריסות. ביום השואה הגיע לכיתה שלי אבא של חבר וסיפר שהוא ואחותו התייתמו מהוריהם שנלקחו מהם, ואיך חיו בתוך ארון שבו החביאה אותם האומנת, זקנה בודדה שחיה בדירה קטנה ליד מגרש הכדורגל בקיבוץ - חסידת אומות העולם.

      מצעד החיים בפולין, 24 באפריל 2017 (מערכת וואלה! NEWS , יוסי זליגר)
      הרמטכ"ל ושר החינוך במצעד החיים, השבוע (צילום: יוסי זליגר)

      אבל עבורי אבא וסבתא לא השתייכו לאותו מועדון של סיפורי הזוועה. סיפרתי לעצמי סיפור שונה: סבתא היא בכלל בת דודה של דוד אלעזר, דדו - גיבור ישראל. במלחמה חייתה עם הפרטיזנים ומשפחתה נודעה בהשתייכות לצבאו של טיטו ולגרעין הקרוב אליו. נכון, היא תמיד הייתה שקטה ועצובה, אבל זה בגלל שהתעוורה. אפשר להבין אותה. ואבא? הוא בכלל היה בצנחנים, ומי שממונה על הפולקלור וההומור בקיבוץ, מלווה בעבודתו את "נערי רפול" וחניכי חברות נוער שהגיעו לקיבוץ.

      היה לי טוב ככה - לדעת שיש לי סבתא גיבורה שחברה לפרטיזנים וחילצה את בנה הקטן, אבא שלי. זה נשמע כמו סיפורי הרפתקאות של מוגלי ביערות יוגוסלביה. וזהו, זה הספיק. הרבה יותר נוח, גם אם לא משמח במיוחד, היה לעקוב עם אבא באדיקות אחרי הפועל תל אביב אהובתו, ולשמוע על בן גוריון הנערץ, הוא מייסד המולדת שקלטה לחיקה החמים את אבא כאחד מבניה האובדים. היה מספיק לדעת שהוא מצטט יצירות של אלתרמן וזוכר כל כינוי של חבר קיבוץ ויוצאי חברות נוער.

      אבל לאט לאט, האנשים העצובים נפרדו מהחיים. האיש שברח מהמחנה לבקבוק, והשכן של סבתא ששמר לי מקום במקלט והזקנים החכמים מהבננות, וסבתא שלי השותקת והדואגת. אבא המשיך לספר בדיחות על המסע ביערות, כשהיה "הקמב"ץ של טיטו" וכ"שסחב את סבתא על הכתפיים". והיה נוח ככה, שהסיפור הרחוק ההוא יישאר כבדיחה.

      אחרי שנים של שתיקה, הסכר נפרץ

      אבל הזקנים מתו, העדים הלכו והתמעטו ומי שהיו ילדים כשעלו ארצה הגיעו לראש התור של העדים. מישהו פנה לאבי ואמר לו "עכשיו תורך", אז הוא נסע ל"יד ושם" למשך שבוע. היה לי ברור שגם שם ישתוק, או לכל היותר ישוב על אותן הבדיחות, אבל שם השסתום התפוצץ. הסכר נפרץ והכל החל לדמם ולזרום: האבא שפתאום נעלם לו, והבריחה, והרעב, הרעב, הרעב. רעב עד כאב ובכי. ואמא שסותמת את פיו שבכיו לא יישמע, ולוחמים פרטיזנים שחוזרים למחנה עם איברים קרועים. ולילות של פחד. וקור. והוא ילד יחיד עם חבורה שנלחמת ושורדת, בורחת ומתקיפה. שם, לראשונה, הוא בכה.

      חלק היו זכרונות שנקברו ולפתע צצו, וחלק ודאי סיפורים שאימץ מפיה של אמו. בהשראת הנסיעה הודיע אבא שנוסעים לזאגרב, לדודה הגיבורה שלחמה עם אנשיו של טיטו. היא עמדה למות ואבא רצה לאסוף עוד כמה רסיסי מידע ולחבר אותם לסיפור ילדותו שהיה קבור תחת אין סוף שכבות של השתקה, ציניות והומור.

      הוא חזר מסמינר העדים ביד ושם ובקרבו כבר חלק מאותו סיפור הילדות. "ילדות" רק במובן הכרונולוגי. הוא לא ידע לילות במיטה חמה, הוא לא ידע חיבוק של אבא, הוא לא אכל דייסה חמה בבוקר, לא ידע שנייה אחת של ביטחון, של צחוק ילדות מתגלגל בלי מעצורים, לא ידע שובע ולא ממתק או קירות מגוננים של בית. פתאום הבנתי שאבא הוא אדם בלי ילדות. הוא חי הפוך: סיפור חייו החל במוות.

      משתתפים במצעד החיים באושוויץ, פולין 24 באפריל 2017 (אלי אשכנזי )
      מצעד החיים בפולין (צילום: אלי אשכנזי)

      כל השדים התעוררו. רסיסי פגז שחדרו לראשו, כשאמו והוא חיפשו מזון בפאת שדה ליד היער, האמא שלחמה על חייו ושלא גמל לה מספיק, ואביו שנשאר מאחור. אולי היו רגשות אשמה, ודאי שהיה שם עצב וכאב על ילדות שנגזלה. הכל עטף אותו, ועכשיו הסיפור עמד לצאת.

      אנחנו, בתור המשפחה שלו, התעניינו בסיפורו, אבל עבורו זה היה מייסר. היה זה פצע שנקרש והגליד במשך עשרות שנים ולפתע נפער והחל לדמם. האם זה טוב לעורר את השדים מרבצם? אין לי תשובה. כשהגיע היום וחברת משפחה שכנעה אותו לספר את סיפורו, הופעתי מולו עם מצלמה בעצת אשתי, דנה. ועכשיו העדות מתועדת – הילד בן הארבע הפך לעד. אבא שלי הצטרף למועדון של האיש עם הבקבוק, האישה הכואבת וחכמי השבט ממטע הבננות. יש לי עדות מוקלטת והיא שמורה עד לסוף הדורות. אבל את אבא הזיכרון המתעורר החל לאכל. נדמה לי שהיה לו קשה לשאת את הכאב. מחלת הסרטן תקפה אותו כנקודה קטנה בעור, והלכה וכרסמה בגופו. בדיוק כשפנו אליו להתחיל למלא את המשימה וללוות מסעות של מצעד החיים, הוא החל במסעות אחרים - להקרנות ולתא לחץ, ולא הספיק להעביר את סיפורו כפי שרצה וכפי שציפו ממנו.

      עוד עד מת, אבל הסיפור שלו כאן, הוא לא נעלם. אבא שלו, בעל שלה, סבא שלי, נרצח בידי רשעים במחנה יאסנובאץ שבקרואטיה. בשביל סבא שלא הכרתי, ובשביל סבתא הגיבורה ובעיקר בשביל אבא שלי, צעדתי השבוע מאושוויץ לבירקנאו. משהו מהסיפור שלהם יישאר פה.