מול נשיא אמריקני לא צפוי: קים יודע שרק האיום הגרעיני יקבע את שלטונו

סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, ספיירו אגניו, אחראי לציטוט שנכנס לפנתיאון – "הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי". במשבר הנוכחי בחצי האי הקוריאני ארצות הברית היא זו שמשנה את הכללים, ייתכן מאוד שבצדק מוחלט. ייתכן גם שהמשבר יסתיים בהצלחה מבחינת המערב, או בהצלחה חלקית – אבל השינוי בא מוושינגטון, והממשל מודה בכך.

העולם התרגל שמדי זמן מה, בדרך כלל כשהמשטר הצפון קוריאני חש איום, לרוב דמיוני, או מרגיש שהוא צריך להודיע על נוכחותו והאיום הפוטנציאלי שלו על הסביבה, מגיע ניסוי גרעיני (חמישה עד כה, השישי צפוי בכל רגע) או הצגת נשק חדש לראווה עם פוטנציאל הולך וגובר להגיע ליעדים רחוקים יותר ויותר. כל זה מלווה בברד כבד של איומים והתפארויות מפי קריינית הטלוויזיה לבושת החליפה הוורודה, או קריין חמור סבר באותה מידה. לאחר מכן, הדברים נרגעים ושבים למסלולם.

עוד בוואלה! NEWS:
למרות איומי ארה"ב: צפון קוריאה ערכה ניסוי בטיל בליסטי
טילרסון באו"ם: "האיום מקוריאה הצפונית אמיתי, יש לפעול לפניה"
טראמפ: עימות גדול מאוד עם קוריאה הצפונית - תרחיש אפשרי בהחלט

לכאורה, על פי ההיגיון שלנו, הימים שבהם שר החוץ האמריקני, מפקדי הצבא והנשיא בכבודו ובעצמו מצהירים שעימות צבאי מול קוריאה הצפונית הם אפשרות סבירה, יהיו הימים האחרונים שבהם כדאי לעשות פרובוקציה - שמוכיחה יכולות שלכאורה רק מצדיקות התקפה.

אבל זה ההיגיון שלנו. לא של קים, וכך קוריאה הצפונית מבצעת הלילה עוד ניסוי – בטיל קרקע-קרקע – בדיוק מהסוג שארצות הברית טענה שאין בינתיים למשטר בפיונגיאנג. מומחה הגרעין והטילים ד"ר טל ענבר ממכון פישר הסביר כי הניסוי לא בהכרח היה כישלון, כפי שטוענת ארצות הברית. אם הטיל טס רבע שעה והגיע לגובה שצוין מדובר בהצלחה, ולא הכל זה טווח.

בשש השנים האחרונות, מאז עלה קים ג'ונג און לשלטון, ביצעה קוריאה הצפונית 74 שיגורי טילים, ממוצע של שיגור בחודש. העולם, כך נראה, התרגל לשגרת השיגורים-גינויים-שיגורים וחוזר חלילה. או שלא.

אלא שממשל טראמפ מודיע שמדיניות ההכלה של קוריאה הצפונית הגיעה למיצוי. מדיניות זו הייתה נהוגה בממשלים האמריקניים מקלינטון ועד אובמה, ובמסגרתה ארצות הברית פנתה לסין וביקשה שזו תפנה לבעלת בריתה הסוררת, לצד גינויים במועצת הביטחון והטלת סנקציות על המשטר בפיונגיאנג. במילים פשוטות – היא נכשלה במטרתה הבסיסית, כלומר לשכנע את קוריאה הצפונית להתנהג בהיגיון, או לפחות בהיגיון של המערב. וזה מדויק. השאלה היא מה עכשיו?

ארצות הברית מנסה גישה חדשה, שיש בה עדיין מרכיבים מהגישה הישנה: ראשית מרגיעים את בעלות הברית המודאגות יותר ויותר – יפן וקוריאה הדרומית. הכלי הקלאסי לכך, עוד מהזמנים שבריטניה שלטה בימים, הוא משלוח שייטת לאזור. כך מגיעה לאזור הצוללת הגרעינית מישיגן, וכן כוח שבמרכזו נושאת המטוסים קרל וינסן (אמנם זמן רב אחרי ההודעה הרשמית על שליחתו לאזור, ורק אחרי שהתברר שלמרות ההודעה על משלוח הכוח לקוריאה הוא יצא בעצם לאינדונזיה, אבל כעת הוא באזור).

אבל יש גם שינויים, והם חשובים. לנו הם יכולים להיראות טריוויאליים – אבל הם לא נראים כך לפיונגיאנג, וחשוב לא פחות, לבייג'ינג. ראשית, הצבת מערכת THAAD בחצי האי הקוריאני, לכאורה צעד הגנתי הגיוני, מאחר שזו מערכת שנועדה ליירט טילים. עם זאת, מכ"ם המערכת צופה על סין כולה, ומבחינת בייג'ינג, המערכת הזו לא נועדה להתגונן מפני קוריאה הצפונית, אלא נגד הסינים. שנית, ארצות הברית ביצעה אמש ניסוי בטיל בין-יבשתי מדגם מינטמן 3, שיכול לשאת ראשי נפץ גרעיניים. טווח הטיל אלפי קילומטרים, ובין אם וושינגטון רצתה בכך או לא, עיתוי הניסוי נתפס כאיום מאוד ברור על המשטר הצפון קוריאני.

הוסיפו לכך את התדרוך הדרמטי, אין מילה אחרת, של מפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, אדמירל הארי האריס, שאמר שקוריאה הצפונית עלולה לתקוף את ארצות הברית ברגע שתוכל. זאת עוד מבלי שדובר על תקיפת קוריאה הדרומית או יפן, ועל כך שארצות הברית צריכה לחזק את הגנתה מפני איום כזה. התדרוך התרחש לצד המפגש הדרמטי של כל מליאת הסנאט, שבו שמעו הסנאטורים תדרוך מטעם הממשל, כולל הנשיא עצמו. כל אלו הובילו למשבר שכבר אינו בהתהוות, אלא בעיצומו. כאשר מזמנים את מליאת הסנאט לתדרוך על משבר חיצוני, גם אם לא היה משבר קודם לכן, הוא מתקיים מרגע התדרוך, שכן מופנים אליו הזרקורים בכל העולם.

ארצות הברית פונה, שוב, לסין. היא המדינה היחידה למעשה עם יכולת השפעה, אמנם לא מוחלטת, על בת חסותה. לסין שלל אינטרסים – היא אינה רוצה כמובן במלחמה בחצי האי הקוריאני. מצד שני, היא אינה מעוניינת בקריסת המשטר של קים ג'ונג און, שכן היא חוששת מעשרות מיליוני פליטים שיידפקו על דלתה. היא אינה רוצה קוריאה מאוחדת פרו-מערבית בגבולה, ואינה רוצה התעצמות אמריקנית באזור שהיא תופסת כאזור שיש לה בו אינטרסים מיוחדים, שבו היא מנהלת כבר עתה עימותים שקטים מול יפן, הפיליפינים, טיוואן, וייטנאם ועוד.

וכך, מול המינטמן 3 האמריקני והטילים והתותחים שקים מציג לראווה השבוע, סין משיקה נושאת מטוסים שנייה לצי שלה, כולה מייצור עצמי. מדובר בנתון שמקבלי החלטות אמריקנים צריכים לקחת בחשבון – והם זוכרים היטב – הוא שמלחמת קוריאה הראשונה הסתיימה בעימות צבאי בין כוחות אמריקניים תחת דגל האו"ם לבין סין. איש אינו מעוניין לחזור על כך.

יש יתרון גדול לדימוי של נשיא ארצות הברית טראמפ כאדם בלתי צפוי, וכאדם המוכן להגיע לעימות – לוקחים אותו ברצינות ובחשש. סין תתנהל מול טראמפ אחרת מאשר מול אובמה, וסביר שתהיה מוכנה ללחוץ על קוריאה הצפונית הרבה יותר. זה כמובן לא יבוא בלי תמורה, כלכלית או אסטרטגית, שסין תפיק מהמצב.

המטרה של ארצות הברית, כפי שהגדיר אותה הנשיא, היא לפרק את קוריאה הצפונית מנשקה הגרעיני ומטיליה בדרכי שלום. זה לא יקרה. פיונגיאנג זוכרת את מועמר קדאפי, האדם שהאמין למתק השפתיים המערבי, התפרק מתכנית הנשק הביולוגי והכימי שלו, התפרק מתכנית הנשק הגרעיני שעליה המערב לא ידע דבר, וכגמול על התנהגותו הטובה המערב הדיח אותו ועמד מנגד כאשר נרצח בלינץ'. הלקח מבחינת קים – וגם מצד אסד ושלל רודנים אחרים – הוא שאין להאמין למערב. עם רוסיה אתה יודע איפה עומדים הדברים, מאחר שפוטין לא בוגד בבני ברית, אבל עם ארצות הברית אי אפשר לדעת.

ממשלים רבים ראו במובארק בעל ברית רב ערך, עד שאובמה הודיע שעליו ללכת. כך קרה לסומוזה, סוהרטו ושאר רודנים שלפתע מצאו עצמם בצד הלא נכון של נשיא אמריקני חדש ואידיאליסט. אז צריך תעודת ביטוח, ונשק גרעיני הוא בהחלט תעודה המוודאת שוושינגטון תתייחס אליך. והיא מתייחסת.

אבל אולי כעת מגיעה הנקודה שבה ההתייחסות האמריקנית כבר לא רואה בשושלת קים מטרד עונתי אלא איום על ביטחון המולדת. אולי אין פה רק פוטנציאל, אמנם נפיץ, לתקרית גבול, אלא משטר שבעתיד יוכל לאיים על לוס אנג'לס ואחר כך על וושינגטון. אנשים בפנטגון, ואולי אף באגף המערבי בבית הלבן, שואלים את עצמם אם לא עדיף להגיע לעימות כעת, כשפיונגיאנג אינה יכולה לפגוע בנו, מאשר להמתין שהעימות יגיע. כשהוא יגיע, הם יוכלו לפגוע.

כשאנו מדברים על מלחמות, הביטוי הוא בדרך כלל פריצת מלחמה. חשבו על כך – לא תכנון מדוקדק, אלא משהו שמתפרץ ללא שליטה. יש מלחמות שהחלו לאחר תכנון, למשל מבצע ברברוסה, תקיפת יפן את ארצות הברית, מלחמת יום הכיפורים. אבל רבות מאד החלו כמשבר זעיר הניתן לפתרון, לפחות בראייה בדיעבד. איש באירופה לא האמין ביוני 1914 שמעט יותר מחודש אחר כך תתחיל המלחמה הגדולה. איש כמעט במזרח התיכון בתחילת מאי 1967 לא העלה בדעתו שחודש אחר כך ישראל תהיה במלחמה עם שלוש מדינות ערביות.

עד כמה המשבר הזה רציני, עד כמה הוא מוחרף למען שלל צרכים, פנימיים בעיקר, של כל הצדדים? גם משבר לצרכים פנימיים יכול להפוך מהר מאד למשבר כללי. כל הצדדים מעוניינים לא להגיע לעימות, לא להיגרר למלחמה. אבל אווירת המשבר מחריפה, בעוד קוריאה הדרומית עסוקה בבחירות לנשיאות עוד שבועיים, יפן מגלה חששות גוברים והולכים, קוריאה הצפונית חשה לחץ ואיומים אמריקניים רבים וקשים מאשר בעבר, סין מנסה לשקלל סיכונים וסיכויים ובבית הלבן נמצא נשיא שאחריותו הראשונה היא להגן על ארצו. כעת, הנשיא הזה שואל את עצמו אם עדיף עימות ודאי עכשיו בחצי האי הקוריאני על פני עימות אפשרי בהמשך מול אותו אויב מתלהם וקיצוני, אך חמוש בפצצות אטום ובטילים המגיעים עד לבית הלבן.