"אני אנדרטה מהלכת": החברות האבלות ששדה הקרב הותיר מאחור

אנחנו רואים אותן עומדות מאחורי ההורים הנואמים בבית העלמין הצבאי, בוכות וממוטטות. חלקן מצליחות לספוד ולספר מעט על אישיותם, על האהבה הגדולה שתישאר לעד ועל החבר לחיים שאיבדו, חלקן המומות כל כך שהן לא מצליחות להוציא הגה. המונים גודשים את הבית במהלך השבעה, מחבקים, מנחמים, מנסים לתת כתף תומכת. הזמן עוצר מלכת ואז האורות כבים - והמציאות דופקת בדלת.

משפחת השכול הגדולה של ישראל אינה כוללת בהגדרתה הפשטנית את בנות הזוג של החללים. הן חלק אורגני אך חיצוני, לא חולקות את אותו דם ואפילו לא הספיקו לבוא איתם בברית נישואין ולהביא ילדים משותפים לעולם, אך הן היו שם ברגעים האינטימיים ביותר, ורובן גם רקמו יחד עתיד משותף. עם מות אהובן, הן מוצאות עצמן קרועות בין חיבוק הדוב של השכול, ובין הרצון הטבעי לבנות חיים חדשים.

"זה מאבק גדול על מה אני בוחרת להסתכל - על מר גורלי או על הזכות שנפלה בחלקי לאהבה מטורפת ואישיות גדולה. המאבק הוא כל הזמן בין ליפול לציניות או להישאר נאמנה למה שספגתי ממנו, וזה קשה. כולם ממשיכים והחיים שלך והחלום שלך לא מתגשם", סיפרה עדנה סרוסי, ארוסתו של סגן הדר גולדין, שנהרג במהלך מבצע "צוק איתן". "המוות שלו בהחלט שינה אותי וביגר אותי מאוד, נתן לי הסתכלות אחרת על החיים. פתאום דברים שפעם הטרידו אותי לא מזיזים לי היום".

סרוסי, שלומדת לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בן גוריון ומתגוררת בדימונה, החלה לאחרונה להיכנס "לתהליך של השלמה שהוא לא יחזור", כהגדרתה. "אני מדברת עליו בלשון עבר, אבל גם בלשון הווה, הוא מאד נוכח ומאד קיים. אני ממש מאמינה שהוא חלק מהחיים שלי, כל הזמן. אני יכולה להגיד דברים כמו 'אם זה מה שהדר היה רוצה' או 'הדר לא אוהב את זה'. עברו כמעט שלוש שנים ואני מתגעגעת להכול. לאישיות, לנוכחות, למה שהוא גרם לי להרגיש ולהאמין. זו תפיסת חיים שלמה שחסרה: אופטימיות, אהבה מאוד גדולה לכל דבר ואמונה בטוב, ומין פשטות כזאת, קשה לי לסכם אותו עדיין. כנראה שהתהליך ימשיך כל החיים, אני לא חושבת שהוא ייעלם".

בני הזוג כבר קבעו תאריך לחתונה - 18 בספטמבר 2014 – שעתידה הייתה להתקיים על הדשא המרכזי במושב גני טל, שבו גרה סרוסי. גולדין ליווה אותה בהכנות: שמלה, קייטרינג, להקה. כששב לשדה הקרב, ניצל הפוגה קלה ועיטר את ההזמנות בציורי רימונים ויונים. "דיברנו על החתונה קצת לפני, והוא תכנן להציע לי כשהוא יצא לרגילה בסוף התפקיד שלו, אבל אז נחטפו שלושת הנערים ומצאנו את עצמנו בפקק בכניסה להלוויה, מאזינים לה ברדיו. הוא מאוד התלבט כי זה היה מוזר, אבל בסוף הוא אמר ש'עם ישראל צריך בשורות שמחות', ונאם לי נאום מרגש שזו תקופה מאד חשוכה בישראל ואנחנו רוצים להוסיף אור וטוב. התרגשתי ממש. חודש אחרי שהתארסנו הוא נהרג". לדבריה, תאריך החתונה שלא יצאה לפועל הפך מאז מותו של גולדין להיות "היום שלנו. כשהוא מגיע, אני מציינת אותו ביני לבין עצמי את התאריך לצד מועקה גדולה. בשנה הראשונה המשפחות שלי ושלו יצאו לטיול משותף בתאריך הזה, ובשנה השנייה נסעתי להודו".

גופתו של גולדין, שנהרג באזור רפיח כשערך עם חייליו סיור לאיתור מנהרות, לא הוחזרה מאז לישראל, ומשפחתו מנהלת מאבק פומבי ממושך בנושא. "הסיפור של הדר עדיין לא נסגר וזה מציק וכואב לי", שיתפה סרוסי. "אני מנסה לנתק את עצמי מהידיעה שיש לנו קבר ריק כי אי אפשר לחיות ככה, אבל יש משהו מאוד קשה בזה שאתה לא יודע איפה הוא, שהוא לא נח על משכבו בשלום". עם זאת, הוסיפה, לא שינו האירועים את עמדתה כלפי הצבא ופעילותו. "זו המדינה שלנו וצה"ל שלנו, וכמובן שהמחירים כבדים וגדולים אבל אנחנו צריכים לעשות מה שצריך כדי שההנהגה תהיה חזקה יותר ותנהג כפי שהיא אמורה לנהוג. אי אפשר לבעוט בערכים שלנו. הדר יצא לקרב חודש אחרי האירוסים שלו בלי לשאול שאלות, היה לו ברור שזה מה שצריך לעשות, אז גם המדינה צריכה להביא חיילים בחזרה הביתה בלי להתעסק בפוליטיקות, גם הממשלה לא יכולה לבעוט בערכי חיילי צה"ל".

סרוסי, שעובדת בפרויקט "אחריי בשטח", העוסק בשילוב בני נוער מהפריפריה בחברה הישראלית, ומדריכה ב"מסע ישראלי", העוסק בזהות ישראלית בקרב תלמידי תיכון, מתמודדת עם שאלות המשיקות לחוויותיה מדי יום. "החניכים והתלמידים שואלים למה אנחנו פה, בארץ, וגם אצלי זה מעורר שאלות - האם זה שווה את המחיר? האם אנחנו משרתים את המדינה הזאת למרות שהיא לא ממלאת את תפקידה בלשמור על הילדים או עלינו? התשובה שלי היא תמיד 'כן'. אם אנחנו רוצים שישתנה פה משהו, אנחנו חייבים להביא לשינוי. ביום שהודיעו לנו שהוא נהרג, התחייבו שמדינת ישראל תעשה הכול כדי להביא את הדר לקבורה. זו הייתה מילה שלהם וגם היה להם אינטרס שאנחנו נקבל את הבשורה ככה, בהסכמה, כדי שחמאס לא יגבו מחיר על הגופה, אבל זה שההבטחות לא קוימו עדיין חייב לזעוק לכולנו, לא רק לי ולמשפחה של הדר".

תהליך השיקום מהטראומה, מעידה סרוסי, עדיין נמשך, אך רצונה לחיות הוביל אותה לצבוע את עתידה בגוונים אופטימיים. "לא עבר מספיק זמן, אבל יש כבר תחושה של חיים שפורצים וקיימים, וזה לאט לאט חוזר, ואני מצליחה לחשוב על העתיד. הרבה דברים השתנו בתקופה הזאת, הכרתי חברים מדהימים והתחלפו גם כמה חברים ישנים. בעתיד הרחוק אני מתכוונת לעשות משהו שקשור בילדים. להדר ולי היה חלום להתעסק עם ילדים במצוקה". על זוגיות חדשה עדיין מוקדם מדי לדבר, והמושג "להמשיך הלאה" לא קיים בלקסיקון שלה. "מבחינתי זה כאילו אתה ממשיך ואתה אדם חדש, וזה לא ככה מבחינתי", הסבירה. "אני מאמינה שהוא תמיד יהיה נוכח, הילדים שלי ידעו מי הוא, אני אשאר בקשר עם ההורים שלו, ומי שיהיה איתי בזוגיות יהיה איתי וגם עם הדר, זה ברור. אני הרי אנדרטה מהלכת" הוסיפה בחיוך.

כמו בנות זוג רבות אחרות שהצטרפו בעל כורחן למעגל השכול, זכתה סרוסי לתמיכה מסביבתה הקרובה, אך גם מקבוצות ייעודיות, ובהן עמותת "הותיר אחריו חברה", שפועלת כמעט שני עשורים למען בנות זוג של נופלים, וקבוצות בליווי עובדות סוציאליות שמשרד הביטחון מעמיד לטובת בנות הזוג בשנה הראשונה לאבלן. "לוקח הרבה זמן, אפילו כמה שנים, לעכל את זה. אתה מתפקד והכול, אבל זה נוחת עליך כל יום עוד קצת ועוד קצת, ועד היום זה משאיר צלקות, טראומה. לאבד בגיל 20 בן זוג זה לא באמת נורמלי, אנחנו אולי התרגלנו לזה בארץ אבל זה לא דבר טריוויאלי", הסבירה קרן אינשטיין (לשעבר אברהמי), מי שהייתה זוגתו של סמ"ר אסף משה פוקס, שנפל ב-2003 במהלך עימות עם מחבלים בטול כרם. "מנסים לנחם אותך מכל מקום אבל זר לא יבין זאת. המקום היחיד שהרגשתי בו בנוח הוא בקבוצת תמיכה עם בנות שחוו אותו דבר. נפגשנו בהתחלה יום בשבוע במשך שנה, ואחר כך במרווחים יותר גדולים, אבל עד היום, כבר 14 שנה, אנחנו חברות ממש טובות. נשואות, עם ילדים, זה לא משנה, את תמיד חברה שכולה".

"הוא היה תמיד במרכז, מצחיק את כולם, מאוד שמח. אהב לרקוד ולעשות חיים, היה קיבוצניק שאהב את אייל גולן, וזה לא היה מובן מאליו באותם ימים", סיפרה אינשטיין על פוקס, ששמו האמצעי ניתן לו על שם דודו, אחיו התאום של אביו שנפל במלחמת יום כיפור. "הוא היה טיפוס מיוחד, ועד היום באים המון חבר'ה ואנשים שהכיר לאזכרות. היינו ביחד שלוש שנים, אנחנו מקיבוצים שכנים ולמדנו ביחד. היינו באותם חבר'ה, וגם אחרי שהתגייס, החזקנו מעמד עם אהבה מאד גדולה. ממש גרתי אצלו בקיבוץ וחשבנו על חיים משותפים אחרי הצבא".

נוהל ההודעה הצבאית על נפילת חייל כלל באותה תקופה את בני משפחתו הגרעינית בלבד, ואיינשטיין שמעה על התקרית רק במקרה. "הוא התקשר אליי ערב לפני, סיפר לי שהוא יוצא למבצע, אבל זה כל הזמן היה ככה, לא יוצא דופן. בבוקר שמעתי ברדיו שהיו חילופי אש אבל אני זוכרת שלא התייחסתי לזה כל כך. בהמשך היום פגשתי חברה על שביל בקיבוץ שלנו. ראיתי מרחוק שהיא בוכה. היא ידעה כבר, כי זה היה מבצע גדול והרבה בוגרים מבית הספר שלנו השתתפו בו, ואחד סיפר לשני. התקרבתי אליה, הושבתי אותה על ספסל, וניסיתי להרגיע אותה ולשאול מה קרה. בהתחלה היא אמרה לי 'שום דבר', אחר כך מלמלה שהוא פצוע אנוש, ואחרי כמה דקות היא אמרה 'אסף נפל'. נכנסתי לשוק. לא צעקתי או נפלתי כי זה לא האופי שלי, פשוט קפאתי. השוק הזה ליווה אותי הרבה זמן אחר כך". מקרה מעין זה, ומקרים טראומתיים רבים נוספים, הובילו במהלך השנים לכמה תיקונים בנוהל הצבאי, אך רק לאחר מבצע "צוק איתן" ודיונים בנושא בכנסת הוכנסו בנות הזוג של הנופל – גם אם השניים לא היו נשואים - לפרוטוקול ההודעה הרשמית.

"בשבעה הייתי מוקפת חברים ומשפחה, וכל הזמן תפקדתי, אבל היו לי מחשבות. זה היה מרץ וקר וחורף, וחשבתי איך הוא בתוך ארון בקור הזה. אני יודעת שהוא מת אבל המחשבות הן דאגה לו כאילו הוא חי", סיפרה איינשטיין. היו גם רגעים קשים מאוד, הרבה משברים, וגם מחשבות על איך אני בכלל אמשיך הלאה, ואיך מישהו ירצה להכיר מישהי כמוני, שבעצם לא סיימה מעולם את הקשר עם האהוב שלה. זה תיק מורכב".

מלווה בתחושות האלה תקופה ארוכה, הצליחה איינשטיין לבסוף להתאהב מחדש, להתחתן ולהביא לעולם שתי בנות, עמית (4) ורונה (1). "אחרי 14 שנה, השכול הוא אותו שכול, אך הוא כבר לא נוכח ביומיום. לפעמים איזה שיר מזכיר לי את אסף, לפעמים איזה רגע או מילה. זה מקפיץ אותך. אני מקפידה לבקר את המשפחה שלו ואת הקבר באזכרות וימי זיכרון. בן הזוג הנוכחי שלי מאוד מבין את זה כי אי אפשר בלי. סיפרתי לו על אסף די בתחילת הקשר, זה לא משהו שאני מסתירה, אני כבר יודעת שזה חלק מהחיים שלי".

המציאות בישראל מצרפת כל העת חברות חדשות למעגל השכול המורחב, ואיינשטיין, עם 14 שנות ניסיונה, מבקשת מהן לנסות "לתת זמן ומקום ואפשרות לעכל כזה דבר". לדבריה, "זה טוב לתפקד ולהמשיך, אבל בסוף זה פוגש נפש מאוד צעירה. אין אף נפש שמוכנה לכזה דבר, אז בגיל כזה עוד יותר. אם מאפשרים לזה להיות נוכח בחיים שלך, אז אולי ההחלמה הופכת להיות קצת יותר קלה".

סרוסי, חברה טרייה הרבה יותר במשפחת השכול העגומה, מודה כי "אין קסם שמעביר את הכאב", ובוחרת אף היא לא להתנתק מהזיכרון. "התמונה שלי בטלפון היא שלי ושלו, וגם שומר המסך במחשב. אנשים שואלים אותי: 'זה לא קשה לך? זה לא מבריח בחורים?'. זה לא קשה לי, זה משמח אותי. זה מזכיר לי את כל השמחה והחיות והשטות ומבחינתי זה חלק מהחיים שלי. אני לא הולכת לנתק את זה מעצמי, ואני דווקא מוצאת את זה כמקום שנותן לי כוח. אני רוצה שיהיה גאה בי שאני זוכרת לחיות את החיים בפשטות, שאני זוכרת לצחוק לפעמים, לעזור בדברים שנראים לי חשובים. אני חושבת שיש משהו בזה שאנחנו חיות, אני מרגישה שאני צריכה כל הזמן שהחיים שלי יהיו מספיק מלאים בשביל שנינו, גם בשבילי וגם בשבילו".