כשהיו בני משפחתה של שרה לייכט על הרכבת בדרכם מביתם שברומניה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, היא הבחינה שאביה בוכה. "היה מאוד צפוף ומסריח. אנחנו ישבנו בתוך ההפרשות של כולם ואבא התעורר ובכה והדמעות שלו זלגו על פניי. שאלתי אותו: 'אבא, אתה בוכה רק פעם בשנה - בליל הסדר, כשאתה מגיע ל-'עבדים היינו לפרעה במצרים', אבל עכשיו אנחנו לא שם. אז הוא אמר: 'שרה, לאן שאנחנו נגיע, אנחנו לא נחזור. מכל המשפחה רק את חוזרת לבד. אל תשכחי: קברתי את הפמוטים של אימא ואת החנוכייה ואת הכוס של הקידוש. תבואי הביתה, תחפשי באדמה, תמצאי. זה באמת מה שקרה. חזרתי הביתה. היחידה מהמשפחה".
יום הזיכרון לשואה ולגבורה - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
מכתבי יתומי יאנוש קורצ'אק לחברתם מעבר לים נחשפים
ניצולת השואה מחכה כבר 16 שנה לדיור ציבורי
אדולף הוהליינן- דמות טראגית או קצין נאצי קר-רוח?
אחד הזיכרונות המשמעותיים של שרה מאביה הוא שיר מתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת בו שימש חזן. "הוא היה ליד ארון הקודש ואני ישבתי בשורה הראשונה, ואבא, עטוף בטלית גדולה, היה שר את השיר בקולו הנפלא והיה מדי פעם מציץ עלי לראות אם אני מקשיבה, אם אני יודעת להעריך את קולו. אני למדתי את השיר הזה ולא יכולתי לשכוח את זה כל חיי".
שרה זכתה להתרפק שוב על השיר מילדותה אתמול, כשראתה אותו מתעורר לחיים בביצועם של תלמידי האקדמיה למוזיקה בגבעת רם. פרויקט "זיכרון מוזיקלי" בשיתוף עם בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם" הפגיש בין התלמידים לניצולים, ויחד הם בחרו שני שירים לכל אחד: שיר מילדותו של ניצול השואה, ושיר גבורה בעל משמעות עבורו. את שני השירים חיברו התלמידים בעיבוד מיוחד, ואת התוצאות הציגו אתמול לרגל יום השואה.
"רוצה להאמין שאבא שומע את זה מלמעלה"
"הפרויקט הזה כל כך ייחודי, כי זו עבודה של בני נוער עם ניצולי שואה ולדעת שזה עושה את שרה כל כך מאושרת ושמחה זה עוד משהו שנותן לנו מוטיבציה", סיפרה עדי נולמן, תלמידה המשתתפת בפרויקט ושעבדה יחד עם תלמידים נוספים על השירים שבחרה שרה. "הבנו שאלו יותר מסתם שירים שהיא זוכרת, משהו עם הרבה משמעות רגשית עבורה", הוסיפה נולמן.
"כשפגשתי את התלמידים לפני המפגש היו הרבה חששות", מספרת תמר לובל, רכזת פיתוח תוכן ופרויקטים מיוחדים ב"יד ושם", "כי יש שני דורות לפחות בין שני הצדדים ולאט לאט ראיתי איך ההתרגשות עולה ואיך ההיכרות עם האנשים מקרבת אותם לנושא של השואה".
כששמעה שרה את השיר של אביה בביצוע מחודש על הבמה, היא לא יכלה להסתיר את התרגשותה. "אני בקושי נושמת", היא אמרה לאחר צפייה בחזרה הגנרלית בשבוע שעבר. "אני כל כך מתרגשת ואני רוצה להאמין שאבא שלי שומע את זה מלמעלה. שילדים כאלה נפלאים שרים את השיר שהוא שר".
עם כיבוש הונגריה ב-1944 נשלחו שרה ומשפחתה לגטו, ומשם הועלו על הרכבות לכיוון אושוויץ, שם הוכנסו לתאי הגזים. "לפני שנכנסנו לתאי הגזים לא ידענו. אמרו שאנחנו הולכים להתרחץ. אבל הסתכלתי על התקרה ולא ראיתי שם דוש, ראיתי רק חורים בתקרה, ואז ידעתי שאנחנו לא מתרחצים. הזמן עבר ולא קרה כלום, ופתאום נפתח השער מאחוריי והגרמנים צעקו בגרמנית: 'מאה יהודים חזירים החוצה', ודחפו אותי החוצה. הגרמנים עם הכלבים שלהם צרחו עלינו לעמוד בשורות של חמש והם ספרו מאה. כל היתר אחרי המאה, עוד 400, הוחזרו, אבל אלה כבר ידעו שאלו תאי הגזים. (הגרמנים) הפעילו כוח עצום עם הכלבים והחזירו את כל היהודים בחזרה ואני הייתי בחוץ וכל הזמן בלעתי את המוגלה והדם כדי שלא יראו שאני חולה". לאחר מכן הועברה שרה למחנה עבודה, ומשם ב-1946 עלתה לישראל.
"צעקתי: 'זו לא אמא שלי, אמא שלי מתה!'"
ליעקב פיליפסון ערמון, שנולד ב-1938 בליידן שבהולנד, היו 100 בני משפחה לפני המלחמה. 13 בלבד נותרו אחריה. יעקב היה בן שנתיים כשהנאצים הגיעו לעירו. "ב-1943, לפני פשיטה של הגרמנים על בתי היהודים בהולנד, באה המחתרת המקומית והודיעה לנו שצריך להסתתר. הם הכינו לנו מקומות מסתור ופשוט הסתתרתי במשך שנתיים במקומות שונים". ארבעת אחיו של יעקב פוזרו אף הם בבתי מסתור, ולאחר שנדד ממקום למקום במשך כשנתיים, הגיע לביתה של קתרינה וינקל, מי שלימים תוכרז כ"חסידת אומות עולם".
וינקל הסתירה אותו במשך כשנתיים, והפכה עבורו לדמות אם. בתום המלחמה, ריכזו את כל הילדים המוסתרים במחנה צבאי נטוש, שם הוא לפתע הבחין בקתרינה, ועמה אישה שלא הכיר.
"קתרינה שואלת אותי: 'יעקב, אתה מכיר את האישה שיושבת פה לידי?' ואני מסתכל ואני אומר לה: 'לא. אף פעם לא ראיתי אותה'. היא אומרת לי: 'יעקב, זאת אמא שלך'. אני נורא התרגזתי, וצעקתי: 'זה לא נכון! זאת לא אימא שלי, אמא שלי מתה'. נסעתי איתה לבית שלנו בליידן (...) לקח לי עד גיל 15 להבין שזאת אימא שלי".
התובנה שאכן מדובר באמו האמיתית הגיעה במקרה: "עזרתי לאימא בשטיפת כלים בשבת. אני ניגבתי, אמא שטפה, ובסוף התהליך הזה, אמא ניגבה את הידיים ובמקרה גב היד שלה עבר מתחת לאף שלי - ונרעדתי כולי, כי הרחתי את ריח הגוף של אימא בפעם הראשונה מקרוב מאז המלחמה. מיד הבנתי: זאת אימא שלי". אימו של יעקב הצליחה לאסוף את חמשת אחיו ולעלות ארצה, וכיום מונה המשפחה הענפה יותר מ-150 ילדים, נכדים ונינים.
ואיך עבד החיבור לדור הצעיר? "יעקב הוא אדם לא רגיל", מספרת עליו מעיין ביילי, תלמידה המשתתפת בפרויקט. "הוא מגניב, הוא חברותי ופתוח לכולם. הוא מאוד אוהב גאדג'טים ("חפיצים", מתקן אותה יעקב אחר כך מ.ר.), ואנחנו אפילו מתכתבים בוואטסאפ". יעקב מצדו התרגש מהביצוע לשיר "שבת המלכה" שבחר, השיר הראשון ששמע את אמו שרה בארץ, ושכעת הוא יכול להתרפק על הזיכרונות שהביא עמו.