שביתת הרעב של האסירים הפלסטיניים הביטחוניים, והשיח שהתעורר סביב השאלה אם ראוי להזין שובתי רעב בניגוד לרצונם או להניח למי שיבחר לרעוב עד מוות, מזכירים מקרה מעניין משנות השמונים של המאה הקודמת.
מעשה שהיה כך היה: בליל קיץ בשנת 1984, סמוך לשעה אחת בלילה, הבחינו שוטרים ממחלק הסמים של משטרת חיפה במכונית מסוג וולוו, סמל סטטוס ידוע באותם ימים, ובה נסעו שניים - אפללו וקורטאם. יושבי הרכב נראו חשודים, והמרדף אחריהם הסתיים במעצרם, תוך שהשוטרים הבחינו שקורטאם, שישב ליד הנהג, מכסה את פיו ובולע דבר מה. הם הניחו שמדובר בשקית ובה סמים, וצילום רנטגן הציג חפצים שנראו כשקיות ובהן סמים בקיבתו.
לרופאים היה ברור כי הוא מצוי בסכנת מוות, וכי חלה חובה לנתחו כדי להוציא את הסמים מבטנו. קורטאם סירב לבצע את הניתוח, והרופאים הבינו כי הסירוב נובע מהחשש שהסמים ייתפסו וישמשו ראיה נגדו. בית החולים פנה לשופט שלום בבקשה להוצאת צו שיאפשר את ביצוע הניתוח בניגוד להסכמת המטופל, כשההצדקה למהלך החריג היא הצלת חייו. הצו ניתן, הניתוח בוצע וחיי קורטאם ניצלו. בגופו נמצאו שתי שקיות ובהן 45 גרם הרואין, והוא אכן הסתבך בפלילים. טענותיו במשפט, ולפיהן הראיות הושגו באופן לא חוקי, נדחו, והוא הורשע בהחזקת סם.
עשרות השנים שחלפו מאז הולידו התפתחויות גם בחקיקה הישראלית. ב-1996 נחקק חוק זכויות החולה, ונקודת המוצא שלו הייתה כי כל אדם אדון על גופו, ולו יש זכות לקבוע אם הוא מסכים לקבל טיפול רפואי אחרי שניתן לו הסבר אודות הטיפול, על יתרונותיו ועל הסיכונים הטמונים בו. ככלל, יכול אדם להחליט שהוא מסרב לקבל טיפול, כולל הזנה, אפילו אם הדבר עלול לפגוע בבריאותו, כחלק מהזכות שלו לחירות ומהאוטונומיה של האדם על גופו. חריג בחוק מאפשר עם זאת לוועדת אתיקה לאשר מתן טיפול ללא הסכמה במקרים של סכנה חמורה לבריאות המטופל, אך אישור מעין זה יינתן רק בהתקיים מספר תנאים קבועים בחוק, והוא בבחינת חריג שבחריג.
לפני כשנתיים תוקנה פקודת בתי הסוהר, ונוספו לה סעיפים ייעודיים העוסקים בהזנת אסירים שובתי רעב. התיקון החדש מאפשר לנציב שירות בתי הסוהר לפנות לנשיא בית משפט מחוזי או לסגנו בבקשה לקבל היתר לטפל באסיר בנסיבות רפואיות חריגות. פנייה מעין זו תיעשה רק במקרה בו חוות דעת רפואית תקבע כי קיימת סכנה ממשית לחיי האסיר, ורק לאחר שנעשה מאמץ ניכר לקבל את הסכמתו לטיפול, בין היתר באמצעות שיחה של הרופא עמו.
אם השתכנע בית המשפט ששביתת הרעב מסכנת את חיי האסיר, ושטיפול רפואי צפוי להיטיב את מצבו, רשאי הוא להוציא צו המתיר לטפל בו חרף התנגדותו. במקביל, יכול בית המשפט להתחשב גם בשיקולים נוספים, ובהם חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון המדינה במקרה של המשך שביתת הרעב, אם יובאו לפניו ראיות רלבנטיות.
ומה אומרים הרופאים?
ההסתדרות הרפואית בישראל מתנגדת בכל תוקף להזנה רפואית של כלואים בניגוד לרצונם, ומגדירה פעולה זו כמנוגדת לקוד האתי של הרופאים. היא אף עתרה לבג"ץ כנגד התיקון לפקודת בתי הסוהר, תוך שהיא טוענת כי האכלה בכוח סותרת את עקרון שמירת האוטונומיה של המטופל על גופו, וכי שימוש כפוי באמצעים רפואיים כדי להשיג יעדים שאינם רפואיים - כמו שמירת הסדר בבתי הכלא ומחוצה להם - חוטא לעקרונות הדמוקרטיה.
בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי התיקון לחוק נותן עליונות לעקרון קדושת החיים, ומטרתו הראשונית היא הצלת חיים. הוא הדגיש כי העובדה שהאדם בו מדובר נמצא במשמורת המדינה, שחובתה להעניק לו טיפול רפואי ראוי, רק מעצימה את ההיגיון שבתיקון, והשופטים הבליטו את קיום מנגנוני הפיקוח והבקרה ההדוקים, שיבטיחו שההליך יופעל כמוצא אחרון בלבד. כשטעמי הביטחון ושלום הציבור מצטרפים לשיקול המרכזי של הצלת חיי המטופל, הבהירו, הם אינם פסולים.
המשפט הבינלאומי אינו אוסר באופן גורף על הזנה כפויה של אסיר שובת רעב. ערכאות בינלאומיות קבעו כי ככל שהזמן עובר ומצבו מידרדר, עד כדי סכנה ברורה לבריאותו או לחייו, כך מתבססת הלגיטימיות של ההזנה. עם זאת, מבט מהיר אל הנעשה מעבר לים מלמד כי מדינות שונות נקטו גישות הפוכות. בעוד שבאנגליה מכבדים באופן מלא את בחירת הכלוא לשבות אפילו עד מוות (וכך אכן מתו בעבר אסירים איריים בכלא האנגלי), הרי שבמדינות אחרות, דוגמת ארצות הברית, מאפשר החוק כפיית טיפול רפואי על אסירים משיקולי טובתם הרפואית, ואף תוך התחשבות בשיקולי סדר ציבורי, בדומה לדין הישראלי. בהתאם, בתי משפט במדינות שונות בארצות הברית התירו בעבר הזנה כפויה של אסירים, אך במספר מדינות שם ניתנו גם פסקי דין הפוכים.
בעוד ימים או שבועות ספורים תתמודד ישראל שוב עם הסוגיה, אך צו בית משפט נותן לרופא היתר לבצע טיפול כפוי ואינו מחייב אותו לפעול כך. בסופו של יום, הכדור נותר במגרש של הרופאים, אך ניסיון העבר מלמד שדווקא קיומם של מנגנונים חוקיים שמאפשרים הזנה כפויה יקל על הגעה להבנות בין השובת למטפליו, ולהזנה בהסכמתם.