בעוד אחד מהדיונים של אראל סג"ל ושמעון ריקלין בגל"צ, בו השניים ביקרו ולעגו כהרגלם לשמאל, לתקשורת ולעיתונאים "שמאלנים" שונים, סיכם הראשון את הדיון במשפט נחרץ. "אתה מבין", אמר לחברו, "כשזה קורה לנו, אנחנו אומרים - עשינו פאואל". כוונתו הייתה שבציבור הימני, או בתקשורת הימין, או רק אצלו ואצל ריקלין, אין את המוסר הכפול, הצביעות, ואת גלגולי העיניים שיש בתקשורת "השמאל". כשעיתונאי הימין טועים, או מתגלים בצביעותם, או במוסר הכפול, התכוון סגל, הם מניחים את הדברים על השולחן, מרכינים ראש, מרימים יד ואומרים: "טעינו".
המשפט הזה זכור לי עד היום משתי סיבות: ראשית, הפחות חשובה, כי סגל אמר "פאואל" במקום "פאול". שנית, כי באותם רגעים, כשאני לבד במכונית, נפלטה מפי, בהפתעה וללא תכנון מוקדם, מעין נהמה כזו לא ברורה. סוג של ערבוב בין שיעול הרומז "אחי-תעשה-טובה-לך-חפש-ת'מודעות-שלך", לבין צחוק גדול.
פובליציסט "הארץ" יוסי קליין לא היה צריך לכתוב במאמר האחרון שלו על כלל "הדתיים הלאומיים". אם הוא רצה לבקר מישהו, הוא היה צריך לצמצם ולדייק, ובוודאי לא להשוות את מושא הביקורת שלו לארגון טרור רצחני, ולדבר על "ניטרולו", כפי שמנטרלים מחבל. אני לא הייתי מתנסחת כך. אבל את תמונת המצב הישראלית כיום לא מספק בעיני מאמרו של קליין, אלא התגובות שבאו אחריו, וההסתות היומיומיות נגד ציבורים, שמשום מה אינן מייצרות סערה.
כמה מהתגובות היו משעשעות במיוחד. למשל, הקטע הנהדר הזה: "המאמר המסית נגד הציבור הדתי הוא זרד נוסף בתבערת השנאה העצמית של עיתון הארץ והוא בעיקר מעורר רחמים. אין סיבה שמדינת ישראל תעזור בהפצת דברי הבלע וכוס התרעלה הזה", הלא היא תגובתו הפומבית למאמר של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי. אותו חבר כנסת, שארגן את "מצעד הבהמות" במחאה על מצעד הגאווה בירושלים, וששחרר בשנים האחרונות מלוא החופן אמירות מכלילות, מתנשאות וגזעניות גמורות נגד ערבים בכלל, וערבים אזרחי ישראל בפרט. או השר בנט, שהדגיש בתגובתו את התרומה למדינה של הציבור הדתי-לאומי. אותו בנט, שבחר לקדם את המפלגה שלו בבחירות האחרונות באמצעות לעג לתל אביבים מתנצלים ואמר, כבר כשר, בפני בני נוער "שבוודאות יפרצו לרכב שתשאירו ליד המכתש הקטן", וברור לכל למי הוא רומז. לשיא הפארודיה העצמית הגיעה חברת הכנסת שולי מועלם, שביקרה הכללות בעודה מכלילה, על "יוסי קליין ועמוס שוקן 'השותים אספרסו בתל אביב', בעוד שהציונות הדתית פועלת למען המדינה".
כל כך הרבה חמאה שמטפטפת מעל ראשיהם של כל כך הרבה אנשים כבר הרבה זמן לא נצפתה במחוזותינו. מיותר לציין שמגיבים שונים בזירה הפוליטית ניצלו את הזדמנות הפז לקרוא בכלל לסגירתו של עיתון "הארץ", ביטול מינויים של עובדי מדינה עליו, הפסקת הפרסומים הממשלתיים בו, ולהסית נגד מחנה השמאל כולו. מיותר עוד לציין כי כל גורמי המרכז-שמאל, למעט מרצ והרשימה הערבית, מיהרו לגנות את המאמר, ממש כפי שעשו אחרי נאום הקמעות של גרבוז, ובכלל אחרי כל "פאול" של מי ממחנה השמאל.
למרות ההתנערות הרבתי מהטור, לתגובות הפוליטיות הצטרפו עשרות טורי דעה ופוסטים ברשתות החברתיות של אישים פרטיים, אזרחים אנונימיים וגם עיתונאים דתיים ודתיות, שנעלבו מההכללה ומההשוואה הקשה. נראה היה שכמעט לכל שומר מצוות פעיל ברשת היה דחוף לומר את דעתו על מאמר בן 300 מילה של אדם פרטי, שלא נושא כל תפקיד רשמי במדינת ישראל, שפורסם בעמודי הדעות האחרונים של אחד העיתונים החשובים - אך הפחות נפוצים בישראל - ושלולא צילום מסך של השורות הראשונות של הטור שהופץ ברשתות החברתיות, סביר שלא היו נתקלים בו.
מסופקני אם כל המגיבים באמת קראו את כל המאמר. בוודאי לא נערך בקרבם דיון בטענות המהותיות שהוא מעלה על ציבור שהולך ומקצין, ושמיוצג - היכן שלא נסתכל: בתקשורת המיינסטרים, בחינוך או בפוליטיקה - על ידי גורמים מתלהמים שמאיימים, בעיניי יוסי קליין, על הדמוקרטיה.
ברור, הראשון להסיט את הדיון היה כותב המאמר עצמו בהכללה הגסה שעשה, אבל נדמה שדתיים-לאומיים רבים עטו על ההכללה כמוצאי שלל רב, וממש נהנו לעשות "רגשי" בעזרתה, עם מידה לא מבוטלת של גלגול עיניים. כל הפוסטים ומאמרי הדעה שהגיבו, שאני קראתי וראיתי, היו קלישאתיים ונבובים והתמצו באמירה אחת, חלקם לא בלי חשיבות עצמית: "אני??? אני גרוע מהחיזבאללה???". גם הם ידעו, בעודם אומרים את זה, שקליין אמר אמירה פרובוקטיבית כדי להדגיש את דבריו ככותב בעיתון ואין לו שום דרך להוציא את "מדיניותו" לפועל. כמה מנציגיהם בכנסת, לעומת זאת, עמוסים באג'נדות מפלות, והם אלה עם היד על השאלטר.
האם אותם אזרחיים ועיתונאים דתיים מתונים שהזדעזעו מההסתה של קליין ביקרו בפומבי את ההסתות של אנשי "המחנה שלהם" נגד ערבים, תל אביבים, נשים, הומואים ושמאלנים? או שרק כשההכללות מגיעות אליהם הם מתעוררים? (זו עובדה, אגב. הביקורת הפומבית העיקרית של הציבור הדתי הליברלי על הרב לוינשטיין, מכל הדברים שהוא אמר, הייתה לגבי סוגיית גיוס חיילות דתיות לצבא). האם בשתיקתם כשזה נוגע לאחרים, ופטירתם העצמית מאחריות כי "אני לא אגיב לכל שטות שכל חובש כיפה אומר" הם לא מחזקים קולות בריוניים וקיצוניים? והאם אין בכך צביעות להיטפל לשטות של מישהו ממחנה אחר? ובכלל, היכן התנועה הישראלית הדומיננטית, המרכזית והקולנית של דתיים ודתיות אורתודוכסיים ליברליים הדוגלת בפשרנות מדינית, למרות ההבטחות האלוהיות על הארץ, והקוראת לשוויון בין המינים ולפרשנות שוויונית-מתקדמת של ההלכה בהתאם לרוח הזמן? יש אחת כזו? אין?
ואולי הדוגמא הזו מזקקת ומסכמת את הסיפור כולו. לפני כמה שבועות פרסם כאן אראל סג"ל, במסגרת טוריו הקבועים בוואלה! NEWS, מאמר שכותרתו: "על ג'יהאד פמיניסטי, טהרנות וטילים בצורת פות". המדינה, הפלא ופלא, לא סערה בגלל ההשוואה המסיתה של ציבור הפמיניסטיות לטרור איסלמי ואזכור המאמר לא הגיע למהדורה המרכזית של ערוץ 2. החלפנו אז בינינו, כמה עיתונאיות, תכתובות בעקבות המאמר והחלטנו שאין מה להגיב על נפיחה מיותרת. מה נגיד? את המובן מאליו? ש"אנחנו??? אנחנו מהחיזבאללה????"? מלבד זאת, וואלה, אנחנו רגילות שאנחנו מושוות לבוגדות ועוכרות ישראל והיהדות.
ההבדלים בסערה הציבורית מחד ובנון-שלנטיות מאידך כנראה מעידים ש"תבערת שנאה" ו"דברי בלע" אסור לומר על הציבור הדתי-לאומי, אבל על ציבורים אחרים - מותר. רק לעיתונאים מהימין מותר היום בישראל להיות חצופים, בועטים, מעליבים, משפילים, לקרוא תיגר על מוסכמות עיתונאיות "לאתגר את השיח" ולקבל על זה גם כסף מהמדינה. וכן, גם כמה מרענן (שוב) לגלות שטהרנות, מוסר כפול וגלגולי עיניים אינם רק נחלתו של מחנה השמאל.