פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אמא ואבא יקרים, אני מנשק אתכם חזק חזק"

      אדיק טונקונוגי, בקושי בן שבע, רק החל ללמוד לכתוב, אך המכתבים הקצרים ששלח להוריו בכתב ילדותי הפכו לעדות אחרונה ממנו. הוא נרצח במהלך הפלישה הגרמנית. אחותו רבקה שנולדה אחרי מותו: "כשמצאתי את המכתב הרגשתי מי היה. מה האופי שלו. דרך האותיות האלה, הכול שקוף"

      אדיק טונקונוגי (מערכת וואלה! NEWS , מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)
      אדוארד (אדיק) טונקונוגי (מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)

      אדוארד (אדיק) טונקונוגי נולד בסטנוב שבאוקראינה. הוריו, קלרה מיטלמן ולייזר טונקונוגי, היו אמנים-ציירים בתיאטרון רוסי איתו נדדו. באביב 1941 השאירו את אדיק הקטן אצל הוריה של קלרה, רבקה וגרגורי מיטלמן, ויצאו למסע הופעות עם התיאטרון. בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות שהה אדיק עם הוריה של קלרה בסטנוב. ללא הרף ניסו קלרה ולייזר לברר מה עלה בגורל בני משפחתם, ללא הועיל.

      וזה היה סימן החיים האחרון מאדיק:

      מאי 1941

      אימא ואבא יקרים
      היום יום שלם שיורד גשם
      אני משחק עם ויטיה וגרישה
      מנשק אתכם חזק חזק
      שלכם אדק

      המכתב שכתב אדיק להוריו (מערכת וואלה! NEWS , מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)
      המכתב של אדיק (מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)

      רבקה מיטלמן, ששמרה על אדיק, נכדה, כתבה להוריו כי אדיק הקטן דווקא מאושר במחיצתה:

      "אדיק כבר בריא. הוא שמן קצת והלחיים שלו ורודות. הוא הרבה יותר מאושר פה מאשר באודסה. אצלנו הכול זול מאוד ואני אופה לחמניות טעימות. אדק אוכל טוב, דגי קוריושקה, ואני מאוד מרוצה שלקחתי אותו. ההבדל בין האווירה פה ובאודסה משמעותי. אנחנו לא נחזור. הילד הזה הפך שזוף יותר והצבע חזר לפניו".

      ההורים ניסו להשיב לפניות אך לא הצליחו ליצור קשר עם בני המשפחה. רק ב-22 באפריל 1944, לאחר שחרור העיירה, הודיעו השכנים לקלרה ולייזר במכתב כי בני משפחתו נרצחו.

      מר טונקוגוני היקר,

      קיבלנו את המכתבים שלך ואנחנו יכולים לענות עליהם. מכל אוכלוסיית סטנוב נשארו פה רק ששה אנשים. שאר האוכלוסייה נרצחה בידי היד הברברית של הפשיסטים, בין היתר, גם בני המשפחה שלך. נשארו: בוריס קופרשטיין, ולודיה ליפצן, ליידה איכילוב, מוטיה איזקוב, את האחרים אינכם מכירים.

      השכנים שלכם

      המכתב שבישר על מותו של אדיק (מערכת וואלה! NEWS , מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)
      "נרצחו בידי היד הברברית של הפשיסטים". המכתב שמבשר על מות אדיק, סבו וסבתו (מתוך תערוכת "עוד נשוב וניפגש" באדיבות ארכיון יד ושם)

      ב-1947 נולדה ללייזר וקלרה בת, רבקה גורנשטיין. היא עלתה לישראל ב-1990. וכך מספרת גורנשטיין, 69, לוואלה! NEWS: "אבא שתק ולא אמר שום דבר אבל אמא בכתה והייתה עצובה כל החיים. היא סיפרה לי כשהייתי ילדה על אדיק. בגיל 8 כבר ידעתי. אבל רק אחרי שאמא מתה מצאתי את המכתבים האלה בתיק שלה. היא לא נתנה לי לראות אותם לפני כן. זה היה מאוד קשה. פתאום הרגשתי אילו אנשים הם היו. מה היה האופי שלהם. הכול שם דרך האותיות האלה, הכול שקוף".

      מכתב זה פורסם כחלק מהתערוכה המקוונת של יד ושם "עוד נשוב וניפגש", ובה מכתביהם האחרונים של יהודים שנרצחו בשואה שנכתבו בשנת 1941. מכתבים אלו הגיעו ליעדם שנים אחרי שנכתבו, ומהווים זיכרון אחרון ממי שלא שרדו את התופת ונספו בשואה.

      המכתבים בתערוכה נשלחו מפולין, לטביה, צרפת, אוסטריה, אוקראינה, יוגוסלביה ורומניה. חלק מהמכתבים נשלחו אל מחוץ לאירופה וכך שרדו. כל מכתב, אגרת וגלויה חושפים בפנינו את עולמם הפנימי ואת גורלם של יהודים בשואה, אלו שלא שרדו כדי לתת עדות חיה. אצל רבים ממקבלי המכתבים הייתה זו דרישת שלום אחרונה מהבית והמשפחה שהותירו מאחור, מסריהם האחרונים של היקרים להם מכל, ואותם הם תרמו ליד ושם למשמרת עולם. תערוכת המכתבים המלאה זמינה באתר האינטרנט של יד ושם בעברית ובאנגלית.