יעקב שוורץ, תושב העיירה הפולנית סוסנובייץ, נשאר בביתו והמתין לצו גיוס לצבא הפולני כששאר בני המשפחה עזבו עם פרוץ המלחמה. בשלב מסוים התבקש לצאת ללבוב בשליחות תנועת השומר הצעיר, והתנתק מאחותו רחל, שעברה לווילנה. עקבותיו נעלמו. וכך כתב יעקב לאחותו רחל, במה שהפך למכתבו האחרון לפני מותו.
18.1.1941, מאריאמפיל
רוחצ'ה אהובתי!
היפנים אומרים: "אחרון אחרון חביב", זאת אומרת, את חביבתי עכשיו. אני מסתכל על תמונתך ולא יכול לזהות אותך. אני קורא את מכתביך ומרגיש שכותבת אותם אישיות אחרת, מבוגרת ורצינית, ולא רחל הקטנה, הילדונת שעזבתי בבית. בכל מילה במכתביך מרגישים את הרצינות בגישתך, כמו שבכל תו בפניך רואים כמה התבגרת. אני ממש גאה בך ובעצמאותך. אינני יודע אם נסיעתך (לארץ ישראל) אקטואלית או תתרחש בעתיד הקרוב אבל אני מצטער שאיני יכול להתקשר אליך בטלפון ממקום שהותי בכפר קטן, ואין באפשרותי לנסוע לסטניסלבוב לשם כך. תהיי חזקה תמיד, ומה לומר לנחה תדעי לבד.
חבל שאינני יכול להיות אתך עכשיו, ועוד יותר אני מצטער על כך ששוב את נוסעת לעולם הגדול בלעדיי. היית מחכה לי ויחד היינו מסתדרים. אבל את ודאי צוחקת ממני ואומרת: "לא נותנים נקניק לכלב" (אמרה פולנית שמשמעותה 'לא נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים'). אינני רוצה לחשוב לרגע שתכניותיך תשתבשנה. אני יודע שזאת תהיה מכה גדולה מאוד. אבל זכרי שגם במצב הזה עליך לקבל את הדין בשקט. את הלא יודעת שסערת המלחמה המתחוללת בעולם, לא רק לאחד קלקלה את התוכניות.
האם אי פעם העלית בדעתך שכל כך מהר תהיי בארץ הנבנית? לא פגשתי את חבריך, גניה גוטפרד, אהרון ולדימירסקי, משה ברי וקלסנר. משה נמצא רחוק וסובל מאוד מהקור. עד כה שפר עליך גורלך.
תהיי לי "בריאונת" ותזכרי לכתוב הרבה.
מנשק אותך חזק,
שלך, יעקב
"הוא ידע שאני עומדת לנסוע לישראל" מספרת רחל סגל, 93, לוואלה! NEWS. "ההנהגה של השומר הצעיר ביקשה ממנו לצאת לשליחות לא חוקית במחתרת ברוסיה. עד כמה שהיה ידוע לי הוא עבד כביכול בבית יתומים וסייע לילדים שהוריהם נרצחו. כשעמדתי לצאת לארץ הוא רצה לבוא להיפרד ממני אבל פספס והגיע לווילנה יום אחרי שנסעתי, אז הוא כתב לי את המכתב הזה. אחר כך הוא חזר לפולין לשטח הרוסי ואיבדנו את הקשר איתו. מעריכים שהוא נתפס על ידי הגרמנים. אנחנו לא יודעים עד היום איך הוא מצא את מותו. כל הזמן החזקתי את המכתב הזה קרוב אלי. זו בעצם מזכרת אחרונה".
ב-1941 הצליחה רחל לקבל סרטיפיקט ועלתה לארץ ישראל כשבמזוודתה שמורים אלבומי תצלומים של בני המשפחה וצרור מכתבים, והתיישבה בקיבוץ עין השופט. אחותה לובה נשארה בווילנה, הצטרפה לשורות הפרטיזנים, שרדה ועלתה לישראל. אחיה מנחם שרד ועלה לישראל באנייה "אקסודוס". בני המשפחה שנותרו בפולין - יעקב, אהרון, אלטה, אברמק ומוטק - נספו כולם.
מכתב זה פורסם כחלק מהתערוכה המקוונת של יד ושם "עוד נשוב וניפגש" ובה מכתביהם האחרונים של יהודים שנרצחו בשואה שנכתבו בשנת 1941. מכתבים אלו הגיעו ליעדם שנים אחרי שנכתבו, ומהווים זיכרון אחרון ממי שלא שרדו את התופת ונספו בשואה. המכתבים בתערוכה נשלחו מפולין, לטביה, צרפת, אוסטריה, אוקראינה, יוגוסלביה ורומניה, חלק מהמכתבים נשלחו אל מחוץ לאירופה וכך שרדו. כל מכתב, אגרת וגלויה חושפים בפנינו את עולמם הפנימי ואת גורלם של יהודים בשואה, אלו שלא שרדו כדי לתת עדות חיה. אצל רבים ממקבלי המכתבים הייתה זו דרישת שלום אחרונה מהבית והמשפחה שהותירו מאחור, מסריהם האחרונים של היקרים להם מכל, ואותם הם תרמו ליד ושם למשמרת עולם. תערוכת המכתבים המלאה של יד ושם זמינה באתר האינטרנט של יד ושם בעברית ובאנגלית.