הניצחון המוחץ של מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) בבחירות 2011 עם 49.9% מהקולות סימן עבור ראש הממשלה דאז, ונשיא טורקיה היום, רג'פ טייפ ארדואן, את תחילתה של הדרך להעברת טורקיה מהשיטה הפרלמנטרית לשיטה הנשיאותית. באותה שנה הצהיר ארדואן את כוונתיו בפומבי ויזם את השיח החברתי בנושא. אז, לראשונה, הופתע ארדואן מגילויי ההתנגדות הפנים-מפלגתיים לדרך שביקש לטוות, ועוד מצד החברים הקרובים אליו ביותר, כמו הנשיא לשעבר עבדאללה גול, ראש הממשלה לשעבר אחמט דאווטאולו וסגן ראש הממשלה לשעבר בולנט ארינץ'.
באופן לא מפתיע, התנגדותם של השלושה עלתה להם ביוקר, והנשיא הדיח אותם בזה אחר זה מפעילות פוליטית במפלגה. כך הגיע לכסאו ראש הממשלה המכהן בינאלי יילדרים. מאז כניסתו לתפקיד ב-2016, פעל יילדרים, באופן אירוני, לסיום תפקידו שלו, עם העברת השלטון באנקרה לשיטה הנשיאותית. לאחר קמפיין שזכה לתמיכה אדירת ממדים מצד אמצעי התקשורת הממלכתיים ומקורות המדינה שניהל יילדרים, הצליח ארדואן להגשים את חלומו עם ניצחון במשאל העם שנערך אתמול (ראשון) ובו גרף 51.41% מהקולות לעומת 48.59% שהתנגדו.
על אף שהכותרות ביום שאחרי משייכות את התוצאה משביעת הרצון רק לארדואן, התמונה מורכבת בהרבה. מפלגות לאומניות כגון "מפלגת תנועה הלאומנית" (MHP) ומפלגת האיחוד הגדול" (BBP) תרמו את חלקן לניצחונו של ארדואן, לצד "מפלגת המאבק החופשי" (HÜDAPAR) האסלאמיסטית, הידועה כמפלגה הפוליטית של תנועת חיזבאללה בטורקיה. באופן לא מפתיע, המפלגה הכורדית שראתה את עצמה כיריבה הטבעית של המפלגות הלאומניות, מצאה את עצמה ביחד עם מפלגת CHP החילונית במחנה ה"לא" במשאל עם ההיסטורי. למרות הגושים המוצקים שהבטיחו אחוז גבוה יותר מ-51%, מחנה ה"כן" נכשל בהגדלת אחוז התמיכה מעבר לכך.
עוד בנושא:
אחרי המשאל בטורקיה: מתנגדי הרפורמה יצאו לרחובות
ארדואן: "על כולם לקבל את תוצאות משאל העם - במיוחד בעלות בריתנו"
הכישלון בהגדלת אחוז התומכים נבע ברובו מהמחלוקת בהנהגת מפלגת MHP. בעוד יו"ר המפלגה דבלט בחצ'לי כרת ברית עם ארדואן ודחה את הפריימריז במפלגתו, אנשי האופוזיציה בתוכה, תחת הנהגתה של מראל אקשנר, התנגדו נחרצות להסכם עם הנשיא וטענו כי הגדלת סמכויותיו תסכן את האופי של טורקיה ותעביר אותה לשיטה פדרלית. ערעור השיטה האוניטרית הנהוגה בטורקיה נתפס כאיום קיומי ממדרגה ראשונה בידי הלאומנים במדינה, שכן הוא עלול להוביל למתן אוטונומיה כורדית בדרום-מזרחה.
על רקע התבטאויות של יועצי ארדואן לגבי מעבר לפדרציה ימים ספורים בלבד לפני המשאל, בחצ'לי נאלץ להזהיר את הנשיא מפני שיטה זו וקרא לו להבהיר את עמדתו על מנת להבטיח את תמיכת "הלאומנים המבולבלים", כלשונו. לבסוף, תוצאות האמת אכן מראות כי חלק ניכר מן הלאומנים נמנעו מתמיכה במחנה ה"כן" מפאת הפחד הזה.
לעומת זאת, באופן מפתיע, הכורדים, השרויים בעיצומו של העימות בין הצבא הטורקי למחתרת הכורדית (PKK) בדרום המדינה, הרבו לתמוך במחנה ה"כן" עקב השמועות על המעבר לשיטה פדרלית שתוביל בתורה לאוטונומיה. עמדה זו התפתחה בניגוד לעמדתה הרשמית של המפלגה הכורדית (HDP), ובמילים אחרות, כורדים הצביעו בעד ה"חבילה" שהציע ארדואן משום שהבינו שנשיא חזק יוכל להחזיר את אנקרה לשולחן המשא ומתן בעניינם. ההחלטה העצמאית שהתקבלה ב-PKK להצביע בעד הגדלת סמכויותיו של הנשיא נעשתה בתקווה לחדש את תהליך השלום, שפיצוצו בקיץ 2015 הביא לפרוץ המבצע הצבאי והעימותים המתמשכים.
כמו בבחירות בארה"ב ובברקזיט - הפריפריה קבעה את הטון
תהליכים דומים התרחשו באופן כללי במפת התמיכה בארדואן. בניגוד לבחירות קודמות, משאל העם לגבי שינוי שיטת הממשל הוא הראשון שבו הנשיא הפסיד באיסטנבול ובאנקרה. בדומה לבחירות בארצות הברית ולהצבעה בעד פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, מצא ארדואן את התמיכה החזקה ביותר בפריפריה ובשכבות האוכלוסייה המשכילות פחות. הדבר ניכר מאוד בהתבוננות במפת המדינה ארדואן זכה במרכז אנטוליה השמרנית, אך נחל מפלה לחופי הים התיכון ובמערב טורקיה, אזורים שבהם שיעור ההשכלה גבוה בהרבה.
התוצאות באיסטנבול ובאנקרה מבשרות על סיכוי ליצירת אופוזיציה חזקה יותר במעבר. בפעם הראשונה מאז 2002, האופוזיציה יכולה לצמצם את הפער ולהוכיח כי ניתן להשיג ניצחון נגד ארדואן. כצפוי, התבוסה הגבולית הובילה להאשמת מחנה ה"כן" בזיוף התוצאות, ומפלגת CHP כבר הכריזה כי לא תקבל אותן ותערער על קולות של יותר ממיליון מצביעים. מספר שכזה יכול, ללא ספק, לשנות את התמונה מקצה לקצה. עם זאת, הבחירות הצמודות לרשויות המקומיות בטורקיה, שנערכו ב-2014 באנקרה, מלמדות כי התוצאות אינן משתנות בקלות. בבחירות אלו הכריזו CHP על ניצחון וטענותיהם נדחו על ידי המועצה העליונה לבחירות.
באופן צפוי ועל רקע התנגדות האופוזיציה, התייחס ארדואן בנאום הניצחון שלו גם לטענות אלו וזרה מלח על פצעי מחנה ה"לא" באמרו כי "זה מאוחר מדי לפעול נגד רצון העם". הניצחון במשאל העם מעניק לארדואן לא רק את המנדט לצבור סמכויות פוליטיות בידיו, אלא גם סולל את דרכו להשתלטות על הרשות השופטת. משאל העם סייע לו להתחזק עוד יותר ומאפשר לו כוח רב במינוי שופטים וקטגורים לבית המשפט העליון ארדואן יוכל למנות שישה שופטים, בעוד הפרלמנט, שנמצא גם הוא תחת שליטתו המלאה, ימנה שבעה נוספים. במילים אחרות, השיטה החדשה מחלישה משמעותית את הפרדת הרשויות ומערכת האיזונים והבלמים העדינה הגלומה בה.
מהלכו של ארדואן גרר, גם כן באופן צפוי, ביקורת של האופוזיציה לפיה טורקיה מתרחקת משלטון דמוקרטי ומתקרבת להפוך לדיקטטורה. יתרה מזו, האפשרות להיבחר לנשיאות ליותר משתי קדנציות הגבירה את ספקנות אנשי האופוזיציה כלפי הנשיא. עם זאת, למרות כל הסימנים המצביעים על היחלשות הדמוקרטיה, חשוב לציין כי השינויים ייכנסו לתוקף עקב משאל עם. למרות הפער הקטן בין המחנות הדבר כבר נעשה והמהלך נרשם בדפי ההיסטוריה. ניתן לסכם את הלילה הזה במשפט מפורסם שקבע ארדואן בהיסטוריית הפוליטיקה הטורקית, בעת הקמת מפלגתו ב-2002: "החל מהיום, שום דבר לא יישאר כפי שהיה בטורקיה".
חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר טורקיה המודרנית במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, עורך הירחון "Turkeyscope" וחוקר טורקיה בדסק לחקר רשתות חברתיות על שם דורון הלפרן