(בסרטון: תיעוד מהזירה בה נהרגו השוטר ארז לוי ותושב אום אל-חיראן, יעקב אבו אל-קיעאן)
הריסות הבתים הן עדיין האובייקט הדומיננטי ביותר באום אל-חיראן. שלושה חודשים אחרי הפינוי האלים של היישוב, שבו נהרגו השוטר ארז לוי ותושב המקום יעקב אבו אל-קיעאן, השטח עדיין רצוף ערימות רכוש נטוש ושרידי מבנים ארעיים ששימשו למגורי האזרחים. בין היתר, חושף ארון שבור את חומרי הלימוד של יעקב אבו אל-קיעאן, מורה למתמטיקה בבית הספר המקומי. ספרים וחוברות ללא דורש מהווים זיכרון עגום לתוצאות העימות בבוקר 18 בינואר, ושתי נשותיו הבהירו בשיחה עם וואלה! NEWS כי הן אינן מוכנות להשלים עם הכתם שיצרה משטרת ישראל על מורשתו, כהגדרתן.
"תראה מה הם עשו, אין לי בעל ולא בית. למה הם היו צריכים לעשות את זה, למה בעלי מת?", שאלה רבעיה אבו אל-קיעאן בזמן שילדיה משחקים ליד חורבות ביתה והיא מסבירה היכן היה כל דבר. "הייתי בבית באותו בוקר יחד עם יעקב והילדים. המשטרה הגיעה לכפר והשוטרים הוציאו אותנו מהבית. יעקב יצא לפניי, והמילים האחרונות שלו היו: 'אני הולך לאוטו, תשמרי על הילדים'. מאז לא ראיתי אותו יותר. אני שומעת יריות מחוץ לבית אבל לא מבינה מה קרה, השוטרים לקחו אותנו אל השביל הראשי של היישוב, רחוק מהבית. אנחנו לא רואים כלום, הכול חשוך בכפר, אני רואה את האוטו של יעקב ולא מבינה מה קורה איתו. רק אחרי שעתיים ראיתי בחדשות שיש שני אנשים שנהרגו באירוע. המשטרה הקיפה אותנו, ורק דרך האינטרנט הבנתי מה קרה לבעלי".
רבעיה בת ה-45, שהייתה נשואה ליעקב 26 שנים, נאלצת לגדל כעת לבדה עשרה ילדים, ומטפחת במקביל תקווה להקמה מחודשת של ביתה וזעם על קעקוע דמותו של בעלה ההרוג, ושזירת שמו עם חשדות לתמיכה בדאעש. "זה שקר, אני לא יכולה לראות שוטרים מאז האירוע. לא סובלת אותם. המשטרה אשמה במה שקרה ליעקב. הוא היה איש שקט, בן אדם מדהים שלא ראיתי כמותו. אהב את החיים והתרחק מבעיות. הוא רצה לתת לילדים שלו חינוך טוב, הוא היה נגד אלימות ופתאום הופכים אותו למחבל".
מאז האירוע, מתגוררים רבעיה וילדיה בצריף סמוך לבית שנהרס, ולעתים, הודתה, היא ישנה עמם תחת כיפת השמיים, ליד ההריסות. "הילדים מתגעגעים אליו ואני לא מסתדרת בלעדיו. הראש שלי לא במקום, אני לא יודעת איך לתפקד. הילד הקטן שלי אמר לי שבכל לילה כשהוא עוצם עיניים הוא רואה את אבא שלו. הם סובלים, ואני רוצה לבנות לי ולהם בית משלנו פה".
פינוי הכפר כלל הגעה מוקדמת מאוד של כוחות משטרה גדולים למקום, ועימות שהוביל בסופו למות לוי ואל-קיעאן. פרטי האירוע, שהוגדר תחילה על ידי הרשויות כפיגוע דריסה, עדיין לא הובהרו סופית, אך תיעודים רבים שלו דלפו לכלי התקשורת והתמונה שעולה מהן אינה עולה בקנה אחד עם גירסאותיה הרשמיות של המשטרה והשר הממונה עליה. בסופו של יום, נהרסו ביישוב מבנים ספורים בלבד, ופינויו הסופי נדחה לעת עתה, ככל הנראה מתוך כוונה להגיע להסדר עם תושביו.
"הייתי בבית של חמותי בחורה, ובחמש ורבע בבוקר קיבלתי טלפון מאנשים מהכפר שאמרו לי שהגיעו להרוס את הבית של יעקב", סיפרה ד"ר אמאל אבו אל-קיעאן, אמם של שלוש מבנותיו של יעקב. "יצאתי עם אמא שלו לבוא ולעזור, ובדרך היה מחסום של המשטרה שבו הורו לנו להסתובב לאחור. הבנו שהייתה מהומה אבל לא ידענו מה קורה שם, הסתובבנו ברחובות ושאלנו אנשים, ולאחר מכן הגיס שלי אמר לנו שיעקב נהרג. זאת הייתה טרגדיה נוראית, אחרי האירוע הגעתי לכפר והרגשתי רעידת אדמה ממה שראיתי".
אמאל בת ה-42, ד"ר להוראת מדעים וטכנולוגיה במכללת קיי בבאר שבע, איבדה לפני 11 שנים את בעלה מוחמד אבו אל-קיעאן ממחלה קשה. על פי המסורת הבדואית, היא התחברה לאחיו יעקב, והביאה עמו שלוש בנות לעולם - בת שמונה ותאומות בנות שבע. "בתקופה האחרונה אני מתקשה להגיע לכפר. קשה לי להיזכר במה שקרה", סיפרה. "אף אחד לא האמין שיעקב מחבל, כל מי שמכיר אותו יודע שהוא לא כזה. הוא היה איש רגוע ומופנם, איש ישר שהתעסק רק בחייו".
כמו רבעיה, גם בנותיה חרדות מאז האירוע והזמן שחולף אינו מקל על הטראומה. "עכשיו הבנות ללא בית, וכולנו צריכות טיפול פסיכולוגי. הן שואלות כל הזמן איפה אבא, ואחת מהן מתקשה לישון ולנשום בלילה, היא במצב רגשי קשה. למה היה צריך את האלימות הזאת? לא הייתה שום הצדקה. יעקב רצה לצאת מהבית וירו בו, לא הייתה סכנה לאף שוטר. שני אנשים חפים מפשע איבדו את חייהם והשאירו ילדים יתומים ונשים אלמנות, אימהות שכולות, אין דבר יותר קשה מזה. יש פה 13 ילדים בלי אבא, ואני רוצה שהמשטרה והמדינה יחזרו בהן ויכתבו שיעקב זכאי ולא מחבל. אני לא מוכנה שיהיה לבנות שלי כתם".
(עדכון ראשון: 13.4, 16:00)