שופט בית משפט השלום בתל אביב, עזריה אלקלעי, הוכיח השבוע שהוא, ורק הוא, יכול לנצח ביד רמה על תביעת הדיבה של בני הזוג בנימין ושרה נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה. בשני הדיונים שניהל אלקלעי, אתמול (שלישי) ושלשום, קיבל השופט כמה החלטות ששווה להתעכב עליהן, ולנסות ללמוד מהן על הצפוי בהמשך ההליך.
בתחילת השבוע דחה השופט את בקשתו של ראש הממשלה שלא להגיע לבית המשפט כדי להעיד, בשל "ריבוי משימות מדיניות בינלאומיות". בהחלטתו כתב השופט: "חייבים התובעים לדעת כי משהגישו בקשה לבית המשפט עליהם להתייצב לדיון במועד שנקבע, כדי להיחקר על תצהיריהם, וכי לצורך כך על התובע, ראש הממשלה, להתכבד ולהתפנות מעיסוקיו החשובים במועד החקירה".
עוד נכתב בהחלטה, כי "זמנו של בית המשפט מצוי במשורה, כך שדחיית הדיון, בסמוך למועד קיומו, תגרום לירידת זמן שיפוטי יקר מפז לטמיון".
עם כל הכבוד לנימוק בדבר העומס הרב המוטל על בית המשפט, צריך לקרוא אל תוך ההחלטה נימוק נוסף: העובדה שהשופט לא נתן לעיסוקיו המדיניים של ראש הממשלה להכתיב את סדר היום השיפוטי, ולא נעתר לבקשה לדחות את הדיון, העבירה מסר חשוב, ברוח השיעור אותו לומד כל תלמיד תיכון: הכול שווים בפני החוק, ובבית המשפט יש רק מנהל אחד, השופט.
גם אם הנתבע סרנה רווה נחת מההחלטה שהעמידה את נתניהו על דוכן העדים, ניתן להעריך בזהירות שבדיון שהתנהל אתמול, ובהחלטות הביניים שקיבל השופט במהלכו, הוא לא מצא בשורות חיוביות במיוחד. חקירותיהם הנגדיות של בני הזוג נתניהו היום בבית המשפט היו קצרות; ככל שבאי כוחו של הנתבע, עורכי הדין ליאור אפשטיין ואביגדור פלדמן, ניסו לחרוג בשאלותיהם מן האירוע שלגביו הוגשה התביעה ולהצביע על מקרים אחרים, השופט לא התיר זאת: בין אם נגעו השאלות לדפוס של מריבות בין בני הזוג במהלך נסיעות בשיירה המאובטחת, או לפרסומים בנוגע למעורבות של שרה נתניהו במינויי בכירים, הבהיר אלקלעי כי סוגיה זו אינה עומדת בלב המשפט, אלא האירוע הנטען בפוסט.
בהחלט ייתכן שניסיונם של באי כוחו של הנתבע להרחיב את היריעה למקרים נוספים לא נבע רק מההזדמנות שנקרתה בדרכם לחקור את בני הזוג על עניינים אלו, אלא מידיעתם כי יקשה עליהם להוכיח שהאירוע אותו תיאר סרנה אכן התרחש. חוק איסור לשון הרע קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לבוז או ללעג. הדברים שפרסם סרנה היו פוגעניים ויכולים להוות לשון הרע.
מי שנתבע בטענה שפרסם דבר שהוא לשון הרע יכול להתגונן הגנת "אמת בפרסום": כך, אם יוכח שהפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי הוא יזכה להגנה והתביעה תידחה. לשם כך, נדרש להוכיח זאת בראיות קבילות בבית המשפט, ואין מדובר בעניין פשוט, במיוחד כשמדובר בעיתונאי, המעוניין כמובן להגן על מקורותיו. אם ההגנה תיכשל מלהוכיח זאת, לתביעה יש סיכויים טובים להתקבל. בחוק קיימת הגנה נוספת, הגנת תום הלב, שיכולה להתקיים אפילו אם לא יוכח שהפרסום היה אמת. אלא שבמקרה שלנו משלא פנה סרנה לקבלת תגובה טרם פרסום הפוסט, הן לצורך ביסוס המידע והן מטעמי הגינות, יתקשה להתבסס על הגנה זו.
דומה שהגבלת מרחב הפעולה של הסנגורים מסמנת את גבולות הגזרה של המשפט - גם אם ההגנה קיוותה שתצליח להוכיח כי אירעו מקרים דומים בעבר, נראה שדרך זו נחסמה בפניה. החלטת ההגנה לוותר על עדות ראש השב"כ לשעבר כעד מטעמה, ולניסוחים בכתב ההגנה מעלים כי ההגנה מדברת על כך ש"גרעינו הקשה" של הסיפור אמיתי, אך אולי לא על כל פרטיו. מלאכתה של ההגנה לא תהיה פשוטה במקרה זה, ואולי רחוק מכך - כל עוד ידבק השופט בקו הברור בו נקט בהחלטותיו היום.
אלוף משנה במיל' אשר הלפרין שימש בעבר הסנגור הצבאי הראשי