התגלית של נאס"א העלתה מחדש את השאלה: אולי "הם" כבר כאן?

נאס"א ערך את מסיבת העיתונאים, והאמת – זה היה מרגש. מערכת ובה שמש, מפיצת חום ואור, ושבע פלנטות מקיפות אותה, כשבחלקן תנאים ליצירת חיים (כמו שאנו מכירים אותם, הזקוקים לחום, לאור, חיים מבוססי פחמן שהרי אם נפליג בדמיון, ומיד טור זה יפליג מאד בדמיון, הרי אפשר לחשוב על חיים מבוססי צורן, טיאניום, הליום, מה לא). כל זה - ועוד אצלנו בשכונה, ממש כמה מטרים – 40 שנות אור בלבד מכאן. יחסית לגודל היקום זה באמת זניח, אבל מה לעשות, חוץ מספרי המדע הבדיוני אנו עדיין כפופים כולנו לתורת היחסות והמגבלה שלנו היא מהירות האור. במציאות, גם למערכת הזו, בהתחשב בטכנולוגיה הנוכחית, אין לנו שום אפשרית מעשית להגיע.

אבל אנו לא כאן להשבית שמחות, אלא כדי לנסות ולהבין – נניח שיש שם חיים. ונניח שייערך מפגש - איך הוא ייראה? ושוב, נשים בצד את ההנחות הקטנוניות משהו, אבל הסבירות, שהכוכב שלהם כולו מים והם סוג של דולפינים, או חיידקים בלבד, או מה שלא יהיה. אני למשל עדיין סובל מסיוטים מהסרט "הנוסע השמיני" והמשכיו, שבהם סגן ריפלי העשויה ללא חת, חמושה בחתול ובתושייתה בלבד, מנסה להתמודד עם אחת המפלצות המפחידות ביותר שיצרה הוליווד אי פעם על סיפון ספינת החלל המג'ויפת "נוסטרומו".

אז אולי אלו לא מפלצות המבקשות רק לאכול אותנו, אולי יהיה זה מפגש תמים – אבל כמובן הוא לא יכול להיות תמים. בהכללה גסה בתולדות ספרות וסרטי המדע הבדיוני, יש שני סוגי מפגשים עם חייזרים - מלחמה או שלום. או ליתר דיוק, מלחמה לחיים או למוות על הישרדות מול דו-קיום כזה או אחר. זה כמובן אומר הרבה יותר עלינו, הכותבים והצרכנים של המדע הבדיוני, מאשר על החייזרים, שנכון לכתיבת שורות אלה עדיין אין שום הוכחה לקיומם מלבד משוואות מתמטיות ועדויות מפוקפקות.

כבר בפרה-היסטוריה של המדע הבדיוני כתב ה.ג'.וולס את הספר "מלחמת העולמות", ובו כל האלמנטים שיופיעו בהמשך – הפלישה הפתאומית, במקרה הזה ממאדים, חוסר הרחמים, תחושת חוסר האונים של מי שהורגלו לחשוב שהם נעלים על כל הבריאה והתברר להם שיש נעלים מהם. "איש לא חשב שהעולמות העתיקים יותר בחלל עשויים להיות מקור סכנה למין האנושי. אולם מעבר למרחבי החלל התבוננו בכדור הארץ מוחות, אשר לעומתם המוחות שלנו הם כשל בהמות בנות תמותה",כתב.

אז לוולס אין דעה טובה על המין האנושי – ודאי יחסית לבני המאדים מלאי המזימות. הספר הזה היה בעל השפעה אדירה, והוא עובד לתסכית רדיו בידי אורסון וולס שחולל היסטריה המונית בארצות הברית כששודר בשנת 1938, בעיקר כי שודר כשידור חדשות של עדויות מהשטח. הוא היה לאופרת רוק, לסרט קולנוע, מה לא. אגב, סופם של הפולשים לא בא מידי לוחמי גרילה בני אדם, אלא כי נדבקו בחיידקים מקומיים, סוף לא בלתי סביר למי שבא במגע עם מערכת ביולוגית שונה לחלוטין.

וכמובן הפולשים המשיכו לבוא. בסרטים דוגמת "היום השלישי" ו"קצה המחר" ובשורת ספרים שבהם מתחוללת מלחמה לחיים או למוות בין המין האנושי לבין "ההם". כשהסופר, או הבמאי, הפך אותם לחרקי ענק - ידעת שכאן יישאר רק מין תבוני אחד. היצירות ביטאו את חרדות התקופה, כך למשל הספר "השליטים" מאת רוברט היינליין, שעובד לשני סרטים בשם "פלישת חוטפי הגופות". כל חרדות תקופת המקרתיזם האמריקנית הומחשו בספר שבו החייזרים משתלטים על מחשבותיו של המארח, האדם, והטפיל שולט בו כרצונו, כבובה חסרת אונים.

המלחמות לא התנהלו רק כאן, בכדור הארץ, שאליו פלשו פעם אחר פעם חייזרים, כאלה שנמלטו מכוכבם שחרב ובאו להתנחל כאן, או להוסיף את המקום לאימפריה שלהם או כל תירוץ אחר. המדע הבדיוני התפתח, התבגר, גם בתת-הז'אנר השחוק משהו הזה. וכך, ב"מלחמת האיש הזקן" מוקם צי למטרות מלחמה ובו רק קשישים המקבלים גוף חדש, בספר "מלחמה לנצח" שרוח שנות ה-60 שורה עליו, האשמים במלחמה הם בכלל אנחנו, או ליתר דיוק גנרלים מחרחרי מלחמה שמתפרסת במרחבי החלל והזמן. בספר שהיה לקאלט, "המשחק של אנדר", אנדר הוא תקוותו האחרונה של המין האנושי, נער המאומן עד כלות כוחותיו באקדמיה מסתורית, הוא בטוח שהוא משחק משחקי מחשב סתמיים ואינו יודע שלמעשה הוא מפקד צי החלל העולמי במאבק נגד גזע חייזרי. אגב, זה הספר האהוב על אחד, מארק צוקרברג. אפשר להבין מדוע התחבר צוקרברג לספר על נער אמיץ ופיקח המציל את המין האנושי והופך לגיבור העולם, לא? ואגב, הסוף מעורר מחשבה. אולי לא במקרה המחבר, אורסון סקוט קארד, הוא אדם דתי מאד.

ולא כל החייזרים באים להשמיד אותנו. חלקם רק רוצים חברה, כמו ב"מפגשים מהסוג השלישי", או מרחיבים ידע ומתחברים לתמימות, כמו ב"אי-טי". כמובן, גם הסרטים האלה ישקפו את עולמו של יוצרם, סטיבן ספילברג, הילד הנצחי והאופטימי של הקולנוע ההוליוודי. ובסרט, השאלה היא פרקטית – מה שפתם של החייזרים? איך נדע מה הם מבקשים? מה עלינו לעשות? חוץ מכמובן לפנות לכוכב קולנוע שכבר יפתור הכול.

ויש גם ז'אנר שלישי, שאותו נכנה "האימפריה המשולבת". אם תרצו, זוהי גרסת החלל של האימפריה הרומית על שלל עמיה. סדרת "היקום המוכר" של לארי ניבן, עוד אחד מוותיקי התחום, היא דוגמה טובה – שם בני האדם חיים עם הקזין, הבובנים וגזעים אחרים. יש בריתות, הסכמי שלום, הפרות, מלחמות. כמו בחיים הרגילים, על פני האדמה. דיפלומטיה ארצית, רק עם חייזרים.

הדוגמה הטובה ביותר לסוג זה של יצירות היא סדרת טלוויזיה "מסע בין כוכבים" המיתולוגית, שבה יוצאת אנטרפרייז למשימה בת חמש שנים הנמשכת כבר פי עשרה מכך לחקור את היקום ולפגוש גזעים אחרים. והם שם – הקלינגונים, הרומולים וכל השאר. ובעצם גם ב"מלחמת הכוכבים" אנו מוצאים חייזרים שונים, אם כי בני האדם הם הכוכבים המרכזיים, כתמיד, שחצנים שכמונו.

שוב ושוב מתנהלים המפגשים הדמיוניים – כשבבסיסם הפחד. כי כל סופר מדע בדיוני יודע, כמו גם כל היסטוריון – בכל פעם שתרבות עם טכנולוגיה עדיפה פגשה תרבות עם טכנולוגיה נחותה, התרבות הנחותה טכנולוגית נכבשה במקרה הטוב, והושמדה במקרה הרע. ואם יגיעו לכאן חייזרים, אז בהגדרה הטכנולוגיה שלהם מתקדמת משלנו לאין שיעור, והסוף ברור. זאת, עוד לפני שנדון בשאלות המרתקות כשלעצמן, ובהן מה מפגש כזה יעשה לדתות, למשל.

ויש אפשרות נוספת – הם כבר כאן. הרי מאז תקרית רוזוול נשבעים מאות אלפים שהם נחטפו על ידי חייזרים או פגשו בהם. התרבות הפופולארית מעודדת את הסיפורים האלה, שעד כה לא הוכחו. אם אכן נתעורר יום אחד ונמצא צי חלליות מרחף בדממה בשמיים, נדע שאם הם מהזן של "היום השלישי" אנחנו בבעיה. תמיד אפשר לקוות שמהחללית ייצא החוצה אחד מחוקרי הספר הנמכר ביותר בגלקסיה, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" כמובן, כשהוא אוחז במגבת (ההסבר ארוך מדי, תקראו את הספר!), ויזמין אותנו למסע המסחרר בין הכוכבים שם, למעלה, הרחק.