"השופטים לא הקשיבו": כך שלח מועמד המריבה לעליון שני חפים מפשע למאסר

הוועדה לבחירת שופטים התכנסה היום (רביעי) לדון בבחירת ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. אחד המועמדים הבולטים הוא נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון, הזוכה לתמיכתם של נציגי המערכת הפוליטית, אך גם להתנגדות עזה של שופטי בית המשפט העליון.

שיטת הבחירה של השופטים לעליון דורשת תמיכה של שבעה מתשעת חברי הוועדה בכל אחד מהמועמדים; המשמעות היא שהצבעת נגד של שלושת השופטים היא בגדר הטלת וטו. אחת הסיבות להתנגדות השופטים היא הביקורת על כישוריו המשפטיים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על הגישה התקיפה של השופטים נאור, רובינשטיין וג'ובראן, שעשויה להביא לעיכוב בבחירת השופטים החדשים.

עוד בוואלה! NEWS:
"הנהג לא נסע כמחבל": מח"ש צפויה להודיע שהדריסה בנגב אינה פיגוע
החשוד ש"זימר" והמטענים שהוחבאו: כך נחשף מחסן הנשק בבניין המגורים
כיפופי ידיים של הרגע האחרון: הוועדה לבחירת שופטי העליון מתכנסת

"עבדו עלי, שיקרו לי כולם", ממלמל בלאל שהאב, תושב ג'סר א-זרקא בשנות ה-30 לחייו, יום לאחר שהשתחרר מאשפוז במוסד לבריאות הנפש. את המילים הוא אומר מהר ובשקט, ואחרי רגע מבקש להפסיק כי קשה לו לדבר.

לפני כשבע שנים הועמד שהאב לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין ניסיון רצח, לאחר שהודה במעורבות במעשה. השופט אלרון, יחד עם השופטים משה גלעד ומנחם רניאל, הרשיעו אותו לבסוף בניסיון לגרימת חבלה מחמירה, וגזרו עליו שנת מאסר, שאותה ריצה במתקן המעצר קישון הידוע בתנאיו הקשים. לאורך כל הדרך טען שהולך שולל וששוכנע לשקר בהודאתו, אך לשווא: לא עזרו תחנוניו, העובדה שהפרטים שמסר לא תאמו את זירת הרצח והסתירות בדבריו. הרכב השופטים היה משוכנע באשמתו.

בלאל ערער לבית המשפט העליון באמצעות עורך דינו ויסאם עארף מהסנגוריה הציבורית, אולם עד שנקבע דיון בנושא כבר סיים לרצות את העונש. זמן קצר לפני הדיון הודיעה הפרקליטות באופן כמעט חסר תקדים כי היא מבקשת לזכות אותו. הוא לא האיש הנכון. אכן, עדותו לא תאמה את הזירה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בלאל, ששוחרר מהכלא זמן קצר לפני כן, לא הצליח לחזור לחייו הרגילים ולמי שהיה לפני כל זה, ושקע בדיכאון עמוק שהוביל לבסוף לאשפוז.

האירוע התרחש במאי 2009. עומאר עמאש, צעיר מג'סר א-זרקא, נורה על רקע רומנטי. אדם שהגיע ברכב ירה בו שלושה כדורים מטווח קצר באמצע הרחוב. עומאר נמלט לפיצרייה הקרובה, ומשם פונה לבית החולים, שם נותח ואושפז לשמונה ימים.

למחרת האירוע, סיפר לחוקרי המשטרה כי יצא מחפלה ב-22:00 והלך לכיוון ביתו שנמצא בכניסה לכפר, ליד המנהרה או "הגשר" כלשון התושבים. הוא סיפר שכאשר הגיע למרכז הכפר, הרגיש פגיעה בגב התחתון, הסתובב לאחור וראה רכב בצבע שחור ובו שלושה אנשים. לאחר הירי הרכב עשה פרסה ונסע לכיוון הים. עומאר נקב בשלושת שמות האנשים שהיו ברכב: ראמי השמן, עיד הרזה ובחור בשם בלאל שהאב, שנהג ברכב.

רמי ועיד נעצרו מייד לאחר האירוע, בלאל נעצר בביתו יומיים לאחר מכן וטען בתוקף כי ביום האירוע, בזמן הירי, הוא שהה בביתו יחד עם אחיו וחבר נוסף. לאחר ארבעה ימים הוכנס לתא עם מדובב, שהציג עצמו כעצור בגין תיק רצח וכבעל עבר מאחורי סורג ובריח. המדובב סיפר כי פגש את עיד וראמי, ש"הפילו עליו את התיק"; בפועל, הם כלל לא הזכירו בחקירתם את בלאל, ולו ברמז. המדובב הוסיף כי השניים עומדים להשתחרר, ואם בלאל ידבק בגרסתו שהיה בבית בזמן האירוע, הוא עלול להישלח למאסר של שנים רבות.

בלאל המשיך לטעון שהוא חף מפשע אבל המדובב לא ויתר: הוא בדה סיפור ולפיו היה בבית המשפט והבין כי עיד חתם על הסכם עד מדינה, וכשהבין שבלאל לא יודע קרוא וכתוב בעברית, הוא הקריא מהפרוטוקול עובדות שקריות שלא היה להן כל זכר בתמליל, על מנת לגרום לו להאמין כי עיד מנסה להפליל אותו. הוא אף מסר לו פרט מוכמן הנוגע לחקירה, והאיץ בו להתוודות, על מנת לחמוק ממאסר עולם, תוך שהוא מכתיב לו את הגרסה שימסור לחוקרים ולשופט.

הפרקליטות התנגדה לפרסום התיעוד, אך בית המשפט התיר את אותו לבקשת וואלה! NEWS.

המדובב: "אם שואלים אותך, אם העדים אומרים שהיית, תגיד כן, הייתי, אבל לא קשור לכל הסיפור, אתה מבין? כי אתה צריך לשכנע את השופט. תשמע את אחיך מה תגיד כדי שתשתחרר ולא לקבל מאסר עולם".

בלאל: "אבל אני לא יצאתי מהבית".

מדובב: "תשמע מה תגיד לשופט. תגיד לו, אני הייתי באזור אך לא קשור בכל הסיפור. איפה נורה עומר? בתוך פיצוצייה? אז תגיד הלכתי לקנות סיגריות או בקבוק שתייה. הייתי שם כי עומר אמר זאת, אך ירי אני לא יריתי. כך תגיד ואז ישחררו אותך. אתה חייב לנקות את עצמך".

בלאל: "אני אגיד כל מה שאמרת. אני אגיד לו שהייתי בכפר, הלכתי לקנות קופסת סיגריות".

מדובב: "בדיוק, זה הדבר הנכון לעשות. תיזהר אבל שלא תגיד להם שאני אמרתי לך מה להגיד".

בלאל: "ראיתי רכב נכנס דרך הגשר במטרה לתקוף את הבחור הזה, ואז התחיל ירי, ואז נמלטתי מהמקום.. הם ירדו מהרכב ורססו אותו".

מדובב: "אני לא מבין, איך קרה הירי?"

בלאל: "עומר היה עולה מכיוון הפיצריה, ראו אותו ואז ירד והחל לירות ברגליים ובגבו, קרוב לשמונה יריות, ואז הם נמלטו מהמקום".

מדובב: "מי נהג?"

בלאל: "עיד"

לקראת הסוף, עושה עמו המדובב חזרה גנרלית: "אם יגיע החוקר מביה"ח ויגיד שעומר אמר שראה אותך שם. מה תגיד?".

בלאל: "אני אגיד לו שהייתי, הלכתי לקנות קופסת סיגריות ופיצה...".

מדובב: "בדיוק... תגיד להם מי ראית, ספר להם על המאזדה של עיד".

בלאל: "אבל הם ישאלו אותי על הצבע ומה שם, ואני לא יודע מה הרכב ומה הצבע ולא ראיתי מי ירה".

מדובב: "אז תישאר כך ותאכל את התיק ותלך לבית כלא. האנשים האלו רוצים לקפח אותך ואתה תלך לכלא, תישאר כך ותגיד שלא ראית ותאכל חמש או שש שנים".

הלחץ עשה את שלו ובלאל בקש להיפגש עם החוקר אפי פז כדי "לספר את האמת" ולהשתחרר. העדות חושפת את הלחצים שעברו על בלאל, שהודה רק מכיוון שנאמר לו שכך ישוחרר לביתו, וכיצד סיבך את עצמו ככל שגבר הלחץ מצד החוקר.

פז: "אתה ירית?"

בלאל: "לא".

פז: "אבל אתה היית. לא הגעת לכאן סתם".

בלאל, כפי שהורה לו המדובב: "נכון אני הייתי. באותו הזמן הלכתי לקנות סיגריות. מה שאני ראיתי זה אנשים, אחד מהם ירד מהאוטו, ירה ואז הוא חזר לאוטו והאוטו נסע. אמר לו תעלה, תעלה, רמי, תעלה". לאחר מכן הוא סותר את עצמו: "לא יצא מהאוטו. הוא הרביץ מהחלון".

פז: "אז למה קודם אמרת לי שהוא אמר לו 'רמי תעלה'?"

בלאל: "הוא לא בדיוק אמר לו תעלה. אני לא שמעתי טוב, אני רציתי לקלוט את המילה שאמר לו, אבל אני... אחד מהם היה רעול פנים", הוסיף בניגוד לגרסת הקורבן, עומאר.

כשנשאל כמה כדורים ירו בעומאר, ענה שאהב שמונה לעומת הממצאים שהראו שלושה כדורים בלבד. החוקר פז התחיל לצעוק ולהטיח בבלאל כי הוא היה איתם בתוך הרכב. בלאל התעניין אם "פתחו עליו", ועל מנת לרצות את החוקר, שבכל הזדמנות הראה כי הוא לא מאמין "לאמת" שלו, הוא סיפק "הוכחה חותכת" לכך שעיד ורמי הם היורים, ותיאר איך תכננו את הרצח.

עם זאת, הוא התקשה להסביר איך ידע וטען כי אחיו הקטן "שמע את הקולות וסיפר לו על כך" ושזה היה אחר הצהריים. האח בכלל היה בעבודה באותו זמן. הטונים בחקירה המשיכו לעלות. בלאל התחנן לעזרה מצד פז, וטען שוב ושוב כי בזמן האירוע הוא היה בבית ולא ראה שום דבר.

פז: "אני רק אומר לך שאם זה עובר לרצח יש לצפות למאסר עולם. אם יש ניסיון לרצח זה 20 שנה. אתה תקבל על מה שעשית, אם עשית. בשבילי אתה לחצת על ההדק, אתה ירית בו, זה מה שאני רוצה".

זמן קצר לאחר מכן אשר בלאל את הדברים, וחיכה להשתחרר לביתו. זה לא קרה.

"המדובב עבד עלי", משחזר היום בלאל. "הוא אמר 'תגיד שזה אתה לחוקרים. אמרתי להם שזה אני והשותפים ואני בכלל הייתי בבית. לא הבנתי, אמרו לי בחקירה תדע. כשהבנתי התחלתי להגיד להם זה לא אני, לא היית במקום הזה אמרו לי תגיד שזה אתה. פתאום סגרו עלי תיק".

מה חשבת שיקרה?

"חשבתי שאלך הביתה. בחקירה הראשונה אמרתי שזה לא אני. בחקירה השנייה אמרו לי 'לך, תודה שזה אתה והם, ותלך הביתה'. שמעתי למשטרה. אמרתי שזה אני והשותפים שהיו איתי, אנחנו עשינו וזה לא אנחנו בכלל. שיקרתי עליהם.

חיכית שישחררו אותך הביתה?

"מצאתי את עצמי בקישון. ישבתי בבית סוהר, לא שחררו אותי. כשהיה משפט ניסיתי להגיד, לא נתנו לי לדבר".

מי לא נתנו?

"השופטים".

כיצד אדם מודה בפשע שלא ביצע, שהתרחש בכלל בזמן שישב עם חברים בביתו? כיצד התעלמו הפרקליטות והשופטים מהסתירות בדבריו? וכמה עוד כאלה ישנם בבתי הכלא, מרצים מאסר על דבר שלא ביצעו ומקווים שיום אחד מישהו ישמע אותם?

עבור אלרון, זו אינה הפעם הראשונה שאדם ששלח לכלא מזוכה בהמשך: חאמד זינאתי ישב מחודש אוקטובר 2007 בכלא, לאחר שהורשע ברצח של אדם בשם יוסף עלי, ארבע שנים וחצי קודם לכן. גופתו של עלי, תושב כפר יאסיף, נמצאה מוטלת ברכבו ביוני 2003 בכביש בין הכפר שייח דנון לבין צומת כברי. בתחילה סברו במשטרה כי מדובר בתאונת דרכים, אולם לאחר בדיקה ראשונית של הרכב ושל סימני החבלה על גוף המנוח, עלה חשד כי מדובר ברצח. בדיקה פתולוגית קבעה כי עלי אכן נרצח בחניקה.

החקירה העלתה עוד, כי אשתו של עלי ניהלה קשר רומנטי עם גיסה עוויד. זינאתי שכר חוקר פרטי שתיעד את המפגשים של השניים, והשתמש בצילומים כדי לסחוט את עוויד, שהיה מסוכסך עמו על רקע כספי. בכתב האישום שהוגש נגד זינאתי, עוויד ואדם נוסף בשם סאלח בדאווי, נטען כי השלושה נפגשו עם עלי כביכול כדי להראות לו את התמונות, אך למעשה התכוונו לרצוח אותו כדי לשמור על הרומן בסוד. לאחר שחנקו אותו, הם ביימו תאונת דרכים.

בשלב מסוים התוודה בדאווי בפני מדובב, והפליל את שני הנאשמים האחרים. זינאתי הכחיש מעורבות ברצח, אולם השופטים בראשותו של אלרון קבעו כי היו מספיק ראיות שתומכות בהודאתו של בדאווי ושלחו אותו למאסר עולם. העליון ביטל את ההרשעה, זינאתי תבע את המדינה וזכה במאות אלפי שקלים.

אלא שבמקרה של בלאל, הנזק כבר היה בלתי הפיך. "אחרי שחזרתי הביתה קרו לי המון דברים והבנתי מאנשים שאני לא בסדר", הוא מספר. "טופלתי בשערי מנשה, נגרם לי נזק גדול בבית המעצר. השתניתי, המשטרה פגעה בנפש שלי. לפני המקרה עבדתי, הייתי בסדר גמור. כשעצרו אותי, הכל הלך. אין לי עבודה עכשיו, אין לי כלום. אני לא בסדר".

"הפרקליטות הציגה את התיק הזה כהרשעה ודאית", אומר עו"ד עארף. "זה מה שאמרו לבית המשפט: שהתיק מבוסס על מספר הודאות של הנאשם, זיהוי ודאי של המתלונן ואליבי שהופרך על ידי בני המשפחה. על פניו זה נראה תיק נגד כל הסיכויים, שאין לסנגור מה לעשות בו מעבר להסדר טיעון. בשנייה הראשונה שפגשתי את בלאל, היה לי ברור שיש לי עסק עם אדם חף מפשע. הוא שידר אמינות ונתן לי כוח אדיר לפעול. מעולם לא הייתי בטוח כל כך בתיק כמו במקרה הזה, היה לנו ברור שההסדר היחיד שנלך אליו הוא ביטול כתב האישום. ניסיתי שוב ושוב להראות לפרקליטות את כל הבעיות בתיק, כדי לחסוך את המאסר, אבל הם לא הסכימו".