בתכניות "עוד להיט", "הוואי חמש אפס" ו"ארץ טרופית יפה", ששודרו בסוף חודש מאי 1979 בטלוויזיה בישראל, ניתן היה לצפות בצבע. זאת, בתנאי שהיה ברשות הצופה מקלט טלוויזיה מיוחד לכך, כמו זה של חברת "ITT שאוב-לורנץ", כפי שבישרה מודעת פרסום מטעם החברה. אבל למעט הבלחות צבע נדירות, היה זה שבוע שחור בראי הטלוויזיה הישראלית, שהציגה בעיקר קולות צעקה, קללות ויריקה על פניו של שר.
פינוי השטח החקלאי של מושב נאות סיני, שטח שכונה "גן הירק", היה ציון דרך כואב בהיסטוריה של פינוי יישובים בידי ממשלת ישראל. ארבע שנים קודם לכן, בסוף שנת 1975, כבר פינתה ישראל את היישוב שלהבת, שבו גרו משפחות העובדים הישראלים בשדות הנפט שבאבו-רודס, לחופו של ים סוף. פינוי זה בוצע במסגרת הסדרי הביניים שנחתמו בין ישראל ומצרים בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
עוד בוואלה! NEWS:
יו"ר האופוזיציה הרצוג אושפז לאחר שחש ברע; מצבו טוב
פרסום ראשון: יעדי המחלקה היהודית בשב"כ נעצרו יום לפני פינוי עמונה
יחימוביץ' רצתה להודיע על התמודדות בהסתדרות מערימים קשיים
ב-26 במרץ 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום. על פי ההסכם, תצא ישראל מסיני בשני שלבים, וקו הנסיגה הראשון נמתח מאל-עריש בצפון לראס מוחמד בדרום. נאות סיני היה ישוב ישראלי שהוקם בחבל ימית, כחמישה קילומטרים מצפון-מזרח לאל-עריש. היישוב לא נכלל בשלב הנסיגה הראשון, אולם שטחים חקלאיים שהיו שייכים לו היו באזור שישראל התחייבה להחזיר למצרים עד ל-25 במאי 1979.
שטח "גן הירק" כלל כ-2,000 דונמים, מרוחקים מהיישוב. בניגוד למאחז עמונה, שפונה מסיבות משפטיות, פינוי "גן הירק" היה תוצאה של הסדר מדיני עליו התחייבה ישראל. אולם, העימותים בין המדינה לקבוצת אזרחים בשל חילוקי דעות פוליטיים, על רקע פינוי תושבים, היו דומים. ציבור רחב בישראל התנגד לנסיגה מסיני ולפינוי היישובים, והחזרת "גן הירק" לידי מצרים שימשה כמבחן לבאות, לקראת השלב השני של הנסיגה, שכלל את היישובים שישראל הקימה בסיני.
12 שנות שלטון ישראל באל-עריש וסביבתה עמדו להסתיים. אלא שלתושבי נאות סיני ומתנגדי הנסיגה, היו תכניות אחרות; לקראת 20 במאי החלו להגיע למתחם המבנים שב"גן הירק" עשרות בני אדם שהבטיחו להיאבק נגד פינוי המקום.
שנה וחצי קודם לכן התחייב ראש הממשלה מנחם בגין כי יעבור לגור בנאות סיני אחרי שיפרוש מהחיים הפוליטיים. אבל כעת היה ברור כי נוכח הסכם השלום שחתם, כבר לא יוכל לעמוד בהתחייבותו. הוא וממשלתו הפכו סדין אדום עבור מחנה מתנגדי הנסיגה.
המושל הצבאי של צפון סיני, אלוף-משנה משה דהאן, הכריז על שטח "גן הירק" שטח צבאי סגור, אבל לבניינים במתחם כבר הספיקו להגיע כ-200 בני אדם שהחלו להתבצר במקום לקראת מה שהגדירו "הקרב על גן הירק". המתבצרים היו חמושים בנשקים אישיים והחלו לקיים תורנות שמירה. הכניסה למתחם נחסמה בגדרות תיל, פסולת חקלאית, שלדי טרקטורים ושורות של חביות ריקות, שחלקן מולאו בשמן ובפלסטיק דליק.
על פי הדיווחים בעיתוני אותם ימים, המתבצרים אף החלו בחפירת תעלות קשר והבטיחו שלא יתפנו ללא מאבק. חלק מהמתבצרים הכריזו על עצמם כארגון אצ"ל ("אנו צריכים להילחם"), כהתרסה מול ראש הממשלה, שפיקד כ-30 שנה קודם על האצ"ל המקורי. "דמנו יישפך כאן, אך אנו לא נשפוך דם חיילי צה"ל. אנחנו מוכנים לכל אפשרות של התנגדות בכוח", אמרו, והבטיחו ש"כאן תהיה אלטלנה שנייה". תושבי היישובים נאות סיני ודקלה הבהירו כי לא יתעמתו עם חיילי צה"ל וחברי דקלה אף עזבו את המקום.
יוכבד שדה, אם לשלושה מהמושב הסמוך נתיב העשרה, הבהירה כי "מטרת המאבק היא לעורר את עם ישראל כדי שיבין לאיזה אסון הוא הולך". בינתיים, בהנחיית הממשלה, הודיע אלוף פיקוד הדרום דן שומרון, כי החיילים ייאלצו לפנות בכוח את המתנגדים, אך הבהיר כי לא יבואו חמושים.
יום אחד נותר בידי ישראל כדי לעמוד בהסכם ולפנות את המקום. המתבצרים עוד ניסו לזכות להגנת בג"ץ וטענו בפניו כי שהותם במקום חוקית, אולם השופט מאיר שמגר הבהיר כי למפקד הצבא בשטח מותר להוציא אזרחים מהאזור. נציגת המדינה עו"ד מרים נאור אמרה כי אין לה מה להוסיף על דברי בית המשפט. העתירה נדחתה.
בניסיון להגיע להסדר עם המתבצרים הגיעו באותו בוקר למקום שר הביטחון עזר ויצמן ושר המשפטים שמואל תמיר. השרים התיישבו על בולי עץ נמוכים, מוקפים בהמון זועם שלא ממש התכוון להקשיב להם. "בוגד", צעקו לוויצמן, שנפגע מהעלבון וענה: "לומר עלי שאני 'בוגד', אני, שהפצצה הראשונה שזרקתי הייתה על אל-עריש?". אבל נראה היה כי הוא לא ריצה את הקהל הזועם; "סוכן מצרי", צעקו לעברו.
שר הביטחון ביקש לצאת מתוך המעגל שסגר עליו וההמון הלך בעקבותיו. צינור פלסטיק חלול הושלך לעברו וכשכמעט הגיע למכונית השרד התקרבה אליו צעירה וירקה בפניו. הייתה זו מפגינה בשם מזל. "מזל היורקת" היה כינויה לאחר האירוע.
בכל אותו הזמן ניסו המאבטחים לחצוץ בין השר לבין הקהל הזועם ולחלץ את ויצמן לתוך מכוניתו. למרות סערת הרגשות שבה היה נתון, ביקש ויצמן להיפגש עם נציגות המושב והתחייב בפניה כי התושבים יקבלו תוך חודשיים קרקע חלופית ואמצעי ייצור. במקביל, הבטיח כי יפנה למצרים בבקשה למחווה בנוגע לפינוי "גן הירק", בניסיון לדחות את פינוי המתחם לשלב הנסיגה השני, שתוכנן ל-1982.
נדמה שלאף אחד לא היה ברור כמה מהר יפנה וייצמן למצרים; באותה שעה היה שר החוץ המצרי בוטרוס בוטרוס ראלי בפגישה עם שר החוץ הישראלי, משה דיין, באל-עריש הסמוכה. ויצמן ותמיר יצאו מהפגישה עם חברי נאות סיני ושר הביטחון ניגש לג'יפ צבאי, הזיז את נהגו והתיישב על מושב הנהג. שר המשפטים התיישב לידו ווייצמן פתח בדהרה לאל-עריש, כשרק ג'יפ נוסף מלווה אותם.
אולם לאחר פגישה קצרה עם ד"ר ראלי הובהר לשרים הישראלים כי מצרים לא מתכוונת לנקוט במחווה: "מה שהוסכם, הוסכם", אמר להם. "אני מתחיל ללמוד שיש מחיר לשלום", אמר וייצמן המאוכזב, שהתייחס גם ליריקה המשפילה: "אלה הם החיים וזה חלק מכאבי השלום", אמר.
בוקר יום חמישי הגיע, המועד האחרון לפינוי השטח. כ-400 חיילים הסתערו על המבנה המבוצר ב"גן הירק", אך שוב ושוב נאלצו לסגת, לאחר שהתקבלו במטחים של יריקות, חביות, צינורות השקיה ולפידים בוערים. יגאל ידין, סגן ראש הממשלה, הגיע למקום במסוק, בניסיון למצוא פשרה, אך נכשל. כוחות הצבא החלו להשתמש זרנוקי מים וטרקטור צבאי הזיז את הגדרות וספג שני לפידים בוערים.
אלוף שומרון, ששלוש שנים קודם הוביל את מבצע אנטבה, התמודד הפעם עם משימה שונה בתכלית. בשלב מסוים, ונוכח ההתנגדות האלימה, הודיע כי הוא עוצר את המבצע "מחשש לנפגעים". בסוף היום אמר כי "אינו זוכר תפקיד כפוי טובה מזה, אך אין לצה"ל ברירה לבצע אלא את המוטל עליו".
כשנה אחרי הפינוי עמדו תשעה מהמפגינים למשפט, בין השאר, בשל תקיפת חיילים. על שניים מהם נגזרו שלושה חודשי מאסר בפועל ועל כמה נוספים נגזרו עונשים קלים יותר. מכולם, דווקא ויצמן היה זה שכתב מכתב הגנה עבור הנאשמים, ובו ציין כי הם פעלו מתוך אידאולוגיה וכי הם נוער מצוין שהפכו מדבר לגן פורח.
לקראת צהרי יום הפינוי הודיע יצחק רגב נציג המתיישבים, לסגן ראש הממשלה ידין, כי הוא מסכים להצעת פשרה: במקום יערך מסדר החיילים יעמדו מול הבניין המבוצר ויצדיעו לדגל. מולם יעמדו האזרחים שנאבקו בהם. המסדר יוצא הדופן אכן התקיים כשהקהל הרב, חיילים ואזרחים, עמדו ושרו את שירת "התקווה". האלוף שומרון ושאר הקצינים הצדיעו מול הדגל. באפריל 1982 הסתיים פינוי כל הישובים הישראלים במצרים וישראל יצאה מסיני. הריבונות על חצי האי שבה למצרים.