הסכם השותפות הטרנס-פסיפית (TPP) היה מלא הוד ועל אף שלכאורה הוא עדיין קיים, באופן מעשי הוא כבר מת. הוא מת מהרגע שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית וחתימתו שלשום (שני) על המסמך היתה הגושפנקא הסופית. כך נוצר המחזה האבסורד שבו נשיא דמוקרטי מהאגף השמאלי ספק רדיקלי של המפלגה ברק אובמה נאבק למען הסכם בינלאומי, שבו יש יתרון עצום לתאגידים הרב-לאומיים, ואילו נשיא רפובליקני, המגיע ממפלגת ההון הגדול ותאגידי הענק, מבטל את ההסכם.
ה-TPP הוא הסכם סחר בינלאומי להפחתת מכסים ומחסומי סחר, שאותו הובילה ארצות הברית, וכולל 6,000 עמודים של סעיפים מפורטים היכולים לרומם את רוחם של פרשנים כלכליים ועורכי דין בינלאומיים. על ההסכם חתומות 12 מדינות לחופי האוקיינוס השקט, שמהוות 40% מכלכלות העולם ובשטחן חיים 800 מיליון בני אדם. מה שאולי היה חשוב ביותר בהסכם הוא שהוא הונהג על ידי ארצות הברית, כשהנפקדות הבולטות ביותר הן סין ורוסיה, שתי יריבותיה הגדולות ביותר מבחינה אסטרטגית וכלכלית.
עוד בוואלה! NEWS:
"טראמפ ביקש מראש ה-FBI החוקר את קשריו לרוסיה - הישאר בתפקיד"
דיווח: היועצת הבכירה של טראמפ הכתה באגרופים אורח בנשף ההשבעה
בשידור חי: מושל מינסוטה התמוטט בעת שנאם בבית המחוקקים
על פניו, אין כל פגום בהסכם הסחר, כזה שוושינגטון קידמה מאז ומעולם והפחתת מכסים הרי תמיד הועילה לחברות אמריקניות. הבעיה היא שאמנם זה כמה עשורים שהעולם הגלובלי מיטיב עם ארצות הברית, אבל הוא גם החל להועיל למדינות אחרות, חלק מהן מתחרותיה. מדינות שלפתע התברר שמייצרות מכוניות טובות יותר וזולות יותר, פלדה טובה יותר בעלות נמוכה יותר, בגדים, נעלי ספורט והיד עוד נטויה.
אובמה, אדם בעל אידיאולוגיה גלובלית, ראה את היתרונות שבהסכם אסטרטגי, שישמש ברית כלכלית בראשות ארצות הברית, מעין מקבילה לאיחוד האירופי. דובר אף על הרחבת השותפת מהאוקיינוס השקט אל האוקיינוס האטלנטי, ברית כלל מערבית. אלו מהלכים שאותם נשיא אחר הכיר מצוין, ולדימיר פוטין שמו, שמצדו מקים ברית אירו-אסיאנית. בתור תחליף, כך מקוה נשיא רוסיה, לאיחוד האירופי. בשלב זה המרחק בין האיחוד האירופי המערבי לברית בחסות הקרמלין עצום, אך האיחוד נתון בצרות ואם יתפורר פוטין מאותת שיש תחליף על המדף.
מלכתחילה, הייתה זו שותפות בעייתית. כי במסמכי ה-TPP העובדים נשכחו, יותר נכון הושכחו. יש במסמך הזה ויותר מסוים על ריבונות המדינות לטובת התאגידים הרב-לאומיים. בהסכם שעליו חתם אובמה התאגידים מקבלים עוצמה בלתי נתפסת, פטור משורת התחייבויות שנראות מובנות מאליהן, בצעד נוסף לקראת שלטון התאגידים. לא פלא שהסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס, למשל, צעק חמס נגד המסמך הבעייתי הזה. הפרוטוקול חשאי, יש הגנה מופלגת בשם החקלאות על יצרני הטבק האמריקנים והגנה על סדנאות היזע באסיה, לצד תנועה חופשית של הון. ניסו להסביר שזה טוב לכולם, אבל זה לא.
ואז הגיע טראמפ וביטל את ההסכם. נשיא ארצות הברית ה-45 לא מעוניין בבריתות בינלאמיות ורב-צדדיות. הוא חושק בהסכמים דו-צדדיים, כאלו שארצות הברית יכולה להישען בהם על הצד השני כי היא חזקה יותר וגדולה יותר. זה לא לגמרי נעדר היגיון, ולכן הסכם השותפות הטרנס-פסיפית מעורר אי-נוחות. הוא נולד בחטא ההסתרה, ויילך לעולמו בלי שרבים יתאבלו עליו.
בכל זאת יש בעיה. טראמפ מכריז שמטרתו לרקום עסקאות לטובת אמריקה, זו הרי התמחותו. ולכן, הוא יבטל את ה-TPP ואת NAFTA הסכם הסחר החופשי עם קנדה ומקסיקו - ומי יודע מה בהמשך. מנגד, טראמפ לא חי בחלל ריק וארצות הברית לא נמצאת בחלל ריק. כלכלתה קשורה לשאר העולם והיא אינה רק מספרים והסכמים. וטראמפ מאותת וצועק בקול רם שארצות הברית נכנסת לעידן בדלני. תקופה שבה המדד היחיד לכלכלה יהיה כמה משרות ייצור חדשות יהיו בכל בית חרושת שיקום. זה שיקול הגיוני, אך אם נשיא ארצות הברית סבור שהעולם רק יתבונן במדיניותו הוא טועה. כי אם ארצות הברית מכריזה על נסיגתה מהסכם שעליו חתמה, ובהיעדרה אין לו משמעות רבה, אז לוואקום ייכנסו אחרים - בראש ובראשונה סין.
שינוי כללי המשחק מול סין
זה כמעט קומי כיצד נשיא אמריקני נושא את דגל הפרוטקציוניזם, ואילו נשיא סין שי ג'ינפינג, שלכאורה עומד בראש מדינה קומוניסטית, נואם בזכות הגלובליזציה והסחר החופשי. אם ארצות הברית תסתגר בין חופיה, היא אכן תחתום על שורת הסכמים דו-צדדיים, אבל בדרך היא עלולה לגלות שהיא מפקירה את הזירה האסטרטגית, הסכם כלכלי הוא עוד נדבך אסטרטגי, לסין.
המהלך הזה אירוני מאחר שטראמפ מסמן את סין כאויב, לכל הפחות יריב. מצד אחד, טראמפ נותן לגיטימציה לרעיון עצמאות טייוואן ומכריז שיילחם בייצור הסיני הזול הנסמך על מטבע מפוחת באופן מלאכותי. זהו שינוי כללי המשחק מול סין, צעד שאינו בהכרח שגוי. ואולם, מצד שני, בהינף חתימה מסמן טראמפ שעידן הפרוטקציניזם והבדלנות נכנס לתוקפו ולמעשה אומר לכל בעלי בריתה של ארצות הברית שהן לבדן. חלקן לפחות יבקשו לאזן את ההימורים שלהן על שולחן הרולטה העולמי, ויחשבו על הידוק הקשרים עם בייג'ינג ועם מוסקבה.
אחת האמרות הידועות על ההבדל בין אמריקנים לסינים היא שהאמריקני חושב לכל היותר על הרבעון הבא, ואילו הסיני על העשור הבא אם לא על המאה הבאה. טראמפ מבקש להחליש את עוצמתה הכלכלית והאסטרטגית של סין, אבל ייתכן שבביטול הסכם הרב-לאומי הבעייתי הקריב נשיא ארצות הברית את הטווח הארוך-האסטרטגי, לטובת הטווח הקצר-הטקטי.
(עדכון ראשון: 22:32)