"לפני כשנתיים היה סכסוך מאוד קשה בין אב לבתו. קרובי המשפחה תכננו לרצוח את הבת כי היא עזבה את הבית ללא רשות אביה. כל מי שמכיר את המשפחה הזאת הזהיר אותי לא להתערב. אמרו לי שאם אפגיש בין שני הצדדים זה יהיה הסוף של הילדה, ירצחו אותה. אבל לא ויתרתי, נפגשתי עם האבא והאחים לכמה שיחות, וראיתי שהדברים הם לא כמו שאומרים ומזהירים. כשהבנתי שיש לאן להתקדם, ביקשתי מהאבא והבת להגיע אליי הביתה. אני זוכר את זה כרגע מאוד קריטי ומותח, אי אפשר לדעת מה באמת יקרה ברגעים האלו. אני לא ידעתי מה הולך לקרות. לפתע, שני הצדדים התחילו לבכות. הם הסכימו לסולחה. הילדה זכתה שוב לחום ולאהבה ממשפחתה, היא כבר לא הייתה מאוימת או מנודה. הענן השחור כבר לא ריחף מעליה והמפגש היה מאוד מרגש".
זו הסולחה שהכי ריגשה את שייח' עדאל אל-עטרש. במקרה הזה, תושבים מהכפר הסמוך הגיעו ממש עד פתח ביתו כדי לקבל עזרה בהולה, והם ידעו שפנו לאיש הנכון. "מאז שאני זוכר את עצמי אני מתעסק בסולחות, יכול להיות שירשתי את זה מאבא שלי או שנכנסתי לזה בגלל המצב הקשה בחברה הבדואית, בה יש המון סכסוכים וריבים קשים".
אל-עטרש נמנה על המגשרים במגזר הבדואי. אנשים מהמעמד הגבוה, ראשי משפחות ושבטים ותיקים מכובדים שכולם נשמעים למילה שלהם ולא מעזים לשבור אותה. הם מונעים נקמות דם ופותרים סכסוכים ארוכי שנים, עוברים מישוב לישוב, מכפר אל כפר, כדי למנוע אלימות קשה. הם מגיעים אל מקומות שבהם המשטרה והחוק כבר לא חלק מהמשחק. נמצאים שם כדי להרגיע, לפייס ולהשכין שלום, וכשהם נכנסים אל תוככי הסכסוך קרוב לוודאי שייחתם הסכם בין הצדדים. המוטו שלהם הוא שלא ינוחו עד שיצליחו למנוע את הרצח הבא.
שייח' עלי אלגורען מנע כבר עשרות מקרי אלימות וערך מאות מפגשי סולחות בחייו. הוא נחשב לאחד הוותיקים בתחום. "לעיתים אני שומע על סכסוך ומגיע בהתנדבות או ששני הצדדים מגיעים אליי. כשיש רצח אצלנו במגזר, לרוב בקרב החמולות הגדולות, אנחנו נכנסים לתמונה ומנסים לפשר. זה יכול להתחיל בקטטה בבית ספר בין ילדים ולהיגרר למלחמות בין המבוגרים. ברגע שיש רצח מתחילים לפשר לאט לאט, המשפחה של הרוצח צריכה להיעלם ממקומות ציבוריים למשך תקופה ורק אז אנחנו נכנסים לתמונה. לרוב קובעים תקופת שקט בת שלושה ימים בין שני הצדדים. חשוב להיות זהיר ולא לקחת צד כדי לא להעלות את חשדו של אחד הגורמים המעורבים. אבל הכי חשוב זה לנסות לשכנע את המשפחה להימנע מנקמת דם. אנחנו מסבירים להם שמבחינת האסלאם - אסור לרצוח חף מפשע".
"לפני כשנה הייתה קטטה ענקית שבסופה הגיעו עשרות פצועים לבית החולים סורוקה", נזכר צעיר מאחת המשפחות הגדולות ברהט, שהיה מעורב בסכסוך שעלול היה להיגמר באסון. "המשפחה הקרובה שלי הייתה מעורבת. כולם חששו שהישוב יבער ויהיו קורבנות רבים, נקמות הדם כבר היו מוכנות. אבל ברגע האחרון הגיעו 'עושי הסולחות' ופתרו את הבעיה. הם הושיבו את המשפחה שלי יחד עם המשפחה היריבה, ובמשך 24 שעות הצליחו לפייס בינינו רגע לפני שהקטטה פורצת שוב ומחמירה".
סגן ראש עיריית רהט, אחמד נסאסרה, עוסק כבר יותר מ-15 שנה בעולם הגישור, ובאמתחתו למעלה מ-80 סולחות. גם הוא ער לעובדה שהסכסוכים המורכבים והאלימים ביותר מתחילים לפעמים בריב סתמי בין שני צעירים במגרש בית הספר. "סכסוך שהיה בלקיה לא מזמן החל בכלל בעקבות קטטה של ילדים, והגיע לירי ופצועים. שני הצדדים לא הצליחו לפתור את זה ביניהם עד שפנו אליי. במשך ימים ולילות עמלתי כדי למנוע מהמריבה לגלוש לאלימות חריפה יותר ולהגיע, חלילה, למוות. הזמנתי אותם לביתי לארוחת צהריים ואז הם לחצו ידיים ועשינו הסכם".
אך גם לאחר שהם מצליחים למנוע נקמות דמים, משכיני השלום של המגזר לא יכולים להרשות לעצמם להתרפק על זרי הדפנה. המקרה הבא תמיד ממתין מעבר לפינה. רק החודש הצליח נסאסרה להביא לסולחת ענק בין שתי חמולות בצפון לאחר שנים של יריבות שלוותה בקטטות מרובות, מקרי רצח ופצועים. "במהלך קטטה בין שתי משפחות בלקיה, אחד הגברים קיבל דום לב. המשפחה החלה להתפנות והגיעה אליי הביתה עם מספר נציגים מהמגזר בשעות הלילה". מאחר שביתו של המגשר נחשב ל"עיר מקלט", מקום מבצר בו לא ניתן לפגוע באיש, נוהג המגשר להזמין אליו את אחד הצדדים, בעיקר כשמדובר במקרה רצח ונקמות דם. "שמרתי עליהם בבית שלי והתחלתי לבדוק מי יכול לפשר מן הצד השני כדי שנחזיר אותם לביתם. הם שילמו קרוב ל-70,000 ש"ח כופר כדי לחזור לביתם בלקיה, שלא יפגעו בהם או חלילה ירצחו אותם".
נדמה כי המפתח העיקרי לפתרון הסכסוכים הפנימיים בין החמולות הבדואיות, שלרוב אינן נשמעות לחוק הישראלי, הם סוכני השלום שמנסים להגיע לשורש הבעיה ולמזער נזקים עתידיים. "זה תהליך ארוך לרוב", מסביר אל-קרנאווי את השלבים בדרך לסולחה המיוחלת. "תחילה עושים 'וודגה', הפסקת אש כפויה למשך שלושה ימים שקובע אותו מגשר מכובד. הוא עושה זאת בלי לשאול את הצדדים ובלי לבקש את הסכמתם. בגלל שמכבדים אותו מקשיבים למילה שלו. לאחר מכן מגיעים להפסקת אש מוסכמת לתקופה נוספת ארוכה יותר, ומכינים לסולחה. בשלב הזה אין גורם אחד אחראי רשמי. לעיתים, כשהסכסוך מסובך ומורכב יותר, פונים ל'הודנא', הפסקת אש ממושכת. בזמן ההודנא, שיכולה להימשך זמן רב, מנסים לפשר ולגשר בין הצדדים".
לפי המגשרים, החוק הישראלי אינו מצליח להתמודד עם בעיית האלימות הקשה במגזר הבדואי. "החוק הבדואי מתמוסס בין החוק הישראלי לחברה הבדואית", אומר נסאסרה. "פעם הייתה הרתעה, פעם היה משפט בדואי הגון ששמר על היושר וההגינות, והשוטרים היו עוזרים לפתור את הסכסוך. היום הרבה יותר קשה והשוטרים אומרים 'כולנו תחת החוק', שזה נכון, אבל צריך להיות גם חכמים ולא להבעיר את השטח".
"אנחנו משלבים בין החוק הישראלי לבין המסורת הבדואית", ממשיך אל-קרנוואי. "הנתבע צריך לגייס אנשים שיש להם אוטוריטה לגשר בין הצדדים. ממנים אדם שיהיה ערב וייקח אחריות על התשלום אם יש נזק גופני. בנוסף, יש ערב שמבטיח שלא יגרם נזק לרכוש והוא נושא באחריות הכספית במידה ויש נזק. אנחנו שומעים בוקר וערב על רצח בחברה הבדואית וזה מעיק עלינו. אבל אצלנו העסק לא נגמר אחרי מעצר או משפט כמו בחברה הישראלית. אצל הבדואים - זה לא יגמר אם לא תהיה סולחה. אבל אם כן נחתם הסכם סולחה - כולם מכבדים אותו והסכסוך נפתר".
המשטרה מתערבת בסכסוכי החמולות ומתייחסת בספקנות להצלחת הסולחות ותהליכי הגישור הפנימיים, באופן שמקשה על הצלחתם, טוענים המגשרים. לרוב, המשטרה אינה מוכנה לאפשר לבוררים לעשות את עבודת השטח לבדם אלא בפיקוח משטרתי או לחלופין בהתערבות בלעדית של המשטרה בלי עזרת המקומיים. "המשטרה חייבת להיעזר באנשים שלנו", אומר שייח' אלגורען. "אצלנו עדיף קודם כל סולחה לפני בית משפט. בבית משפט יש צד אחד שמפסיד וצד אחד שמנצח. בסולחה - תמיד שני הצדדים מרוצים".
"בהרבה מקרים אחד מהצדדים פונה קודם אלינו, המגשרים, כדי להגיע להסכם, לפני המשטרה", ממשיך אלגורען. "אנחנו מונעים אלימות ולא יושבים בחיבוק ידיים. אני ישן עם מצפון נקי שעשיתי הכול למען השלום והסולחה. לפעמים אנחנו מתייעצים עם גורמי המשטרה, בחלק מהמקרים אנחנו נעזרים בהם ובהרבה מקרים הם גם נתנו יד ופעלנו בשיתוף פעולה".
עד היום, המצב נותר בשולי התחום האפור, כשלעיתים אפשרו השוטרים לפתור סכסוכים בעזרת הסכמי סולחות ולעיתים התנגדו לכך נחרצות. אך מאז נכנס ניצב דוד ביתן לתפקיד מפקד המחוז הדרומי, נקבע רף חדש בו נוכחות המשטרה הינה הכרח במקרי אלימות בקרב המגזר הבדואי, והסולחות אינן תחליף לאכיפת החוק ולחקירות משטרתיות. כך, למשל, הוחלט בפרקליטות מחוז דרום להורות למשטרה לחקור את הסולחה בין משפחת אל נבארי ובין משפחת אבו אל קיען. בהסכם שנחתם בין שתי החמולות נכתב כי אם אחד מאנשי החמולה יכנס לשכונות המשפחה, ברגלו או ברכבו, יהיה מותר לנקום את דמו ולהורגו. המשטרה, מצידה, אינה מוכנה לקבל הסכמים כאלו הכוללים התרת רצח במקרה של הפרת החוזה.
יחד עם זאת, גורמי אכיפת החוק הרשמיים עדיין מאפשרים לעושי הסולחות לגשר, אך במספר תנאים. אם הסולחה לא תהווה פגיעה בהליך החקירתי והמשפטי, ואם הסולחה תציל חיים ותמנע קורבנות עתידיים. "אבל גם כל זה - רק בתנאי שהנאשמים יגיעו לבית המשפט", אומר גורם המעורב בקהילה. מנגד, המגשרים טוענים כי בעבר, שיתוף הפעולה עם המשטרה היה הרבה יותר פורה. "המשטרה חייבת להבין שצריך לתת לנו לעבוד כדי למנוע אלימות. היום הרבה יותר קשה לשתף פעולה עם המשטרה, הם מתעלמים מאתנו".
"הבדואים יותר פתוחים אתנו, המגשרים שלהם, מאשר עם המשטרה. בסופו של דבר המשטרה רוצה שקט תעשייתי ולמנוע סכסוכים, אבל לפעמים הם לא מצליחים בכוחות עצמם וכן נעזרים בנו", מוסיף נסאסרה. "כמגשר, אתה קודם כל צריך להיות אכפתי ולהבין מי באמת האשם. לפעמים גם לא לפחד לתקוף את האשמים מילולית. בגדול אנחנו עוזרים למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט. במקום שאנשים יחיו בפחד ובחשש שהמשטרה תבנה תיקים ותשים 10 ניידות ו-50 שוטרים כדי לשמור על הסדר והשקט, אנחנו חוסכים הון למדינה ומרגיעים את השטח".
אך למרות הקשיים הרבים במלאכת הגישור במגזר הבדואי, והאינטרסים המתנגשים מול עבודת המשטרה, יש דבר אחד שמצליח להוות נקודת אור עבור נסאסרה. "דבר אחד שמנחם אותנו כעושי סולחות שמשכינים שלום זה שאנחנו לא מקבלים שכר, אלא עושים מצוות. אמנם יש כאלה שלוקחים כסף ועושים הון על חשבון אחרים, אבל הכי חשוב לי זה שאני הולך לישון בלילה ויודע שהצלתי חיי אדם כמצווה".
גם אלגורען מסכים שמגשר לא אמור לגבות תשלום בעבור המצווה שעשה, אך היום המצב הרבה יותר בעייתי מאשר בעבר. "יש מגשרים שמקבלים כסף וזה הכי גרוע בעיניי. הם לא ישרים והם גורמים נזק אדיר לכולנו. אנשים מבחוץ קוראים לזה סולחה, אבל זה גישור, ובשביל זה צריך יותר אנשים הוגנים בעסק הזה שבאמת מנסים לפשר בין הצדדים בלי תמורה. אני מקבל את השכל שלי מאלוהים ולא מבני האדם. ירשתי את זה מאבא שלי ומסבא שלי ואני עושה זאת כדי להמשיך את דרכם", הוא אומר ומסיים בנבואת זעם: "אם לא נעשה סולחות - העולם שלנו יחרב".