"היו זמנים - והם היו יפים ורומנטיים - כשברל רפטור היה בא לישיבות הכנסת במכנסיים קצרים - ואיש לא ערער על כך. נהפוך הוא: הופעתו של ברל רפטור בחליפה הייתה מעוררת הפתעה". כך, בביקורת מתובלת בציניות, בחר העיתון מעריב להתייחס במאמר המערכת שלו לסערת הלבוש בכנסת בחודש יולי 1973, סביב הופעתו של חבר הכנסת ממפא"י וממייסדי המפלגה, שאף נכח בטקס הכרזת המדינה במכנסיים קצרים.
נוכח ההחלטה השבוע להקים בכנסת צוות שיבחן החלת קוד לבוש בבית הנבחרים, בעקבות "סערת החצאיות", מתברר כי המיני, המכנסיים הקצרים, הסנדלים והסערה סביב סגנון הלבוש, העסיקו את הפרלמנט הישראלי כבר לפני 44 שנים. מאמר מערכת, שהיה מוקדש אז לנושאים החשובים, תקף בכעס את העובדה כי "הכנסת 'נסערה' בימים האחרונים לפעילותה ובטרם תתפזר כדי לעמוד למבחן העם בבחירות הכלליות נתפנתה לדון ולהחליט מה ילבשו ומה לא ילבשו באי הכנסת".
עוד בוואלה! NEWS:
הטאבלט של ח"כ שאשא-ביטון נלקח - התושבים התגייסו לעזרתה
היועמ"ש על חקירות נתניהו: "העובדה ששימשתי מזכיר אינה עילה לפסילתי"
שקד יוזמת: הגבלת כהונת ראש ממשלה ודחיית הגשת אישום לאחריה
קשה להאמין כי בתחילת חודש יולי 1973, שלושה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, אורך חצאיות המיני של באות המשכן, וכפות רגליים חשופות של עיתונאים, הם שהסעירו את חברי הכנסת. אבל אותה סערה ממחישה כי יש דברים שלא השתנו; ובניגוד לחומרת המשברים הפוליטיים, החברתיים והמדיניים כך עומק העיסוק באורך החצאיות, או כפי שכונו אי אז בסבנטיז - "מיני".
המקרה שהעסיק אז את הכנסת זהה לחלוטין למקרה הנוכחי. הסערה התעוררה לאחר ששלוש מזכירות של סיעות בכנסת, גח"ל, מק"י והעולם הזה, התבקשו על ידי אחד הסדרנים לעזוב את המזנון. הסיבה לסילוקן מהמזנון הייתה העובדה כי לבשו "חצאיות מיני קצרצרות או חולצות עם מחשופים עמוקים". בהמשך התברר כי קצין הכנסת קבע כללי לבוש חדשים, על פיהם "יש לבוא לכנסת בתלבושת צנועה ושקטה", כללים בהם לא עמדו השלוש. התלבושת לא הייתה שקטה, כפי שדרשו ההוראות החדשות, ופינוי מזכירות הסיעה מהמשכן היה סוער ו"לווה בדין ודברים", על פי המאמר במעריב.
"התנכלות שיטתית ללבוש מזכירות הסיעות"
כמו היום, גם אז, חברי הכנסת עצמם הצטרפו לסערת המיני; חבר הכנסת יעקב מזרחי מ"אגודת ישראל", שהיה בין אלו שדרשו "לבוש אחיד כדי לשמור על צניעות עובדות הכנסת", טען כי "אחת המזכירות מופיעה חצי ערומה לעבודה, ושניה כמעט ערומה לגמרי". דרישתו הייתה כי העובדות ילבשו שמלות עם חצי שרוול לפחות, כי "זהו ההבדל בינינו ובין הבהמות שהולכות ערומות".
חבר הכנסת אורי אבנרי מצידו הגיש תלונה למזכירות הכנסת על כך שלטענתו "סדרני הכנסת מטרידים את מזכירות הסיעות המתלבשות כמקובל בציבור הרחב בימינו". כשנערך דיון בנושא זיוף תפילין ומזוזות, עלה אבנרי לנאום ובחר לדבר דווקא על "הניסיון לכפות עלינו ועל עובדי סיעותינו לבוש של בית כנסת". הוא אף הוסיף בסרקזם כי "זוהי התנכלות שיטתית ללבוש מזכירות הסיעות, שמנסים לכפות עליהן לבוש מתקופת המלכה ויקטוריה או מתקופת המלכה שלומציון".
אבנרי דרש כי הנושא יעלה לדיון בוועדת הכנסת. באותו יום ממש ביקש אבנרי לכנס דיון דחוף נוסף בנושא קיצור שירות החובה בצה"ל משלוש שנים לשנתיים וחצי, מאחר ולדבריו "בחוגים ביטחוניים אחראיים התגבשה באחרונה ההערכה כי אין חשש סביר של חידוש הקרבות בעתיד הנראה לעין". הוא הסתמך גם על דברי שר הביטחון, משה דיין. שלושה חודשים מאוחר יותר, ביום הכיפורים, פרצה המלחמה.
העיתונאי, המתרגם והפזמונאי, יעקב שרת, אף חיבר שיר לרגל הסערה ובו כתב בין השאר: "אכן צרה היא וצרורה/ אחות לחצאית קצרה/ אשר כמעט כבר טוהרה/ ומן הכנסת בסערה/ סולק כעבודה זרה/ כי זה לא כבר לח"כ חרה/ עת התחרמן והתגרה/ מירך חן של מזכירה/ ומחשבתו הבהירה/ נתערפלה ונתעכרה/ ובעת נרדם בלי הכרה/ שקע בשנת לא-טהרה/ חלם כי הוא שוכב כמו מת/ אך התעורר- והוא עומד!".
זקני הכנסת העדיפו לבוש צנוע ו"חלוצי"
סוגיית הלבוש גולגלה לפתחו של יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו, חבר המערך, שלפי הדיווח במעריב "לא נראה מאושר מן התפקיד שהוטל עליו". אולם סגנו, צבי צימרמן (גח"ל), דווקא התפנה לטיפול בנושא וביקש "להאיץ בתהליך של קביעת תקנות ברורות בדבר צורת הלבוש ההולמת את באי הכנסת, כדי לשמור על מידות הצניעות והטעם הטוב". סגן יו"ר נוסף, ראובן ארזי (מפ"ם), טען מנגד כי "אין בכלל מקום להטלת הגבלות על צורת הלבוש בחברה שלנו".
במקביל לעיסוק במיני, הוחלט להחמיר גם את קוד ההנעלה; על כתב ה"ג'רוזלם פוסט" נאסרה הכניסה לכנסת מאחר והגיע למשכן כשלרגליו סנדלים ללא גרביים. עובדי הכנסת הבהירו לו כי "אין זו הופעה הולמת את הכנסת". העיסוק היצרי בביגוד היה יוצא דופן. חוסר הפורמליות והלבוש המרושל שאפיין את התרבות הישראלית באותן שנים ניכר גם במסדרונות הכנסת. הלבוש הפשוט אף היווה ביטוי לצניעות עד כדי זלזול בהופעה החיצונית.
כשנפגשו "שיירי הכנסת הראשונה", כפי שהגדיר אותם הנשיא זלמן שז"ר, ליום הולדת 25 לבית הנבחרים, הם עסקו גם בלבוש הצנוע שלהם; "לא ידעו אז איך להתלבש", אמר אליהו אלישר, שהיה ח"כ בשתי הכנסות הראשונות. בשיחה עלה שוב שמו של ברל רפטור והמכנסיים הקצרים, כמו גם יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) שהלך בסנדלים. הם צחקו כשנזכרו איך יושב ראש הכנסת הראשונה, מרדכי בנטוב, זרק ממשרדו את ראש הטקס שדרש ממנו להגיע לבוש פראק לטקס ממלכתי.
ראובן שרי, שהיה חבר בשתי הכנסות הראשונות ומזכיר מועצת פועלי ירושלים, התגאה כי נהג ללבוש חאקי וחולצה פתוחה, אך הודה כי הכיר בסמליות הלבוש, זאת בשעה שלרגל המושב הראשון של הכנסת לבש חליפה שחורה וענב עניבה. הוא סיפר כי הייתה בקרבו אותה הרגשה מיוחדת שהייתה להרצל כשסיים לכתוב את "מדינת היהודים" וחש את משק כנפי ההיסטוריה: "הייתה עלי אימת שר ההיסטוריה, אחריות כל הדורות". קוד הלבוש אכן היווה שנים רבות מעין אמירה של חברי הכנסת; נציגי מפלגות הפועלים הקפידו תמיד ללכת ללא עניבה ועם חולצות פתוחות, כפי שתאר שרי.
סטייה מהלבוש הפועלי הייתה רק נוכח אירוע חגיגי במיוחד. כך היה עם המעבר של הכנסת מ"בית פרומין" למשכן החדש בגבעת רם, בשנת 1966. בימים הראשונים שלאחר חנוכת המשכן הופיעו חברי הכנסת בחליפות הדורות ואפילו "בספסלי המערך קשה היה למצוא חבר כנסת שלא ענב עניבה". אולם על פי הדיווח "כעבור מספר ימים חזרו הצווארונים הפתוחים לתפוס את מקומם הבולט, לפחות בקרב שורות סיעות הפועלים".
אפילו נעליים בכנסת היוו סוג של אמירה חברתית. על צ'ארלי ביטון מה"פנתרים השחורים" וחבר בסיעת חד"ש נהגו לומר כי היה בא כשלרגליו קבקבי עץ. "פעם מישהו המציא סיפור שאני בא עם קבקבים לכנסת ועושה בהם רעש", סיפר ביטון לימים. "כשפנו לאחד האחראים במשכן הוא אמר בצחוק 'שימו שטיחים'. אחרי זה אמרו שאני מפצח גרעינים על השטיחים ואז אמרו בשביל זה יש שואבי אבק". בעוד ביטון ביקש להביא רוח של מרדנות ולעומתיות, חבר הכנסת פיני בדש ממפלגת "צומת" נהג להגיע עם סנדלים, כפריט שמסמל בישראליות פשטות וצניעות.
עם השנים עלה נושא הלבוש בכנסת בכמה פעמים נוספות והיו ניסיונות לנסח קוד מחייב. לפני עשר שנים יושבת ראש הכנסת, דליה איציק, אסרה לבוא עם מכנסי ג'ינס, גופיות, מכנסיים קצרים וסנדלים. ראובן ריבלין שמונה אחריה לתפקיד ביטל את גזירת איסור הג'ינס. וכעת שוב חוזרים לעסוק בחצאית המיני.
