השמיים לא נפלו: האירועים שזעזעו את העולם - אך רק לכמה ימים

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית נחשבה אולי להפתעה הגדולה ביותר של שנת 2016. התחרות מול שרת החוץ לשעבר הילרי קלינטון נראתה בתחילה חסרת סיכוי, בהתחשב בניסיון הרב שהיא מביאה עמה והחיבוק החם מהממסד בוושינגטון, וכמעט עד לרגע האחרון הסקרים ניבאו לאיש העסקים ואושיית הריאליטי הפסד צורב. הרי אחרי הניצחון התמוה – בעיני לא מעטים בגבעת הקפיטול ובקהילה הבינלאומית – בפריימריז הרפובליקני עוד במחציתה הראשונה של השנה, אין באמת סיכוי שטראמפ הצבעוני ומשולח הרסן ייבחר על ידי האמריקנים לתפוס את מקומו ברק אובמה?

אלא שטראמפ ותומכיו, שזכו בעיקר להתעלמות מהממסד הרפובליקני, הדמוקרטי והתקשורתי בארצות הברית, הצליחו להוכיח אחרת, והמועמד סחף אחריו יותר ממספיק קולות כדי להיכנס לבית הלבן בעוד פחות משלושה שבועות. רבות דובר על בסיסי התמיכה של הנשיא הנבחר, אולם נראה כי יותר מכל, טראמפ נשלח לוושינגטון על ידי הבוחרים כדי להרעיד את הממסד האמריקני מיסודותיו.

חרף העובדה המצערת, לפחות ביחס להבטחות הקמפיין שלו, כי הוא הספיק להקיף את עצמו ביועצים ובנושאי משרות בכירות הישר מלבו של אותו ממסד שביקש להפוך על ראשו, טראמפ יידרש להפגין שינוי כיוון כמעט בכל עניין – החל מהמדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלו החדש ועד למעורבותה של ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם, בענייני חוץ.

לכן לא מפתיע שכניסתו לתפקיד החזק והמשפיע ביותר בעולם מלווה בחששות גדולים בבית ומעבר לים – התבטאויותיו הבעייתיות, בלשון המעטה, בנוגע לנשים ולמיעוטים אתניים ודתיים סיבכו אותו לא פעם, וכך גם הבטחותיו השערורייתיות בעיני רבים, בראשן אותה חומה מפורסמת שספק אם אי פעם תיבנה בגבול המקסיקני.

לחששות האלה נלווית גם הזדמנות לשינוי דרמטי באופן שבו העניינים מתנהלים בוושינגטון. טראמפ הראה לעולם כי הוא מסוגל בהחלט לפעול בלהט הרגע, או מתוך ראייה פרגמטית לחלוטין של העניינים – גורמים, ארגונים, תנועות חברתיות ומדינות זרות שישכילו לנצל זאת, אולי ייווכחו עם סיומה של השנה הקרובה, המפחידה ביותר בפוליטיקה האמריקנית זה זמן רב, כי מעז יצא לפחות מעט מתוק.

עמית מאיר

קריסת הכלכלה הבריטית, סופו של האיחוד האירופי וסכנה לשלום העולמי – אלו רק חלק מהטענות שהשמיעו המתנגדים לפרישת בריטניה מהאיחוד טרם משאל העם הגורלי ב-23 ביוני. ואכן, בבוקרו של ה-24 ביוני, עת התקבלו התוצאות המפתיעות שלפיהן 52% מתושבי הממלכה מעוניינים להיפרד מהגוש בן 28 המדינות, היה נראה כי האיומים מתממשים – הפאונד הבריטי צלל לשיא שלילי שלא נראה ב-30 השנים האחרונות, ערך המניות בבורסות ברחבי העולם צנח בחדות, מנהיגי מדינות הגלובוס בכלל והאיחוד בפרט גינו את המהלך והתריעו מפני סכנה ליציבות, וראש הממשלה הבריטי דייויד קמרון הודיע על התפטרותו והכניס את האי לתקופה של חוסר ודאות פוליטית.

אלא שבדיוק חצי שנה לאחר המהלך הדרמטי, ניתן כבר להבין שהתחזיות היו שחורות וקודרות בהרבה מהמציאות. עם התפטרותו של קמרון החלה המפלגה השמרנית בבחירות בזק פנימיות. שרת הפנים תרזה מיי זכתה בשני סבבים ולאחר פרישת יריבתה האחרונה החליטה המפלגה למנותה ללא צורך בבחירות מקדימות בקרב כלל חברי המפלגה. כך, נכנסה מיי לדאונינג 10 ב-13 ביולי – פחות משלושה שבועות לאחר התפטרות קמרון. מיי, שהתנגדה לברקזיט, הודיעה כי תכבד את תוצאות משאל העם, אך הדגישה כי התהליך ייעשה בהדרגתיות, בהיגיון ותוך ניסיון לזעזע כמה שפחות את הממלכה ואת האיחוד.

כך, מי שסבר שמיד עם קבלת התוצאות יחל תהליך פרישה מהיר שיזעזע את העולם – שגה. באוקטובר האחרון הודיעה מיי כי סעיף 50 של אמנת ליסבון – הקובע פרק זמן של שנתיים עד הפרישה הסופית, יופעל במרץ הקרוב. משמע הדבר שהממלכה לא תצא מהאיחוד עד קיץ 2019. אך גם מועד זה מוטל בספק, שכן בית המשפט קבע כי על הממשלה לקבל את הסכמת הפרלמנט כדי להפעיל את סעיף 50 – דבר שעשוי לעכב את ההליך. הממשלה ערערה על ההחלטה, והכרעת בית המשפט העליון צפויה בחודש הבא. תכנית היציאה של בריטניה טרם פורסמה בפומבי, ועדיין לא ניתן לדעת כמה קיצונית ומוחלטת היא תהיה.

גם מי שחשש מכך שסקוטלנד, שרוב אזרחיה התנגדו לפרישה, תכריז ישר עם קבלת תוצאות ההצבעה על קיום משאל עם נוסף לפרישה מבריטניה, התבדה. אמנם ראשת הממשלה של סקוטלנד ניקולה סטורגון אמרה כי משאל כזה הוא "סביר ביותר", אך עם הזמן היא ריככה את גישתה. בשלב זה פועלת סטורגון למציאת פתרונות יצירתיים כמו הישארות מדינתה בשוק המשותף האירופי. האפשרות של קיום משאל נוסף אמנם לא ירדה מהפרק, אך אם אכן הוא ייערך יהיה זה רק שנה לאחר יציאת בריטניה באופן סופי מהאיחוד, כלומר לא לפני 2020.

מבחינה כלכלית, התחזיות שניבאו משבר כלכלי חסר תקדים שיביא לאבטלה ולהתגברות העוני, ככל הנראה היו מוגזמות, ונראה שהכלכלה הבריטית מחזיקה מעמד מול המשבר. אמנם שער הפאונד ממשיך להיות נמוך בהרבה ממה שהיה לפני הברקזיט, ובריטניה איבדה את דירוג האשראי הגבוה שבו החזיקה. אך מנגד, ערכי המניות בבורסה הבריטית התאוששו וחלקם אף גבוה יותר משהיה לפני משאל העם, והמשק צמח ב-0.5% - גבוה בהרבה מהתחזיות. במקביל, גם לירידת שער המטבע ישנם צדדים חיוביים – התיירות מחו"ל וייצוא הסחורות התחזקו.

עם זאת, בכל הנוגע ליחס לזרים, הצליח הברקזיט להוציא את השד הגזעני מהבקבוק ומספר פשעי השנאה נמצא בעלייה, במיוחד כלפי פולנים. למרות התקריות המזעזעות, שזוכות לגינויים מקיר לקיר, כל רואי השחורות שחזו תגובה מידית ושלילית של תוצאות ההצבעה על המצב הגיאופוליטי של בריטניה – טעו ובגדול. הממלכה נותרה על כנה - התה נמזג בדיוק ב-16:00, הטלוויזיה מצוינת והייאוש עדיין יותר נוח.

עמר ויקסלבאום

משאל העם באיטליה אמור היה לקבע את מעמדו של ראש הממשלה מתאו רנצי כמי שמצליח לבסס את שלטונו במדינה שחוותה עשרות ממשלות שונות מאז תום מלחמת העולם השנייה, אך ביטחונו המופרז הוביל לסיום הקריירה שלו, לפחות בשלב הזה.

מה שהתחיל כרפורמות חוקתיות שאותן ניסה להעביר רנצי כדי לחזק את היציבות ואת המשילות הפך למשאל עם על תפקודו. הוא היה כה בטוח בעצמו עד שהחליט כי אישור הפרלמנט לתכניתו לא מספיק, וכי גם העם צריך לאשר זאת. ככל שהתקרב הזמן והסקרים הוטו לרעתו, החשש מפני ההשלכות של דחיית התכנית גבר ועמו התחזיות הקודרות.

איטליה נמצאת בעיצומו של משבר עמוק במגזר הבנקאי שלה, ואיומו של רנצי להתפטר ולשלוח את המדינה לאי-ודאות הלחיץ את השווקים ואת האיחוד האירופי. אחרי הברקזיט והצלחות מפלגות פופוליסטיות בבחירות ברחבי היבשת, הצטרפותה של הכלכלה השלישית בגודלה בגוש למערבולת הפוליטית הייתה הדבר האחרון שרצו לראות בבריסל.

הפעם הסקרים היו בכיוון, והאזרחים דחו ברוב מוחץ את הרפורמה של רנצי, שנועדה להחליש את המחוזות השונים באיטליה ואת הסנאט, ולחזק את הממשלה. ראש הממשלה עמד בהתחייבותו והתפטר, אך השמיים לא נפלו. הבורסות ביבשת נותרו יציבות, הוקמה ממשלה זמנית שאינה מתכוונת להקדים את הבחירות בשלב זה - ובכך נמנעה גם הסכנה מעליית המפלגה הפופוליסטית "תנועת חמישה כוכבים" והמפלגה הלאומנית "הליגה הצפונית" - ולא נוצרה תגובת שרשרת ברחבי היבשת.

הצפי למפולת בבנקים ולהחרפת המשבר הכלכלי לא התגשם, ויש מספיק זמן לכלכלה להתייצב עד לבחירות הבאות. ייתכן שאפשר לראות את משאל העם באיטליה כשיעור בדמוקרטיה ולא ככלי להפלת השלטון. רנצי החליט לקשור את גורלו בתכנית השנויה במחלוקת, שלמבקריה מכל קצוות הקשת הפוליטית היו טיעונים מבוססים, ונפל מבלי שלקח את איטליה יחד עמו.

גיא אלסטר

ב-3 באוקטובר קמה קולומביה לבוקר של הלם ותדהמה, וכך גם מדינות אמריקה הלטינית בפרט והעולם כולו בכלל. פער זעום של כ-55 אלף קולות הפריד בין השגת הסכם שלום היסטורי עם המחתרת המרקסיסטית FARC וסיום 50 שנות לחימה עקובה מדם - לבין דחייתו. "שכחו את המתים שלנו", אמרו ברחובות בוגוטה. "המיעוט ניצח", טענו במדינות השכנות, שתמכו בלהט בהסכם.

כותרות העיתונים השוו ל"ברקזיט" הבריטי, ניסו לנתח מדוע "הנורא מכול" קרה, סברו כי קמפיין הנגד היה מבוסס על שקרים ופחדים ששטפו מוחות, והתייחסו בביטול לרצונם של אלה שביקשו צדק לפני שלום. במקביל, הלך והתגבר במדינה - שהסכסוך בה הוא אחד הארוכים בעולם וגבה את חייהם של 220 אלף בני אדם - החשש מחזרה למלחמת האזרחים.

החששות התבדו. הממשלה הקולומביאנית וארגון FARC חזרו לשולחן המשא ומתן; הנשיא חואן מנואל סנטוס קיבל חיזוק בינלאומי בדמות פרס נובל לשלום על מאמציו; ושיחות מחודשות על הכנסת שינויים להסכם השלום החדש שייחתם נכנסו להילוך מהיר. 50 שינויים הוכנסו לבסוף להסכם החדש ובתחילת דצמבר הוא אושר סופית בקונגרס. עוד הוחלט כי לא ייערך משאל עם נוסף על אישורו.

בעולם שבו - לפי מכון קרוק ללימודי שלום בינלאומיים ואוניברסיטת נוטרדאם, העוקבים אחר ההסכם - מחצית מכל הסכמי השלום נועדו לכישלון והמשך הסכסוך. אלה שכן נוחלים הצלחה חייבים לעסוק בשורשיו החברתיים והכלכליים של הסכסוך, ובחיים עצמם - של הקורבנות והמקרבנים. הסכם השלום הקולומביאני נבנה בדיוק כך, אך כדי שיצליח, הממשלה הקולומביאנית תצטרך להשקיע סכומי עתק במערכת, שמחד, תגונן על נפגעי הטרור ומאידך, תשמור על חייהם של הלוחמים שיתפרקו מנשקם. הדרך לשם כבר סלולה, ו-50.2% מתנגדים מתוך 37.4% בלבד שהצביעו במשאל - לא יסיטו אותה.

ליטל גנה