הנער השקט שכולם זלזלו בו תופס את העולם איפה שכואב

אנקדוטה מספרת על המנכ"ל המיתולוגי של קוקה קולה רוברט וודראף, שבגיל מופלג הכין את רוברטו גויזואטה כיורשו ודאג שייבחר למנכ"ל ויו"ר החברה. אחרי כניסתו של גויזאוטה לתפקיד פגש אותו וודראף ושאל אותו איך ההרגשה להיות הבוס.

"אני לא הבוס", השיב.

"אתה לא?", התפלא וודראף. "אתה לא המנכ"ל והיושב ראש?".

"כן", ענה גויזואטה.

"אז מי הבוס?"

והתשובה הייתה – הבוס הוא מי שקובע מי יהיה המנכ"ל והיו"ר.

אז דונלד טראמפ הוא איש השנה של השבועון "טיים". מוסד "איש השנה" הוא מוסד שהעולם כולו עוקב אחריו, מצטט אותו, מתווכח איתו. השנה נראה היה שזו בחירה הגיונית ומתבקשת. האדם שנבחר נגד כל הסיכויים לנשיא ארצות הברית, כשהמילים המתווספות לכך אוטומטית הן המילים "והאדם החזק בעולם". אבל רגע, עד לשעה זו טראמפ הוא הנשיא הנבחר, עדיין לא הנשיא. אולי האדם המשפיע בעולם אינו נשיא ארצות הברית, אלא מי שטרח ועמל והצליח להביא לבחירת האדם החזק בעולם המקובל עליו? במקרה כזה, איש השנה ולדעת כותב שורות אלה האדם רב ההשפעה בעולם בשנה החולפת, אינו דונלד טראמפ, אלא ולדימיר פוטין.

מה מניע אותו, מה סוד קסמו, איך הוא מצליח להכניע את אויביו כולם, ובעיקר – מה הוא רוצה?

האדם, כתב שאול טשרניחובסקי, שבא מרוסיה כזכור, הוא תבנית נוף מולדתו. משפט שהיה לקלישאה, אבל כמו מרבית הקלישאות הוא נכון. פוטין עוצב על ידי המדינה שבה נולד, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, התרבות שלה. רוסיה שונה ממדינות אירופה וגם ממדינות אסיה. איך אמר בתסכול וינסטון צ'רצ'יל כשניסה להבין את אורח החשיבה הרוסי? רוסיה היא חידה עטופה בתעלומה המצויה בתוך סוד. אי אפשר להתחיל להבין את ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין בלי לזכור את המדינה שאליה נולד, בעיקר את העיר שאליה נולד והתקופה שבה נולד.

35 שנים קודם לכן לנינגרד עדיין הייתה סנט פטרבורג. העיר שייסד פיוטר הגדול, אחד משני האישים שפוטין מעריץ ומחקה. השני הוא סטלין.

כעשור לפני הולדת פוטין, ב-8 בספטמבר 1941, חודשיים וחצי אחרי תחילת מבצע ברברוסה, הצליח הצבא הנאצי לכתר את לנינגרד, עיר שבין השאר הייתה ועודנה עיר תעשייה חשובה. המצור נמשך 872 ימים. במהלך המצור ימותו בלנינגרד לבדה כמיליון וחצי רוסים, המספר המדויק לא ייוודע לעולם. מה שקרה שם – המוות ההמוני ברעב, הקניבליזם, העובדה שבכירי המשטר אכלו לשובע כשאחרים גוועו - הוסתר משאר ברית המועצות. אסור היה להם לדבר על כך אלא רק על ההתנגדות ההרואית, שסימלה סימפוניית לנינגרד מאת שוסטקוביץ', בן העיר. נתון נוסף - במלחמת העולם השנייה נהרגו מאז פלישת היטלר ועד תום המלחמה כשש מאות רוסים מדי שעה. מספר בלתי נתפש. ברית המועצות איבדה כ-27 מיליון בני אדם, יותר מ-15 אחוזים מהאוכלוסייה. באחוזים – פי 15 מהרוגי ישראל במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה היו פי שניים נשים בגיל הפוריות מגברים בברית המועצות. מאות דיביזיות סובייטיות מגיעות ללבה של אירופה, אבל במחיר בלתי נתפש.

ב-7 באוקטובר 1952 נולד בשעה טובה ולדימיר פוטין הקטן. נס שנולד – אביו נפצע קשה במלחמה, אמו נחלשה עד כדי כך שכשהוסר המצור לא יכלה ללכת על רגליה. בן אחד שלהם מת לפני המלחמה, בן אחר מת במהלכה בבית ילדים. הלידה באותם זמנים ובאותם תנאים הייתה פלא כה גדול, ועד היום יש שמועות שהוא אומץ. פוטין הקטן נולד לעיר חרבה לחלוטין.

אביו של פוטין עבד כפועל במפעל לקרונות רכבת. האם שומרת, סבלית, עובדת בעבודות מזדמנות. הם גרו בדירה משותפת, קומה חמישית, בלי מעלית, בלי נורות בחדר המדרגות. שלוש משפחות חולקות דירה בלי מטבח – יש כירת גז וכיור בצד, ארבע להבות שעליהן מבשלות שלוש משפחות, אחת מהן של זוג יהודי-חרדי שפוטין שיחק עם בתם הגדולה ושהה אצלם הרבה. שירותים מאולתרים בחדר המדרגות, הרחצה היא הרתחת מים על הכיריים ואז שטיפת הגוף בישיבה על האסלה בחדר המדרגות. חישבו על התענוג הזה בחורף של לנינגרד – 30 מעלות מתחת לאפס. חוויות מעצבות. גודל החדר של משפחת פוטין היה כ-20 מטר מרובע. הייתה להם טלוויזיה ודאצ'ה כי האב כנראה היה מלשין של הק.ג.ב. במונחי ברית המועצות של הזמן ההוא הם לא חריגים, ואם חריגים אז לטובה.

פוטין הקטן הגוף למד סמבו, הגירסה הרוסית של קרב מגע, וקנה לו שם של ביריון חסר פחד ואלים, מוניטין שהוא מטפח עד היום.

המוטו הישן של הק.ג.ב. הוא כי עוצמתה של המדינה היא כעוצמת הפחד שהיא מטילה. ברית המועצות הטילה פחד רב על העולם ובעיקר על אזרחיה שלה. ופוטין רוצה להצטרף לארגון שמטיל הכי הרבה פחד, החזק מכולם. בכיתה ד' החל ללמוד גרמנית, שפת האויב. הוא סיים את לימודיו עם ציון מצוין בהיסטוריה, גרמנית והתעמלות. טוב בגיאוגרפיה רוסית וספרות, כמעט טוב במדעים.

באוניברסיטת לנינגרד, אליה התקבל, אותר בידי אנשי הק.ג.ב. והתגייס בהתלהבות. בשנים אלה עבר לג'ודו, לימים יגיע לדרגת דאן 6. כשהיה בן יותר מ-30 – גיל חריג באותם ימים – נישא ללודמילה, אם בנותיו מיה ויקתרינה.

בשנת 1984, השנה המיתולוגית מספרו של אורוול, שנים ספורות לפני הקריסה הגדולה, לומד פוטין בבית הספר לריגול במוסקבה ונשלח סוף סוף למלא את ייעודו ההיסטורי - להילחם נגד אויבי המולדת הגרמנים. אבל הוא לא נשלח לגרמניה המערבית או אף לברלין כי אם לדרזדן, שם הוא חי עם משפחתו ועוד כמה קציני ק.ג.ב. במתחם של השטאזי. אין להם הקצבת חו"ל, אין תנאים מערביים, העבודה היא ביורוקרטיה משעממת עד זרא.

בשנת 1990, עם קריסת הגוש הקומוניסטי והפלת חומת ברלין, פוטין חוזר לעירו לנינגרד המשתנה במהירות עם שינויי הנסיבות. גורבצ'וב אולי ביקש לעשות רפורמות אבל המבנה היה מסורבל מדי. אי אפשר היה עוד לתקן, הרפורמות רק החישו את ההתמוטטות.

כדי לנסות ולהבין עוד את האדם צריך להבין שפוטין אינו קומוניסט, אינו אידיאולוג. הוא פטריוט, הוא גאה בכל דבר רוסי, סובייטי. הוא אהב במלוא לבו את ברית המועצות ואת הק.ג.ב, ושניהם נעלמו, נמוגו לטובת ילצין השיכור, דיסידנטים ליברליים יפי נפש המקשקשים על דמוקרטיה וזכויות אזרח ומקדונלד'ס בלב מוסקבה ואוליגרכים, יהודים ברובם, שבזזו את מולדתו.

והשאלה הגדולה, הענקית, נותרת בעינה – איך קצין לשעבר בדרג בינוני בק.ג.ב, מובטל, בלי קשרים מיוחדים – איך דווקא הוא הופך בתוך עשר שנים בלבד לנשיא רוסיה?

היה כאן מעט מסרט הקולנוע "להיות שם" – אותו גנן שתקן האומר תמיד את הדבר הנכון, נמצא במקום הנכון ומתקדם. פוטין יעיל, שתקן, בעל קשרים ההולכים ומצטברים, מתחבר לאנשים הנכונים – ויריביו מזלזלים בו. אז.

הוא חוזר מהק.ג.ב. לאוניברסיטה, שם פטרונו היה אנטולי סובצ'ק, מרצה למשפטים ההופך לראש העיר סנט פטרבורג ומביא איתו את פוטין היעיל. לימים אגב, ימות סובצ'ק במפתיע בגיל צעיר מהתקף לב, והעיתונאי ארקדי וקסברג שיחקור את הפרשה ייהרג בתאונת דרכים – פצצה במכוניתו. שם, בקדנציה הראשונה של ילצין, בעיריית סנט פטרבורג שבה היה אחראי על קשרי החוץ, ייפגש פוטין עם בוריס אברמוביץ' ברזובסקי, ראש וראשון לאוליגרכים, שגם הוא יתלהב מהצעיר הביצועיסט.

לאחר בחירות 1996, כשהאוליגרכים מביאים לבחירתו החוזרת של ילצין, פוטין הוא סגן מנהל הצוות הנשיאותי וגם מנהל ההנהלה הראשית של מנהל הנכסים הנשיאותי – ג'וב בעל עוצמה ואפשרויות בלתי מוגבלות. והנסיקה ממשיכה – שנה אחר כך הוא חוזר הביתה, ממונה למנהל ה-FSB, שירות הביטחון שהחליף את הק.ג.ב, וממונה לחבר מועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית. במרץ 1999 פוטין הוא כבר מזכיר המועצה.

טיימינג הוא הכול. במקרה של פוטין זה בהחלט נראה כך. הוא מגיע לצמרת בדיוק כשימי ילצין מסתיימים. הכלכלה מרוסקת. המדינה שומטת את חובותיה. חמישה ראשי ממשלה מתחלפים תוך כשנה, כעת צריך להביא שישי. וברזובסקי ממליץ על וולודיה, חברו הטוב, בחור מהימן.

פוטין נבחר בידי הכוחות מאחורי הקלעים – אז – כדי להחליף את ילצין. לו היה ראש הממשלה השני, או השלישי בשרשרת המתחלפים ולא האחרון, ההיסטוריה הייתה שונה, אבל זה כמובן רק שעשוע אינטלקטואלי. רוסיה לומדת להכיר את הפקיד הדי אלמוני עד אז.

ביום האחרון של המילניום, 31 בדצמבר 1999, מתפטר ילצין. מעשהו הראשון של הנשיא הנבחר, מיד לאחר ההשבעה באולם הגדול של הקרמלין הוא לחתום על צו חסינות מלאה לילצין ומשפחתו מפני חקירות שחיתות. חלק מהדיל.

לאחר שורת פיגועים בערי רוסיה יוצא פוטין למלחמה שביקש, למחות את חרפת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה שבה התבזתה רוסיה ומורשתה הצבאית המפוארת. הוא מנצח במלחמת צ'צ'ניה השנייה באותו אופן שמכירים תושבי חאלב כה טוב – הפעלת כוח מסיבי, ניצחון בכל מחיר בלי שום נורמה של מלחמה, משפט או הומניטריות.

מהר מאוד הבינו כל האנשים האינטליגנטיים שסברו שפוטין יהיה חומר ביד היוצר שלהם שהזמנים משתנים. אסון הצוללת קורסק, אז ראתה רוסיה כולה איך משפחות אנשי הצי נוזפות בנשיא ושואלות אותו שאלות נוקבות, הביאו אותו סופית להכרה שדמוקרטיה בנוסח מערבי זה יפה אבל לא בבית ספרנו. גוסינסקי וברזובסקי גלו, ומניותיהם בתאגידי השידור שלהם הועברו לידים בטוחות יותר מבחינת הקרמלין. מיכאיל חודורקובסקי, האדם היחיד שהיו לו מספיק משאבים להתמודד עם המכונה של הקרמלין וביקש להיבחר לנשיאות, נאסר ונכלא. באורח פלא, רבים שמתחו ביקורת על המשטר ועל פוטין מצאו את מותם בדמי ימיהם.

ואלה שמות: סרגיי יושנקוב, שחקר כמה מעשי שחיתות של השלטון החדש חוסל בלב מוסקבה ב-2003; אנה פוליטקובסקאיה שחקרה את הנעשה בצ'צ'ניה חוסלה במעלית בביתה בלב הבירה בשבעה באוקטובר 2006, והיו מספיק אנשים שאמרו אמנם בלחש שזו הייתה מתנת יום הולדת לפוטין. שלושה שבועות אחר כך הורעל בלונדון קצין ה-FSB לשעבר שהיה לחושף שחיתויות אלכסנדר ליטוויננקו. הוא הורעל בפולוניום 210, חומר המיוצר רק ברוסיה וכדי להוציא ולו גרם ממנו צריך הרשאה בכתב של לשכת הנשיא; בוריס נמצוב, סגן ראש הממשלה לשעבר נרצח באחד המקומות המאובטחים בעולם בלב מוסקבה ב-27 בפברואר 2015; אלכסיי נבלני הבלוגר שהכריז שיתמודד מול פוטין הוכנס לכלא (מאז שוחרר), ברזובסקי מת, טוענים שהתאבד.

ולדיסלב סורקוב, יועצו הפוליטי היהודי למחצה של פוטין מתאר את רוסיה כדמוקרטיה ריבונית – כלומר דמוקרטיה אבל רוסית. לא מערבית. כזו המתנהלת לפי צורכי רוסיה ונשיאה. ועל פי כל הנתונים העם איתו. נכון, העם לא מכיר למעשה שום פוליטיקאי אחר, לקרמלין שליטה מוחלטת בכל אמצעי התקשורת ברוסיה, אבל השילוב של לאומיות, כנסייה, שיפור כלכלי לפחות בשנים הראשונות והחזרת ימי הגדולה, הוא קוקטייל שרוסיה אוהבת ללגום.

וכשאנו עוסקים באסטרטגיה של פוטין עולה השאלה: רוסיה גובלת באסלאם, בסין ובמערב. כל בחינה אובייקטיבית בעינינו של המפה, הייתה מראה לפוטין שהסכנה לארצו היא מהאסלאם על גבולותיו ובתוך ארצו, או סין – לאיזה כיוון בדיוק מסתכלים היום מיליארד ורבע סינים אם לא לסיביר הענקית והריקה? ובכל זאת המערב הוא האויב. למה?

כי לאורך ההיסטוריה ולמרות הכיבוש בידי אורדת הזהב הטטארית, האיום המרכזי תמיד בא ממערב – האבירים הטבטונים, הפולנים, השבדים, נפוליאון, לודנדורף, היטלר. המערב הוא נקודת ההתייחסות – יחסי ההערצה לתרבות ולשפה הצרפתית, ליעילות הגרמנית, לאימפריה הבריטית, הרצון להתקבל למועדון המתנשא והאליטיסטי הזה. פוטין יודע היטב לפרוט על הנימים האלה, של המאבק המתמשך עם השכנים המערביים, עם ארצות הברית במלחמה הקרה, עם האיחוד האירופי. הנשק של פוטין במאבק הוא, ובכן, נשק.

אחרי שנים טובות הכלכלה הרוסית במשבר. רוסיה מוכרת בעיקר מחצבים – בראשם נפט וגז – ונשק. אבל לא רק. רוסיה למדה לנצח את המערב בנשקו שלו. תקשורת, דמוקרטיה. ערוץ Russia today(RT) הוא ערוץ תעמולה של הקרמלין לכל דבר ועניין. כמו ערוצים רבים אחרים שמדינות או שליטים עומדים מאחוריהם, גם כאן העמדת הפנים לאובייקטיביות כמעט לא קיימת.

פוטין מממן את מפלגות הימין הקיצוני באירופה, הרי אויבו של אויבי הוא ידידי, ושואף ביחד עם המפלגות הרדיקליות לפורר את האיחוד האירופי ואת ברית נאט"ו. והמדהים הוא שהוא מצליח בכך. על מעורבות רוסיה בבחירות בארצות הברית השנה כבר נאמר הכול, כך נדמה. לאחר הבחירות, בשורה התחתונה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, האדם העומד בראש מדינה שזה מאה שנה היא יריבה או אויבת של ארצות הברית למעט השנים 1941-1945, קיבל נשיא, שר חוץ ויועץ לביטחון לאומי בוושינגטון לפי הזמנה.

אבל למעשים אלה יש מטרה. יש כיוון. מה רוצה פוטין?

פוטין עצמו אמר: מי שאינו מתגעגע לברית המועצות אין לו לב, אבל מי שרוצה להקים אותה לתחייה אין לו מוח. על רוסיה אמר טליראן הגדול שהיא לעולם אינה חזקה כפי שנדמה, לעולם אינה חלשה כפי שנדמה, אבל היא מעצמה, וככזו היא קובעת את כללי המשחק, ודאי קרוב הביתה.

פוטין הוא ריאליסט, ורוצה לחזור לימי הזוהר. זו לא בהכרח סתירה: זה לא אומר בהכרח שהוא מתכנן לכבוש מחדש את המדינות הבלטיות, שלא לדבר על הרפובליקות המוסלמיות. אבל הוא מעלה שאלות לגיטימיות: מדוע למשל פורקה ברית ורשה אבל ברית נאט"ו לא? ומדוע המערב מנסה לקדם שלטון הנוח לו באוקראינה, שבה, נזכיר, נולדה המדינה הרוסית והדת הרוסית והכתב הרוסי? הרי ארצות הברית פלשה פעם אחר פעם למדינות באמריקה הלטינית כדי לוודא שלא יקום שם שלטון לא נוח לה, אז מדוע המערב מסביר שהוא מתערב בלוב כדי להגן על העם הלובי מרצח עם ואז משתמש באישור ממועצת הביטחון כדי להפיל את משטר קדאפי – דבר שלא קיבל לו אישור מרוסיה או סין? מדוע נותנים גיבוי לגיאורגיה לצאת למלחמה בניסיון להשתלט מחדש על המובלעות הרוסיות בשטחה – דרום אוסטיה ואבחזיה? מדוע במשך שנות ילצין ותחילת שנות פוטין המערב לא נענה לשום אינטרס רוסי, לא ספר אותה, זלזל בה? ובמלחמות יוגוסלביה ובתחילת אירועי האביב הערבי? מדוע לא זכר המערב את אימרתו של טליראן הגדול – רוסיה לעולם לא חזקה כפי שנדמה, אבל לעולם גם לא חלשה כפי שנדמה?

פוטין והעם הרוסי זוכרים כיצד קולונלים בדימוס של הצבא האדום וגנרלים בדימוס של הק.ג.ב. הלכו לישון לילה אחד בברית המועצות והתעוררו למחרת אזרחים סוג ב', ולעתים לא אזרחים כלל במדינות חדשות ישנות, שחלקן זוכרות את הכיבוש הסובייטי ועל כן מעריצות את מי שנלחמו נגד ברית המועצות לפני שבעים שנה. ועל כן בקייב נראה את פסלי לנין לצד חמלניצקי, בנדרה, פטלורה. שמות רגישים ליהודים וגם לרוסים.

חישבו על הפסיכולוגיה: פוטין נולד וגדל במעצמה המפחידה בעולם. לא בימי הביניים, בחייו שלו. אמנם הרודנות בה נוראה, תנאי החיים קטסטרופליים אבל הדגל האדום עם הפטיש והמגל מעורר, גם אם לא הרבה אהבה, ודאי הרבה יראת כבוד בעולם. והיא קרסה ונעלמה. זו לא רק נוסטלגיה - זה הרצון, השאיפה לחזור ולהיות המעצמה או אחת משתי המעצמות של העולם. לא רק מעצמה אזורית – כמו טורקיה, נניח או ברזיל אלא במעמד של ארצות הברית.

וחשוב לזכור דבר נוסף – מאחורי הרהב של פוטין יש גם חשש. כי במובנים רבים רוסיה שוקעת. קרן הדורות הבאים תתרוקן בחודשים הקרובים. האוכלוסייה ברוסיה היא פחות ממחצית האוכלוסייה בארצות הברית, על שטח גדול כמעט פי שניים. פוטין חושש שלרוסיה יקרה מה שקרה לברית המועצות – שהמדינה העצומה הזו עלולה להתפרק אף היא – בין הקווקז הגועש, האזור האירופי והמזרח הענק והריק. הרי רק לפני פחות ממאה וחמישים שנה הגיעה רוסיה לקווקז, לאוקיינוס השקט. על רקע זה יש להבין את חיזוק הארסנל הגרעיני, את חיזוק הצבא, את ביצור שלטונו, את הדגש הלאומני המשכתב את ההיסטוריה – ברוסיה של היום כתיבה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב יכולה להכניס אדם לכלא.

צדו השני של המטבע, אולי הצדדים בלתי נפרדים, פוטין יכול לטעון לכתר המדינאי המוביל בעולם כיום. מוביל תהליכים ומצליח מאוד. הראייה הגיאו-אסטרטגית המפוכחת, ההבנה הפסיכולוגית של יריביו - בראש ובראשונה האדם שבקרוב יישב בבית הלבן. פוטין הוא אותו נער נמוך העומד מול הנער החזק לאין שיעור - ארצות הברית. אבל כמו אז, על הברזלים בלנינגרד, פוטין זוכר שאם אתה רוצה ומוכן להשתמש באלימות ואילו יריבך לא, אז אתה חזק ממנו.

פוטין חייב אסטרטגית לשלוט במה שמוסקבה מכנה החוץ לארץ הקרוב – כלומר המדינות בגבולותיה – והיא השיגה זאת במידה רבה, ובנכסים האסטרטגיים, בראשם המוצא לים, אותו מעבר המתחיל בבסיס צי הים השחור בקרים בואכה הבוספורוס והדרדנלים עד לנמל טרטוס. על כן הוא מוכן לרמוס מי שעומד בדרכו אל היעדים האסטרטגיים, מסיפוח קרים וחרחור המלחמה במזרח אוקראינה ועד חיסול מתנגדי אסד ועשרות אלפי אזרחים בסוריה. ושניות לפני תום השנה, הוא מצליח גם להשיג הפסקת אש בתנאיו שלו, לכפות אותה על הצדדים המעורבים, וכל זה כשארצות הברית כלל אינה צד במהלך. שחמט.

השלב הבא הוא שליטה ככל הניתן באזור הקוטב הצפוני הסמוך גם הוא לרוסיה, והקמת איחוד כלכלי אירו-אסיאתי, מתחרה לאיחוד האירופי. איחוד הכוחות המתנגדים לסדר העולמי הישן, המערבי, הרציונלי, הדיפלומטי שאובמה היה סמלו.

כאן רלוונטית ההשוואה לשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. פוטין והתנהלותו הם סמל והוכחה לכך שהבריונות משתלמת. שניתן לרצוח עשרות אלפי אזרחים בהפצצות מהאוויר והמערב יתעלם או יגמגם. כמו אז, בגרניקה. שניתן לפלוש למדינה שכנה שערבת לגבולותיה ולספח חלק ממנה. נכון, המערב מטיל עליו סנקציות כואבות, ולכן פוטין מנסה לגרום להתפוררות מוסדות המערב – האיחוד האירופי, ברית נאט"ו, להביא לבחירות אישים המקובלים עליו, להעלות כוחות פוליטיים שוליים. הדבר הלא ייאמן כמעט הוא שהוא מצליח. מפלגות לאומיות ימניות הנתמכות בגלוי על ידי מוסקבה – שזה בהגדרה דבר והיפוכו – משגשגות כיום באירופה. התפיסה הפוטינית רווחת יותר ויותר. ואם הבריונות משתלמת אז צריך להתכנס אל דגלו של הבריון כדי שלא יפגע בנו. או לנקוט בשיטותיו. כי ההיגיון של פוטין הוא ההיגיון השולט ביחסים הבין לאומיים עולם כיום, לא זה של אובמה. או מרקל.

ולדימיר פוטין הנדס את שיטת הבחירות ברוסיה כך שיוכל לשלוט במדינתו כנשיא, אם רק ירצה, עד 2024. הוא כבר עבר שלושה נשיאים אמריקנים, בימים אלה מתחיל מערכת יחסים עם הרביעי, המעריץ אותו בגלוי. הוא שקט, אפור, נמוך, נואם לא מזהיר. רבים זלזלו בו. ובינתיים כל יריביו אינם עוד עמנו, והוא מנהיג מעצמה, שואב השראה ודוגמה משני אישים - פיוטר הגדול ויוסיף דז'וגשווילי סטלין, מתקרב להישגיהם, בלי אותו מחיר דמים. מלשכתו בקרמלין הצאר פוטין ממשיך במסע המצליח לקומם את ארצו העצומה ממעמד של פושטת רגל ויד - בחזרה לברית המועצות.