פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מורים, בסך הכול בייביסיטרז לילדינו

      כל עוד נתייחס להוראה כאל "משרה נוחה ומשלימת הכנסה", אנחנו ממש לא דורשים שהטובים שבינינו יבחרו בה. דעה

      תלמידה מצביעה בכיתה (ShutterStock)
      המסר שהחברה מעבירה (תצלום: ShutterStock)

      כל דיון על תוצאות תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים כולל הסכמה גורפת על החשיבות הקריטית של איכות המורים. הבעיה היא שכבר שנים כולם מסכימים לכך ברמה התיאורטית בלבד, אך כשצריך לתרגם זאת הלכה למעשה, התיאוריה מתעופפת ונעלמת.

      "בעולם אידיאלי, הטובים שבינינו יהיו מורים. השאר ייאלצו להסתפק בפחות". נזכרתי במשפט הזה שאמר לי איאקוקה בשנות השמונים, כשראיתי בפייסבוק את הודעה הבא: "מחפשים משרה נוחה ומשלימת הכנסה? הצטרפו למערך המורים המחליפים. בעיר מגוריכם, בתנאים טובים ושעות גמישות, לא צריך תעודת הוראה או ניסיון קודם". הרי לכם התפיסה האמיתית שלנו כלפי ההוראה, הרחוקה שנות אור מתפיסת איאקוקה: ההוראה היא בכלל לא מקצוע, היא בייביסיטר, שלא דורש אפילו ניסיון או תעודה בסיסית, שתוכיח שבכל זאת למדת משהו על חינוך.

      מותר לאחר ולצעוק

      חודש אחרי שסיימתי דוקטורט, בחרתי להיות מורה. הגעתי לבית הספר. הצבע על הקירות היה דהוי. חלק מהכיסאות היו שבורים. השולחנות היו מקושקשים. פח אשפה מלוכלך עמד בפינת הכיתה. כמה מהבנות לבשו גופיות, כמה מהבנים נעלו כפכפים. תלמידי כתה י"א התבוננו בי בעיניים סקרניות. בעודי מציגה את עצמי, התפרץ אחד מהם: "את דוקטור לביולוגיה? אז מה את עושה כאן?" הוא הביע במילים את המסר שהחברה העבירה לו: מורים הם אנשים שלא יכלו לבחור מקצוע טוב יותר. במילים אחרות - הוא וחבריו לא ראויים למורים ראויים. שנים מאוחר יותר, חזרנו משליחות ארוכה בחו"ל. ביום הראשון ללימודים, בני הצעיר חזר מבית הספר והודיע: "פה מותר לאחר ומותר גם לצעוק." כששאלתי לפשר התובנה הזאת, שהייתה הפוכה לגמרי ממה שהיה רגיל אליו, הסביר בפשטות: "המורה איחרה לכיתה בעשר דקות, ואז צעקה עלינו שנשב מיד".

      היחס למורים ולהוראה נובע מגורמים שונים. יש שיתלו זאת בתנאי המקצוע, שהם לא פחות ממחפירים - מהתנאים הפיזיים בבתי הספר ועד המשכורות, שהן בדרך כלל בגדר "משכורת שנייה", ואינן מאפשרות פרנסה. אחרים יתלו זאת בהכשרה המקצועית, שלא מקפידה על מיון, סינון ולמידת עומק, ובכלל זה התנסות משמעותית, בהכשרת פרחי ההוראה. יש שיאמרו שזה בגלל עודף רגולציה על המורים ונטילת האוטונומיה שלהם, ויש שיטענו שהיחס המזלזל של החברה כולה, ובכלל זה ההורים, התלמידים והמורים עצמם, יוצר היעדר גיבוי וכבוד שאי אפשר להתגבר עליהם.

      מי שתולה את היחס למורים באחד מגורמים אלה, חוטא בפשטנות יתרה, ולו רק בגלל שכל הגורמים האלה נכונים, וכולם יחד פועלים בגלל כולנו - ובעיקר לרעת כולנו, כי חברה המתייחסת בזלזול כלפי מקצוע ההוראה היא חברה המתייחסת בזלזול כלפי רמת החינוך והתרבות של עצמה. יש להם תכונה מעניינת, לחינוך ולתרבות: כשמזלזלים בהם - הם פשוט נעלמים.

      קל מאוד להעלים את החינוך והתרבות. הרבה יותר קשה להחזיר אותם. כדי לעשות זאת, דרושה מהפכה של ממש בתפיסת החינוך כמקצוע, באמצעות שינוי מן היסוד של חמישה מרכיבים מרכזיים, הכרוכים ותלויים זה בזה: מטרות המקצוע, תנאי הקבלה, ההכשרה, העבודה והשכר. מרכיבים אלה הם התשתית שעליה נבנית תרבות ההתנהגות והדיבור שלנו כלפי המורים וכלפי עצמנו כחברה. כי אנחנו מודל החיקוי של הילדים שלנו. הלבוש, תנועות הידיים, המסר שבמבט. טון וסגנון הדיבור. הם קולטים את ההתייחסות שלנו לאנשים אחרים, לסביבה, להיגיינה, לעמידה בלוחות זמנים, למקצועות שונים, לשלטון. מכל זה הם מסיקים מסקנות הקשורות ליחסים בין-אישיים, לכבוד והערכה, לסדרי עדיפויות – לכל הערכים שאמורים להיות תמרורי ההתנהגות שלנו בחיי היום-יום, וכל זה עוד בטרם צעדנו אתם לכיתה א'. מה שנדרוש זה מה שנקבל. כל עוד נתייחס להוראה כאל "משרה נוחה ומשלימת הכנסה", אנחנו ממש לא דורשים שהטובים שבינינו יבחרו בה.

      ד"ר ליאת בן דוד היא מנכ"לית קרן וולף לקידום המדע והאמנות המעניקה את פרס וולף, שזוכה למוניטין בינלאומי. ההכרזה על זוכי הפרס לשנת 2017 תיערך ב-03.01