לאט-לאט, נאספו עשרות אנשים בסמטה המובילה מרחוב אח"י אילת בקריית מוצקין לתחנת הרכבת של העיר. היו ביניהם שפגשו איש את רעהו לראשונה אחרי יותר מ-60 שנה. הם התיישבו על כסאות הפלסטיק ובבת אחת הוסר מעטה של שתיקה רועמת ועצב עמוק בני 67 שנים.
כמעט שבעה עשורים עברו מאז מה שנודע בקריית מוצקין כ"אסון הילדים": מקרה מותם של חמישה ילדים בגילאי 8-13, מהתפוצצות של נפל פגז או רימון יד. אסון אותו נשאו בקרבן ארבע משפחות כואבות, ושאותו נצרו בליבם עשרות חבריהם של הילדים ההרוגים.
ביום שני, לראשונה, הונצח האסון דובר בטקס הסרת לוט מעל שלט לזכר הילדים במקום בו התרחש האירוע. בני המשפחות וחבריהם של ההרוגים נגעו השבוע בכאב ובזיכרון שמלווה אותם מאז אותו יום שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם, גם היום.
עוד בוואלה! NEWS:
טראמפ בריאיון ראשון מאז הבחירות: "רוצה מדינה שבה אוהבים זה את זה"
מצרים תקבל 12 מיליארד ד' עבור צעדי צנע - והאזרחים לא יורשו למחות נגדם
יממה אחרי שנגנב: מחשב ועליו תמונות פעוטה שמתה - הושב לאמה
במוצאי שבת ה-21 במאי 1949, נפגשו כהרגלם כמה ילדים ברחוב התכלת שבקריית מוצקין. הרחוב היה אז בפאתי היישוב שבו 4,000 תושבים. מהרחוב עוד ראו אז את הים, לכן שמו היה "התכלת", ולימים הוסב לאח"י אילת.
שמעון לוין, אחד הילדים ששיחק סמוך לביתו, נזכר כי אלי רדקביץ' מצא צינור שחוטים צבעוניים בצבצו מתוכו. אביבה אלכסנדרוביץ' הסתקרנה גם היא מהמצא. "אמי הפצירה בי לשוב הביתה, אולי מפאת השעה, אולי מסיבה אחרת, אינני זוכר. בכל אופן, מכיוון שכהרגלם של שובבים לא שמעתי בקולה, היא יצאה אלי וגררה אותי בידיה פנימה, לבית", סיפר לוין. "כעבור כמה דקות נשמע פיצוץ אדיר וחמישה מחבריי נהרגו במקום".
למרבה הזוועה החפץ עם החוטים הצבעוניים היה ככל הנראה פצצה שנותרה במקום בו שכן מחנה גדול של הצבא בריטי עד השנה שלפני כן. בעיתונות התקופה ניתן למצוא ידיעות רבות מאותם ימים על מקרים דומים שהסתיימו ללא נפגעים; ארבעה ימים אחרי האסון בקריית מוצקין, ילדים ששיחקו בגן העיר בצפת מצאו פגז מרגמה שהושלך על ידי אחד מהם והתפוצץ. "מורי בית הספר וההורים נדרשים להדריך את הילדים בל ירימו 'מציאות' ברחוב ובמקומות משחקיהם", התריע עיתון "דבר".
יומיים בלבד אחרי אסון הילדים, במושב חרות שבשרון ילדים שיחקו בכדור רובה ודפקו בפטיש על הפיקה שלו. "אירעה התפוצצות והקלע עבר את גופו של אחד הילדים", נכתב בידיעה ב"דבר", שהוסיפה כי "אין סכנה לחיי הילד, אך יש להיזהר משחק בכדורים חיים".
בקריית מוצקין האירוע כאמור נגמר בתוצאות קשות מאוד; האחים דרורי מלצר בן ה-13 ודניאל מלצר בן העשר, אביבה אלכסנדרוביץ' בת העשר, מרדכי סוקולובסקי בן ה-13 ואליעזר (אלי) רדקביץ', בן השמונה נהרגו. נחמה פוסק בת העשר נפצעה באורח קשה מאוד.
פוסק עוד זוכרת את הנסיעה באמבולנס, כשעל האלונקה מתחת נושם אחד מחבריה את נשימותיו האחרונות. האחרים נהרגו במקום. במשך שלושה חודשים היא הייתה מאושפזת בבית החולים. רופאה, ד"ר פייזר, נאבק כל אותם חודשים כדי להציל את רגלה. "הוא אמר לאמי שלא יקטעו את הרגל והוסיף, 'אם היא תחיה היא תחיה עם הרגל. אם היא תמות, היא תמות איתה. אני נשארתי בחיים".
קריית מוצקין, אז ישוב קטן בעל חיים קהילתיים והיכרות קרובה בין התושבים, הוכתה בהלם. "קריית מוצקין ושכנותיה שרויות באבל", נכתב בעיתון "דבר". אלפים מתושבי הישוב והסביבה ליוו את הילדים הקטנים למנוחות. עדה לוין (אז פשר) שהייתה בכיתתו של דרורי מלצר, זוכרת שלקחו אותם להלוויה.
ביום שלפני היא ומשפחתה חיכו בחרדה לשובו של רפי בראון, בן השכנים שיצא לשחק ולא שב לביתו. מאוחר יותר גילתה שהוא כלל לא היה שם, אך בן כיתתה, דרורי מלצר נהרג באסון. "הייתה חרדה גדולה בקרייה באותו ערב, לא ידעו מי מת באסון. בימים שלאחר מכן היה אבל עמוק", היא זוכרת. היא גם זוכרת עד היום את "שמחת החיים של דרורי. הוא היה ילד עם שיער מתולתל ותמיד עליז ושמח".
"מחזות קורעים לבבות מלווים בכי ההורים השכולים היו אתמול בקריית מוצקין בעת הלווייתם של חמשת הילדים", דיווח עיתון "הצופה" והוסיף, "דבר האסון החריד את העיר כולה ורבים המתמרמרים שאין מתנהלת כל הסברה במועדוני נוער ובין כתלי בית הספר ובין ציבור ההורים, להיזהר במשחקים כאלה שכבר המיטו אסונות רבים בארץ".
אלי רדקביץ', הגיע עם משפחתו לקרייה רק זמן קצר לפני כן. המורה, ד"ר בלוך, הספיד בכאב עמוק את תלמידו. "מזועזע עד יסוד נפשי עומד אני על קברך הרענן. בו אתה נח מנוחת עולמים יחד עם חבריך למשחק ולאסון", אמר. "חדש היית בכיתה. הכרתיך רק שבועיים ימים, אך גם בזמן הקצר הזה הספקתי להכיר וליהנות מתפארת ילדותך המבורכת. החכם והנבון מכל הילדים היית. ממש ילד אציל. חבריך הקטנים והשובבים חשו מיד בכל מתנות האלוהים אשר חוננת בהן וכיבדוך מאוד, אף אהבוך. מי היה מסוגל לחשוב שכה מהר תיפרד מאתנו לנצח. כהתאבל אב על בנו הנני מתאבל עליך".
בית הספר "אחדות" סגר את שעריו באותו היום. חבריהם זוכרים עצב עמוק ותחושה של חלל שנפער. "ישבתי בכיתה ליד מרדכי סוקולובסקי מכתה א' עד כתה ז', לקראת סוף השנה הוא נהרג בנסיבות טראגיות", נזכר דן תיכון (אז סרדני), לימים יו"ר הכנסת ואז ילד שצעד מדי בוקר מקריית חיים לבית הספר "אחדות" שבקריית מוצקין.
"ידעתי למנות את שמות ילדי הכתה מא' עד ת'. באות ס' היה מרדכי סוקולובסקי ואחריו דן סרדני, (לימים תיכון) ואחר כך היו חנה עפרוני ופינקלשטיין", הוא זוכר עד היום. "הייתי קרוב אליו מאד. זאת הייתה שנה טראומטית, מיד אחרי מלחמת השחרור שבה נהרגו כל כך הרבה צעירים מקריית חיים וקריית מוצקין, חשבנו שהגענו לשלווה ולשלום ואז פקד אותנו האסון, וממנו לא החלמנו". גם אילה כהן-אברמסון, בת כיתה נוספת של סוקולובסקי הגדירה את אותה שנה כ"שנה הקשה בחיינו".
לצד החום וחיבוק הקהילה ההתמודדות עם האובדן הייתה ברוח התקופה, כלומר לנשוך שפתיים ולכלוא את הצער מאחורי מסך של שתיקה. כל משפחה התעמתה עם האסון בדרכה. משפחת רדקביץ' עזבה את הקרייה וככל הנראה עברה לחיות מחוץ לארץ. מארגני המפגש השבוע לא הצליחו לאתר בני משפחה שלו.
רבקה ושמשון מלצר, הורי הילדים דרורי ודניאל, עזבו גם הם את ביתם אחרי האסון ויותר לא שבו אליו. הם עברו לחיפה ופתחו בחיים חדשים על הכרמל. בני הזוג שקעו בדיכאון עמוק ומצאו עצמם עומדים מול החלטה גורלית, להתאבד או לבחור בחיים. הם בחרו בחיים. שלוש שנים אחרי האסון נולד להם בן ושמו יאיר ואחרי שלוש שנים נוספות נולד בן נוסף, אהוד.
מותם של דרורי ודניאל לא דובר בבית, אבל את חומת השתיקה סדקה שיחה של האם השכולה עם חברתה. "הם ניסו להסתיר מאתנו את האסון", סיפר בנם, ד"ר אהוד מלצר. "בהיותי בן עשר שמעתי את אמי מספרת בצרפתית לחברתה שהיו לנו שני אחים שנהרגו מפיצוץ, לפני שאני ויאיר נולדנו".
האם לא ידעה שבנה הצעיר הבין צרפתית וכך נחשף לסוד. הוא מצדו הבין שמדובר במשהו שאסור לגעת בו ונצר בלבו את המידע הקשה. כשלוש שנים הוא נשא זאת לבד, עד שיום אחד סיפר לאחיו. "אמי שמעה אותי מספר לאחי וכשהיא בוכה בכי מרורים היא סיפרה לנו את מה שקרה".
גם לאחר ששיתפה את שני ילדיה בסיפור מותם של אחיהם שלא הכירו, השתיקה המשיכה לרבוץ בבית. "כל ניסיון לדבר על זה היה כרוך בקושי רב של אמי", סיפר אהוד. "בערוב ימיה הייתי מתלווה אליה לבית הקברות, אבל לא דיברנו על זה. גם כשהלכנו לבית העלמין לא דיברנו על זה".
גם משפחות נוספות הביאו ילדים לעולם אחרי האובדן הנורא. אורית גרנות, אחותו של מרדכי סוקולובסקי, סיפרה כי הוריה לא דיברו במשך שנים ארוכות על הילד שאיבדו. "רק אחרי שנים סיפרו על טוב לבו ועל תכונותיו המופלאות".
יעקב אלדר-אלכסנדרוביץ' חווה אווירה דומה. הוא אחיה של אביבה אלכסנדרוביץ', וגם הוא נולד אחרי מותה. הוא סיפר כי "האסון" תמיד היה נוכח, אך לא דיברו עליו. "הורי לא רצו שניחשף לשכול. לא דיברו עליה. תמונותיה היו בבית, אבל לא העזתי לשאול מי היא. אומרים שהזמן מקהה את הכאב, בבית שלנו הכאב רק גבר עם השנים".
גם חבריהם של הילדים נושאים עמם את הפצע, אך כל אחד מהם התמודד איתו לבד. שמעון לוין סיפר כי "לא דיברנו על המקרה". הוא זוכר "הלם נוראי. עד היום התמונה של הילדים ניצבת מול עיני".
עדה לוין (פשר) אמרה כי "הסיפור הזה היה נוכח בזיכרון של הקרייה, אבל הוא לא דובר. אני זוכרת שהיו מזכירים את הילדים מדי שנה ביום כיפור, בתפילת 'יזכור'". זמן קצר אחרי האסון גם נקרא רחוב על שם ההרוגים, "רחוב הילדים". עם השנים רוב תושבי העיר, שמונה היום 40 אלף תושבים, כבר לא ידעו על שם מי נקרא הרחוב.
לפני שנתיים החליטה נחמה פוסק (היום גרינברג), הילדה שנפצעה וניצלה, כי הגיע הזמן לגעת בסיפור. "את אסון הילדים אני נושאת איתי פיזית כבר 67 שנים", אמרה. "האסון והילדים מלווים אותי כל השנים גם בראש במחשבה וגם בלב. כולנו בני פלוס מינוס 80, כאשר עבר ארוך מאחורינו ועתיד קצר לפנינו, וכל אחד מאתנו כבר עושה את חשבון הנפש של מה עשה בחייו ומה נותר לו עוד לעשות. אחד הדברים שידעתי והרגשתי שעלי עוד לעשות הוא לסגור את המעגל הזה שנפתח לפני 67 שנים".
היא החליטה להנציח את זכרם של חבריה. במשך חודשים ארוכים, ובעזרת חבריהם לספסל הלימודים של ההרוגים, היא איתרה את בני המשפחות השכולות ואת חבריהם. גם המוזיאון העירוני "בית גרושקביץ", נרתם למשימה. בתום מלאכת האיתור אף פנתה לראש העיריה, חיים צורי, והוחלט לערוך טקס ובו ייחשף שלט זיכרון לחללים.
הם הגיעו לסמטה שבסמוך אליה נהרגו אחיהם וחבריהם, לחצו ידיים, התחבקו ודיברו על אותו יום ועל השנים שבאו אחריו. קשה לתאר את עוצמת הרגשות, העצב על הילדים שנהרגו ועל הכאב שנשאו משפחותיהם, וביחד עם זאת השמחה על המפגש המחודש אחרי עשרות שנים. "מילאתי את חובתי לבני המשפחות, לאחים ולאחיות שחלקם נולדו לאחר האסון ולא הכירו את הילדים, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים עם חברי הילדות שלהם ועם המשפחות האחרות", אמרה פוסק-גרינברג.