בין הבניינים החדשים והמפוארים שנבנו בעשורים האחרונים בשכונת ארנונה בירושלים, 31 דונמים, שטח המכונה "מתחם אלנבי", עומדים בשיממונם. העשבייה צומחת פרא לצלם של כמה עצים גבוהים וגדרות המתחם פרוצות. היזמים של כמה מבנייני היוקרה באזור אפילו כיוונו במפרטי הדירות על יעדן לדיפלומטים זרים, אבל את האזור אכלסו משפחות ישראליות, שילדיהן מנצלים את השטח הפתוח למשחקיהם. כאן במתחם אולי תקום עכשיו, עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, השגרירות האמריקנית.
כמעט 70 שנה של סירוב אמריקני להעתיק את השגרירות מתל אביב לבירת ישראל המאוחדת ירושלים, אולי יסתיימו עתה. אבל לא בגלל הנשיא החדש והנון-קונפורמיסט, שהצהיר במהלך קמפיין הבחירות שלו על כוונתו לעשות כן. רבים מבין קודמיו, דמוקרטים ורפובליקנים, הבטיחו זאת במסע הבחירות שלהם. גם במצעי שתי המפלגות נכללה פעמים רבות הבטחה להעביר את השגרירות. המשאלה הישראלית, שאותה היא אינה מעיזה אף פעם לבקש, עשויה להתגשם דווקא בזכות מי שצפוי להיות שר החוץ בממשל החדש ניוט גינגריץ', שבעת שהיה יו"ר בית הנבחרים בשנות ה-90, העביר את החוק המחייב את מחלקת המדינה להעביר את השגרירות לירושלים.
עוד בוואלה! NEWS:
"ניצלנו מהעמלקית": רבנים מברכים על ניצחונו של טראמפ בבחירות
ראש ממשלת רוסיה נפגש עם נתניהו: "צריך ללכת ביחד נגד הטרור"
במקביל לביקור נתניהו: אזרבייג'ן מתכננת עסקה לרכישת כיפת ברזל
שטח בבירה כבר יש לאמריקנים, למרות שהוא נתון באי אלו מחלוקות בעלות שיסודן פוליטי. גינגריץ' עצמו ביקר בישראל ב-1998 והתכוון להגיע אל חלקת האדמה ולהניח בה את אבן הפינה לשגרירות. אלא שהימים היו ימי הסערה הבינלאומית סביב בניית שכונת הר חומה לא הרחק משם, ועקב לחץ מבית ומהפלסטינים ויתר גינגריץ' על הטקס. במקום זאת תכנן מסיבת עיתונאים, אך לבסוף ויתר גם עליה. ביקורו ההצהרתי במתחם הסתכם בנסיעה באוטובוס בכביש הסמוך.
האם אכן שר החוץ החדש ינחה את מחלקת המדינה להעתיק את משכן השגרירות לירושלים? ההיסטוריה מוכיחה שהשאלה היא בעיקר כלי משחק פוליטי-הצהרתי פנים אמריקני, אבל מי אם לא טראמפ מסוגל לשבור את כללי המשחק.
מעמד בינלאומי אאוט מו"מ בין הצדדים אין
יסודה של ההתנגדות האמריקנית ולמעשה של מדינות העולם בכלל, עם יוצאים מן הכלל ספורים לאורך השנים, לפתיחת שגרירויות בירושלים, הוא בתכנית החלוקה שקבעה שהעיר תזכה למעמד בינלאומי. הבקשה הרשמית היחידה מצד ישראל הגיעה בינואר 1950, עם הכרזת הממשלה על ירושלים כבירת המדינה, ונדחתה. מחקר שחיברו עקיבא אלדר ונמרוד גורן בתחילת שנות ה-2000, "מארב ירושלמי", וסוקר את סיפור העברת השגרירות עם היסטוריה, סיפק גם מסקנות לעתיד, מסקנות שלפחות ב-14 השנים שחלפו מאז הפרסום מוכיחות את צדקתן.
עד 1967 החזיקה ארצות הברית בעמדתה שירושלים, לפחות באופן חלקי וסביב המקומות הקדושים, צריכה להיות בינלאומית. רק תוצאות מלחמת ששת הימים וסיפוח מזרח ירושלים בפרט הביאו לשינוי המדיניות: מעמד בינלאומי אאוט - משא ומתן בין הצדדים אין. במקביל, צצה לראשונה שאלת השגרירות במערכת הפוליטית במדינה, עם פתיחת מערכת הבחירות של 1972.
הסנטור הדמוקרטי יוברט האמפרי מחד וחבר הקונגרס הרפובליקני ג'רלד פורד מאידך הצהירו על תמיכתם בהכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל, שתכלול גם את העברת השגרירות. הרעיון זכה לתמיכה בקרב חוגים רחבים במפלגה הדמוקרטית, ובפעם הראשונה מצע המפלגה כלל את הסעיף. המפלגה הרפובליקנית עצמה דווקא התעלמה מכך לחלוטין.
בשנת 1974 התפטר ניקסון עקב פרשת "ווטרגייט" ופורד שעוד קודם לכן מונה לסגן הנשיא הפך לנשיא. "ישראל והיהודים קיבלו תזכורת שמצעי בחירות לחוד וקביעת מדיניות לחוד", כתבו גורן ואלדר במחקרם. לאחר ההשבעה שאלו כתבים את פורד על הבטחתו הישנה ובאומרו ש"דברים נראים אחרת מהבית הלבן" הוא השיב שצריך להימנע מכך, בשל ההתמקדות בניסיונות להשיג שלום בין ישראל לשכנותיה.
"הפער בין העמדות שהשמיעו פוליטיקאים אמריקנים בעניין העברת השגרירות לפני מינויים לתפקיד רשמי ובין העמדות שנקטו אחרי מינוי כזה, יהיה גם הוא ממאפייני סיפור הפרשה", סיכמו המחברים. וכך, גם הנשיא הבא, ג'ימי קרטר הדמוקרטי, התנער באופן מפורש ממצע מפלגתו.
לחזק את מעמד ירושלים, אך להימנע מעימות עם הממשל
אחרי שנים שבהן מחלקת המדינה אף לחצה על מדינות העולם שלא לפתוח שגרירויות בירושלים התקבל בכנסת ב-1980 חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה 478 וקראה למדינות העולם להעביר את שגרירויותיהן מ"העיר הקדושה". כך, 13 המדינות שכן החזיקו שגרירויות בירושלים, בהן אורוגוואי, צ'ילה וקולומביה, עזבו בתוך כמה חודשים את העיר.
בארצות הברית נערכה באותה שנה מערכת בחירות, על רקע עליית הימין בישראל וצמיחתן של תנועות נוצריות ימניות. בקונגרס, הרפובליקנים העלו לראשונה הצעת חוק להעברת השגרירות, אך מטרתה העיקרית הייתה להביך את קרטר שהתמודד על כהונה נוספת, ובכך להחריף את מערכת היחסים בינו לבין יהודי ארצות הברית ולפגוע בסיכוייו לנצח.
ב-1984, שוב בסמוך לבחירות, הוגשה הצעת חוק שעוררה שיח ציבורי רחב בנושא. הגיש אותה הסנטור הדמוקרטי דניאל מויניהן, ומבקריו טענו לימים שעשה זאת מתוך מטרה פוליטית של השגת הקול היהודי. כך או כך, השאלה הופכת לסוגיה פוליטית מרכזית בוושינגטון. במקביל, המדיניות הישראלית נוהגת באותן שנים בתמיכה בהצעה כלפי חוץ והסתייגות כלפי פנים. "הסיבה לכך הייתה הצורך הציבורי לתמוך בכל מהלך שיש בו משום חיזוק מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, ומצד אחר הרצון להימנע מעימות עם הממשל האמריקני".
רבים אוהבים להשוות בין טראמפ לנשיא רייגן, כוכבנים שהגיעו למשרה הרמה ביותר, ודווקא רייגן, שנחשב לנשיא אוהד כלפי ישראל, החליט לאיים בווטו נשיאותי על ההצעה להעתקת השגרירות לירושלים. אחרי בחירות 1984 היא נקברה סופית. "החקיקה של 1984 הייתה גישוש חשוב ראשון בניסיון לכפות על הממשל את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, אולם ניכר כי הייתה נגועה בשיקולים פוליטיים של יוזמיה", כתבו אלדר וגורן. "כמן כן, הציגה יוזמת חקיקה זו את מגבלותיה של הפעילות להעברת השגרירות התנגדות חד משמעית של הממשל, חוסר נכונות של יוזמי החקיקה ושל השדולה הפרו ישראלית להגיע לידי עימות גורף עם הממשל, וחוסר רצונה של ממשלת ישראל להיקלע לסבך הפוליטי הפנימי בארצות הברית".
"ירושלים שלי הפכה עתה גם לירושלים שלכם"
הסנטור הרפובליקני ג'סי הלמס היה ידוע כבעל מדיניות פרו-ערבית מובהקת. השדולה היהודית איפא"ק בחרה אותו כסנאטור הכי לא אוהד כלפי ישראל. בבחירות לסנאט בקרוליינה הצפונית ב-1984 היא אפילו מימנה את יריבו, אך ברוב דחוק הוא הצליח לנצח, החליט על שינוי פוליטי דרמטי והפך עצמו לתומך ישראל מובהק.
בתל אביב בניין השגרירות ברחוב הירקון הלך והתיישן ומחלקת המדינה שקלה בניית שגרירות חדשה. השגריר בישראל תומס פיקרינג ניהל משא ומתן עם בעלים של מגרשי טניס באזור הרצליה. הלמס ניצל את הסיטואציה והגיש הצעה שבניין שגרירות חדש יוקם רק בירושלים. בתום מסע חתחתים פרלמנטרי שארך שלוש שנים נקבע כי מחלקת המדינה תוכל להקים שני מבנים דיפלומטיים חדשים, האחד בתל אביב והשני בירושלים - כשבידי הנשיא תינתן הסמכות לקבוע איזה משני המבנים הללו ישמש את השגרירות.
מחלקת המדינה פתחה במשא ומתן עם ישראל שהסתיים ונחתם בימי הבחירות לנשיאות של 1998. היא חכרה את "מתחם אלנבי" שעל דרך חברון בבירה לתקופה של 99 שנים, תמורת דולר אמריקני אחד לשנה. במערכת הבחירות עצמה הסוגיה לא הייתה קיימת במצע של אף אחת מהמפלגות.
ב-1992 התמודד ביל קלינטון לנשיאות והכריז גם הוא על תמיכה בהעברת השגרירות, אך אחרי שנבחר, עוד טרם הושבע, התנער מדבריו. שנתיים נוספות עברו ובבחירות לקונגרס העלו הרפובליקנים שוב את הנושא. הרווח כפול, הסבירו המחברים: "אחד - קעקוע דימויו הפרו ישראלי של קלינטון, שהיה צפוי להתנגד מחשש לגורל תהליך השלום; שנית - מתנגדי תהליך השלום הרבים מקרב השמרנים ידעו שעצם העלאת סוגיית ירושלים על סדר היום הציבורי צפויה לחבל במשא ומתן".
ב-1995 הגיע לירושלים יו"ר בית הנבחרים גינגריץ' והצהיר על תמיכתו בהעברת השגרירות. במקביל נולד החוק אותו הגיש בתמיכת עשרות חברי קונגרס דמוקרטים. הנוסח הראשוני דרש להתחיל לבנות כבר ב-96' ולסיים עד 99'. בכירים בממשל קלינטון איימו בווטו נשיאותי אך הבינו כי ההצעה תעבור והחלו בריכוכה, עד שהחוק עבר עם סעיף הקובע כי לנשיא יש סמכות לדחות את יישומו משיקולים של "ביטחון לאומי", שעל פי הפרשנות המקובלת כוללים גם את החשש מפגיעה במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, המתנהל בתיווך ארצות הברית.
מנגד, בישראל ראש הממשלה יצחק רבין לא הביע תמיכה ואף האשים גורמים בימין בשימוש ציני בחוק במטרה לחבל בהסכמי אוסלו. ואכן, הייתה זו הפעם הראשונה שגורמים פוליטיים ישראלים תמכו במפורש בחוק. ב-24 באוקטובר עברה הצעת החוק בשני הבתים ולמחרת התקיים בגבעת הקפיטול טקס חגיגי לציון 3,000 שנה להקמת ירושלים. רבין מצא את עצמו בטקס החגיגי "מברך במילים חמות את חברי הקונגרס, ואומר 'ירושלים שלי הפכה עתה גם לירושלים שלכם'".
הפלסטינים: מתחם אלנבי הופקע מבעליו ב-1948
נוסח הסכם החכירה הישראלי-אמריקני על מתחם אלנבי קבע כי "בירושלים יוקם מבנה דיפלומטי אמריקני, בלי לציין אם הכוונה לשגרירות", נכתב במחקר. "ערפול זה שירת היטב את מטרותיו של הממשל האמריקני, שלא רצה לקבוע מראש את ייעוד המבנים שיוקמו. חילוקי דעות אלו גרמו לכך שסוגיית ייעודו של מתחם אלנבי נותרה 'תקועה' בוועדה המחוזית לתכנון של משרד הפנים הישראלי עד שנת 1994". רק ממשלת רבין הגיעה להסכמה עם הממשל האמריקני, ונקבע כי במתחם אלנבי ייבנו "מבנים דיפלומטיים" ובמבנה המיועד למגורים "יתגורר הנציג הדיפלומטי הבכיר ביותר של ארצות הברית".
הפלסטינים אגב, טענו כי המתחם היה לפני שנת 1948 ברובו הגדול בבעלות פלסטינית, חלקו אף כרכוש הווקף, וישראל הפקיעה אותו מבעליו. מחלקת המדינה טענה עם חתימת ההסכם כי לא נמצאו ראיות לכך. על פי המחקר "יש בממשל האמריקני הקובעים כי האתר לא יוכל לשמש עוד להקמת מבנה לייעוד דיפלומטי", בין השאר בגלל תביעות הבעלות והעובדה כי בפועל נבנו סביב המתחם בניינים גבוהים, עובדה שמעוררת התנגדות אצל האמריקנים מטעמי ביטחון.
"אין לקבל עוד כמובנת מאליה את ההנחה שהאתר אכן ישמש בעתיד מקום משכנה של השגרירות האמריקנית בירושלים. לפיכך לא מן הנמנע כי עת יוחלט על העברת השגרירות האמריקנית בישראל לירושלים, תיאלץ ישראל לספק לארצות הברית שטח חלופי אולי כחלק ממתחם שגרירויות כולל שיוקם בעיר".
המדיניות האמריקנית בסוגיה: עמימות
החתימה על צו הדחייה לחוק הפכה לשגרה במחזוריות העבודה של הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. בסביבות חודש אפריל הקרוב יידרש לכך גם טראמפ. מי שמסומן כראש מחלקת המדינה שלו הוא גינגריץ' עצמו, שסיים את כהונתו כיו"ר בית הנבחרים וב-2012 התמודד בפריימריז המפלגה הרפובליקנית על ראשות המפלגה. שנה לפני כן הספיק לטעון כי הפלסטינים הם "עם מומצא".
ב-2002 כתבו גורן ואלדר כי "עד היום לא הסתכן שום נשיא אמריקני בהעמדה למבחן את התגובה הערבית והמוסלמית לשינוי במעמדה של שגרירות ארצות הברית בישראל ובמיקומה". הם הוסיפו כי "מדיניותה של ארצות הברית כלפי ירושלים היא מעין מיקרוקוסמוס של מדיניותה המזרח תיכונית כולה. את שתיהן מאפיינים עמימות ומאמץ עקבי לעקוף נושאים רגישים, כמו מעמדם של המקומות הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, מצב זכויות האדם במדינות נפט ידידותיות ואף תמיכה של משטרים ערביים בטרור". עם זאת, ימים יגידו אם גינגריץ' יגשים את משאלתו, ויניח אבן פינה לשגרירות ארצו בירושלים.
