הנהגה פוליטית היא כמו הורות: אחריות עצומה, הרת גורל, שלא כפופה כמעט לשום הסמכה או פיקוח. אדם יכול להיות מושלך לכלא בגלל טעות בנהיגה או רשלנות הנדסית, אבל כשממשלה דמוקרטית מוליכה את עמה לפי תהום, אפשר לכל היותר לקוות שהיא תוחלף בבחירות הבאות. אין אפילו שירותי רווחה שיכולים לחלץ את העם ולהעביר אותו למשפחה אומנה עד יעבור זעם.
כלומר, בסתר ליבנו, רובנו מקווים שקיימת איזושהי מדרגה של הפקרות ורשלנות שמעבר לה כן ניתן לבוא חשבון עם הנבחרים, ולא רק בקלפי. התקווה הזו היא כנראה הדלק מאחורי הסיסמא שמלווה אותנו מאז רצח רבין: "פושעי אוסלו לדין". ברמת תחושות הבטן, אפשר להבין את ההגיון: אם ממציא הפל-קל, שאחראי בעקיפי-עקיפין למותם של עשרות בני אדם, נשלח לכלא, מה דינם של אדריכלי הסכם שעלה בדמם של עשרות אלפים ובמיליארדים מהקופה הציבורית?
אכן, קל להבין לליבם של רבים כל כך שנפגעו מהשלכות הסכמי אוסלו. מצד שני, ברור שבמשטר דמוקרטי אין להעניש נבחרי ציבור ופקידים על טיפשות וקוצר ראות. לצד קרבנות אוסלו, יש בישראל עוד אלפים רבים שנושאים שכול, מומים וסיוטי נפש בגלל החלטות גרועות של מפקדים, פקידים, שרים וראשי ממשלות. אילו העמדנו לדין את כל האחראים האלה לדורותיהם, לא ניתן היה לקיים פה שלטון או צבא. בנושאים מורכבים כמו מלחמה ומדיניות, הגבול בין טעות לבין רשלנות פושעת קשה מאד להגדרה.
אלא שדווקא במקרה של אוסלו, דומה שדווקא האדריכלים עצמם וחסידיהם הם שמתאמצים כבר שנים ארוכות לשכנע אותנו שהכשלון אינו סתם טעות. מפוסטים בפייסבוק ועד למאמרים בתקשורת המרכזית, הם שבים ומבכים את רצח התהליך בידי יגאל עמיר. על פי התיזה שחוזרת ומציפה את המרחב הציבורי מדי יום רבין, תהליך אוסלו היה נכון, אלא שרצח רבין הסיט אותו מדרכו. רק בשבוע שעבר כתב יוסי ביילין, תחת הכותרת "אם לא היה נרצח": "מותר להאמין... שהיום היינו מציינים 20 שנה לשלום עם הפלשתינים... לעולם לא נדע".
קשה להתווכח עם האמת המתמטית, שאין לדעת מה היה מהלך ההיסטוריה אילו העבר היה משתנה. ייתכן גם שסדאם חוסיין היה עדיין שליט עיראק, אלמלא בחר אורי מלמיליאן לסיים את הקריירה שלו בהפועל כפר סבא. אלא שכאן לא מדובר ברעיון המופשט של משק כנפי פרפר בקצה היקום, אלא על קשר סיבתי ישיר: אילו המשיך רבין לשלוט, הוא היה מנווט את התהליך להבשלה מוצלחת, עד להסכם שלום בר קיימא עם אש"ף.
כפוסט מזדמן בפייסבוק, ניתן לפטור את הדברים כקשקוש שנע בין רומנטיקה לדמגוגיה. כשהדוברים הם נציגים מרכזיים של חסידות אוסלו, מסתתרת בטענה הזו הודאה פנטסטית: הסכמי אוסלו, מבנה מסובך ועתיר סיכונים שנרקח בשנים של משא ומתן, הכיל נקודת כשל מרכזית: די היה במותו של רבין כדי לנפץ אותו ולשחרר את כל השדים שהוא ריסן. הקורבנות, החורבן, הזעם - כל אלה השתחררו משום שההסכם נסמך על שלטונו של ראש ממשלה קשיש שיכול לאבד את משרתו בן לילה.
אם הכשל ההנדסי לא ברור לכם, שוו בנפשכם שאתם מבקרים בלונה פארק ומבקשים לעלות על רכבת הרים. המתקן נראה מלהיב, עם קרוניות שעולות לגובה עצום ומסתחררות בשלל לולאות ופניות חדות. המפעילים מבטיחים שהמתקן מוגן בשלל אמצעי הגנה, ממחשבי נסיעה ועד בלמים הידראולים. רגע לפני שאתם עולים, הם מוסיפים עוד פרט קטן: בחדר הבקרה יושב איציק, יהודי בא בימים, מוותיקי העובדים בפארק. הרכבת נוסעת למישרין כל עוד איציק בריא ויושב בחדר. אם ילקה בגופו, יפוטר או סתם ילך לשירותים - כנראה שהקרוניות ישתחררו מהפסים ויזרעו הרס ומוות. אפשר לנחש בזהירות שרכבת כזו לא היתה מושכת בליינים רבים. אולי בעלי נטיות אבדניות.
מסתבר שהקישור בין רצח רבין לבין כישלון אוסלו, שנועד ללמד סנגוריה על ההסכמים, הוא למעשה הודאה שעבודת ההנדסה מאחוריהם הייתה בסטנדרט שבית משפט היה מגדיר כרשלנות פושעת. את הקריאה "פושעי אוסלו לדין" נהוג לפטור כביטוי של תסכול, אבל כאשר רבים כל כך מתומכי ההסכם מתעקשים לקבוע שזו הייתה רמת הבטיחות שלו - אולי שווה בכל זאת להעמיד את הדברים במבחן?
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.