שלוש היריות שעצרו את הכל

שמונה חודשים חלפו מאז נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה; שמעון פרס היה שר החוץ, אני הייתי סגנו. כשסיפרתי לפרס על התהליך שהתנהל ביוזמתי באוסלו, אשר הוביל בפברואר 1993 לטיוטה ראשונה של הסכם עם נציגי אש"ף, הוא ביקש לעצור את התהליך עד לשיחתו השבועית, הקבועה בארבע עיניים, עם ראש הממשלה.

חששתי מאד מתגובתו של רבין. אילו צריך הייתי להתערב על כך, הייתי מהמר שידרוש את הפסקתו המיידית של הערוץ החשאי. בקוצר רוח חיכינו - יאיר הירשפלד, רון פונדק, ואנוכי – לפסק הדין. פרס, שהבין את היתרון הטמון בערוץ החדש, התרשם מן העובדה שבתקופת זמן קצרה מאוד הגענו לטיוטת הסכם עקרונות עם נציגי אש"ף. הוא חזר מהפגישה עם רבין ומסר לנו שראש הממשלה אישר להמשיך בערוץ.

בדיעבד, לא היה מקום להפתעות: רבין רצה מאוד להגיע להסדר עם הפלסטינים. כבר ב-1973, כששב משליחותו כשגריר בארה"ב, אמר בראיון עיתונאי, שמצדו זה יהיה בסדר אם ישראלים יסעו עם ויזה לגוש עציון. הארץ אמנם רעשה, אך רבין שאף לפשרה טריטוריאלית וקיווה לעשות אותה עם המלך חוסיין או עם פלסטינים פרגמטיים, שאינם חלק מאש"ף.

כשנבחר בשנית לראשות הממשלה, הוא הפנים את העובדה שזהו חלום שווא: ביולי 1988, בנאום היסטורי, ויתר המלך חוסיין סופית על הדרישה הירדנית לגדה המערבית. ארבעה חודשים אחר כך קיבל אש"ף החלטה על אימוץ החלטה 242 של האו"ם, שהובילה להכרה אמריקאית והידברות בינלאומית עם הארגון, והאלטרנטיבה היחידה לאש"ף היתה החמאס.

רבין היה נחרץ ברצונו להגיע להסכם עם הפלסטינים וקיווה כי השיחות בין ישראל והמשלחת הירדנית-פלסטינית שהושקו בוועידת מדריד יובילו לכיוון זה. לפני בחירות 1992 נקלעו השיחות הללו למבוי סתום, ובמסע הבחירות שלו התחייב רבין להגיע להסכם עם הפלסטינים בתוך שישה עד תשעה חדשים. בתוך הקיפאון של תהליך מדריד, רבין הסכים מיד להמשיך בערוץ אוסלו החשאי.

החתימה על הסכם אוסלו שינתה את מעמדה הבינלאומי של ישראל ב-180 מעלות: דלתות שהיו נעולות בפנינו נפתחו ללא היסוס. מדינות שהתנגדו לקיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל, עמדו בתור כדי לחתום על הסכמים דיפלומטיים ושיגרו אלינו את מנהיגיהן לביקורים רשמיים. ארצות הברית ואירופה שדרגו מיד את מעמדנו בשורת הסכמים והבנות ביטחוניות. יום לאחר החתימה על ההסכם אוסלו בבית הלבן נחתם הסכם עקרונות עם ירדן, ו-13 חודשים אחר כך נחתם הסכם השלום עם ירדן, שללא ההסכם עם אש"ף מעולם לא היה נחתם. בסוף 1993 נחתם הסכם בינינו לבין הוותיקן, שהדהד בכל המדינות הקתוליות בעולם.

גם מדינות המפרץ נפתחו בפנינו: בכירים ישראליים הגיעו לקטאר, לעומאן, לבחריין ולמדינות אחרות. תיירים ישראלים החלו לשטוף את מדינות צפון אפריקה, מרוקו ותוניסיה החליפו איתנו נציגויות. החרם הערבי על חברות הסוחרות עם ישראל בוטל, ולפתע הוצפנו בשורה ארוכה של חברות בינלאומיות, ממרצדס ועד נסטלה ופיליפס, שעד אז לא דרכו על מפתנה של ישראל. הצמיחה הכלכלית הרקיעה שחקים. ישראל הפכה למדינה אחרת. שוב לא אי בתוך מזרח תיכון ערבי, אלא מדינה המהווה חלק מן האזור שבו היא חיה.

סדרת פעולות הטרור של החמאס שהחלה בדיוק ארבעים יום לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, העיבה מאד על ההישגים הללו והוכיחה את כוחם של הקיצוניים משני הצדדים לפגוע במהלכים שהרוב תומך בהם בהתלהבות.

אבל אלמלא שלוש היריות שירה יגאל עמיר ביצחק רבין, היה היום – כך אני מאמין - הסכם שלום חתום בין ישראל לפלסטינים. זהו הסכם שאמור היה להיחתם עד 4 במאי 1999, להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהעניק לפלסטינים מדינה משלהם. השנים שיחלפו עד שמטרה זו תוגשם – בידי מנהיג מן הימין או מן השמאל – הן המחיר שכולנו משלמים על הצלחתו המדהימה של רוצח רבין.