כשגלגלי המטוס נשקו לפני כחודש לאדמת ישראל, הם הצליחו להעלים את הציניות העקשנית שמעטרת לעיתים קרובות את המילה "ציונות". דמעות העצב שזלגו על פניהם של 233 עולים חדשים, רק 12 שעות קודם לכן בנמל התעופה ג'יי.אף.קיי בניו יורק, התחלפו עם מגע הגלגלים במסלול בדמעות של שמחה והתרגשות.
"גבירותיי ורבותיי, אזרחי ישראל החדשים, ברוכים הבאים לישראל. בשם כולנו היה לנו התענוג והכבוד להיות הצוות שמביא אתכם לארץ", הודיע בכריזה טייס אל-על בגרון חנוק. כשהם עטופים בדגלי ישראל פלטו העולים החדשים שאגות של שמחה ופצחו בשירת "עם ישראל חי", "הבאנו שלום עליכם", "ושבו בנים לגבולם" ו"עוד יבוא שלום עלינו".
"אני מאוד מאוד מתרגש. 24 השעות האחרונות היו מדהימות. אני אסיר תודה. חזרנו ארצה סוף סוף", אמר אייל קידרון, בן 22, כשהוא מנסה להתגבר על רעשי ההמולה והחגיגות שקיבלו את פניהם של העולים החדשים בנמל התעופה בן-גוריון. "רקדתי המון, אני סחוט מעייפות. השעה כאן שבע בבוקר ואני אפילו לא יודע מה השעה עכשיו במישיגן. אני מאושר ומוכן ללכת עכשיו לקיבוץ שלי ולהתכונן לצבא".
עוד בוואלה! NEWS:
"התאים עצמו למציאות הפוליטית": היחסים בין שמעון פרס למתנחלים
"כולם בישראל עושים מה שהם רוצים": ביקור חג אצל העולה מקנדה
ארדן: "לקראת החגים, רף ההסתה ברשתות החברתיות עלה"
אייל קידרון הוא אחד מבין 75 החיילים הבודדים שעלו לארץ באוגוסט האחרון בטיסה מיוחדת של ארגון "נפש בנפש" וחגגו השנה את ראש השנה הראשון שלהם בצה"ל. המשלחת הגיעה בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, גרעין צבר של תנועת הצופים ו-JNF-USA. 12 שעות לפני קבלת הפנים שחיכתה להם בישראל, הוא נפרד כמו יתר חבריו בדמעות מבני משפחתו.
בנמל התעופה שבניו יורק התקבצו צעירים מכל קצוות אמריקה הצפונית, המתעתדים להיות חיילים בודדים בצה"ל. קידרון הגיע ממישיגן לאחר שחי 14 שנים בארצות הברית. אמנון מרמור, בן 19, הגיע מסן פרנסיסקו והותיר מאחוריו שבע שנות גלות ובן קרוננבלט בן 21, הגיע מעיר הולדתו טורונטו שבקנדה. תוך פחות מיממה הגיעו שלושתם מהערים הגדולות ושוקקות החיים שבהן חיו למשכנם החדש בקיבוצים בנגב.
"אני מאוד מתרגש. כל הרגשות מתערבבים בי יחד. אני עצוב לעזוב את המשפחה והחברים, אך מרגיש שאני סוף סוף לוקח שליטה על החיים שלי", הסביר מרמור, ששוקל להתגייס ליחידת החילוץ של חיל האוויר, יחידה 669. "אני הולך לגור בקיבוץ כיסופים הסמוך לרצועת עזה. ההורים שלי לא חוששים מזה, אני ממילא מתכוון להתגייס ליחידה קרבית ולשרת במקומות מסוכנים הרבה יותר מכיסופים".
במרחק של מטרים בודדים מאמנון רכנו בדמעות קרוננבלט ואמו רונית זה על כתפה של זו. בסמוך אליהם עמד אורי, אביו, שעזב את הארץ אחרי שחרורו מצה"ל. כמו אשתו ובנו הצעיר, גם הוא מתקשה לעצור את דמעותיו. "בן יגור בקיבוץ נחל עוז. זה כל כך קרוב לגבול שחמאס לא צריך לירות קאסמים כדי להגיע לשם, מספיק בקבוקי תבערה", אמר אורי בצחוק המהול בדאגה.
שני ילדיהם של אורי ורונית, שירדה גם היא מהארץ בצעירותה, נולדו והתבגרו בטורונטו. "דודי, משה בליי, נהרג במלחמת ששת הימים כשרכבו עלה על מוקש בסיני. הוא שירת בהנדסה קרבית ועכשיו בן רוצה להתגייס לשם, כדי לסגור מעגל", סיפרה רונית. "ההורים שלי עזבו את ישראל כשהייתי בת 18 ואני לא הספקתי לשרת בצה"ל, אז אולי זה באיזה שהוא מקום, למרות הקושי והכאב העצומים, גם אני קצת סוגרת כאן מעגל".
דרך ארוכה עברה משפחת קרוננבלט עד לרגע שבו בן עלה על המטוס לישראל. "זה מאוד קשה לנו, אבל אנחנו גאים בו מאוד על הנחישות שלו לעמוד מול ההתנגדות העצומה שהבעתי בהתחלה. היו ריבים, איומים, סכסוכים, גם פחדתי נורא שהוא ישרת ביחידה קרבית. אבל יש משפט באנגלית שאומר אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", אמרה. "כשהייתי בת 18 ההורים שלי הביאו אותי לכאן בכוח. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני לא אעשה לו את אותו הדבר".
קרוננבלט עבר דרך חתחתים עד שהתקבל למסלול ההכנה לקראת הגיוס לצה"ל כחייל בודד. הוא היה אמור להתגייס כבר לפני כחצי שנה, אולם הידרדרות פתאומית במצבה הבריאותי של סבתו הביאה אותו לחזור בבהילות לביתו שבקנדה. כעת בלב כבד אף יותר, נאלץ בן להיפרד שוב ממשפחתו.
"בגלל המצב החדש הקשה והמורכב אני מתלבט אם ללכת לשירות קרבי. סבתא שלי חלתה לאחרונה בסרטן, וזה שעכשיו אני לא איתם, זה עושה את זה עוד יותר קשה", מסביר בן. "זה מאוד קשה למשפחה שלי ואני נקרע עם החשש שאגרום להם לעוד צער. הדבר שאני חושב עליו עכשיו הוא שאני רוצה לשלב בין שירות צבאי משמעותי שיתרום למדינה, לבין משהו שיעזור למשפחה שלי לישון בלילות".
