"התאים עצמו למציאות הפוליטית": היחסים בין שמעון פרס למתנחלים

(בווידאו: ארונו של שמעון פרס מובא לכנסת)

יחסיהם של שמעון פרס ושל ראשי המתנחלים ידעו עליות ומורדות במשך שנים רבות. למרות שהזיכרון המשמעותי משמעון פרס הוא הניסיונות להגיע לפשרה עם הפלסטינים, הרי שהמציאות היתה מורכבת הרבה יותר - גם לאחר החתימה על הסכם אוסלו.

ראש מועצת שומרון לשעבר וממקימי גוש אמונים בני קצובר אמר כי "הקשר עם שמעון פרס דומה לקשר שהיה לנו עם אריאל שרון - בתחילת דרכו בנה, ובסוף שפך את הדלי עם התינוק". הוא הוסיף כי הנשיא לשעבר "התאים את עצמו למציאות הפוליטית סביבו והחליף דעה. הוא הרבה להחליף מסגרות, אבל אפשר לומר שמשמיים עזרו לנו והוא היה שר ביטחון בתקופה הכי קריטית בתולדות ההתיישבות בשומרון". לדברי קצובר, פרס היה "הדוחף המרכזי לאישור היישובים הראשונים".

קצובר מתייחס בדבריו לאחד הצמתים המרכזיים בתולדות ההתנחלות ביהודה ושומרון. בסוף שנת 1975 ניסו המתנחלים לעלות בפעם השמינית לסבסטיה כדי להקים במקום התנחלות. שבעת הניסיונות הקודמים כשלו והצבא פינה את הציבור שבא למקום. "ראש הממשלה דאז יצחק רבין התייאש, ופנה דווקא ליריבו המר פרס, וביקש ממנו למצוא פשרה", אמר, "פרס הוא זה שמשכנע את רבין להתפשר, והוא העביר אותנו למחנה 'קדום', שבאותם הימים קיבל את השם אלון מורה, ולימים הפך ליישוב קדומים".

לדברי קצובר, למרות שלגישה שנקט פרס באותם ימים היו מתנגדים, הוא היה נאמן לדרכו. "שבוע לאחר ההגעה לפשרה, הגיע שמעון פרס כשר הביטחון לבקר אותנו", אמר קצובר, "באותם ימים היו כותרות בתקשורת שאמרו שגרעין אלון מורה יפונה תוך שלושה חודשים, ושאלנו אותו לפשר הפרסומים". לדבריו, "פרס ענה 'אל תתייחסו אליהם אל תקשיבו להם. מה שסיכמנו זה מה שיהיה' והוא באמת עמד על קיומו של הסכם הפשרה עד קוצו של יוד ובאדיקות".

באותה תקופה אישר שר הביטחון דאז לקבוצה של גוש אמונים לעלות לעפרה. פנחס ולרשטיין, אחד מראשי מועצת יש"ע ומבכירי מפעל ההתנחלויות, אמר כי "צריך לזכור שפרס כשר הביטחון בעצם נתן גיבוי להקמת עפרה, בניגוד לעמדת הממשלה". הוא הוסיף כי מתוקף תפקידו כשר ביטון, פרס נתן למתנחלים אישור של מחנה עבודה זמני של משרד הביטחון. לדבריו, למעשיו של פרס היתה משמעות עצומה מכיוון שבאותו תא שטח לא היתה שום התיישבות. "המצב באותם ימים היה שבין עפולה לירושלים לא היתה שום נוכחות יהודית", אמר ולרשטיין.

"פרס הגיע לבקר בעפרה לאחר שאישר את מחנה העבודה הצבאי", אמר ולרשטיין, "הוא נטע עץ והורה לאנשי משרד הביטחון להזמין מהמסגרייה שלנו סולמות עבור מטוסי הכפיר כדי לייצר לנו מקור פרנסה". הוא הוסיף כי "האווירה אז היתה שונה, ובתנועת העבודה היו לא מעט פעילים בתנועת ארץ ישראל השלמה שתמכו וסייעו לנו גם כספית".

ולרשטיין וקצובר זוכרים עוד אירועים שונים בהם קידם פרס את מפעל ההתנחלויות. קצובר ציין את פועלו של פרס בזמן שכיהן בתפקיד שר הדואר. "פרס בנה בשנתו הראשונה כשר בממשלה מרכזת טלפונים שגודלה פי עשרה ממה שהיה נחוץ בפועל", אמר קצובר והוסיף כי "לרגל חנוכת סניף הדואר הראשון ביהודה ושומרון, פרס הנפיק חותמת חדשה ושלח לרגל האירוע גלויה בחתימת ידו". קצובר ציין גם כי פרס סייע בהקמת אריאל וקידם עוד 12 גרעינים ובהם עפרה, אלקנה, נווה צוף, שבי שומרון ויישובים נוספים. "למעשה", אמר קצובר, "פרס הקים את השלד לכל אותם ישובים שהוקמו בתקופת שלטון הליכוד". הוא הוסיף גם את תרומתו של פרס למפעל ההתנחלויות על ידי תכנון ופריצת תוואי כביש חוצה שומרון. "הוא התחיל את הכביש, קבע את התוואי והפקיע קרקעות לשם סלילתו - ולמעשה מחבר את כביש החוף לבקעת הירדן דרך השומרון", אמר קצובר.

ראש מועצת שומרון לשעבר משוכנע כי שמעון פרס באמת האמין בדרכם של המתנחלים ולא התייחס לפועלם כמשובת צעירים משיחיים. "היו לא מאמרים בביטאון של התנועה בעד ישראל השלמה", אמר קצובר, "הוא אמר בתקשורת שלא ייתכן שהשומרון יהיה המקום היחידי בעולם שיהודים לא יוכלו להתיישב בו". לדבריו, "פרס דיבר על החובה להתיישב בשומרון, ולמעשה הצטרף לדעתו של משה דיין שחייבים לשלוט בגב ההר, כי בלעדי השליטה הזו לא תהיה שליטה במישור החוף. זו היתה תפיסה של כמה שנים מאז מלחמת ששת הימים".

לדברי קצובר, השינוי בדעתו של פרס בשנים המאוחרות יותר נבע משיקולים פוליטיים בלבד. "השינוי החל בשנת 1977, לאחר שהוא הפסיד לבגין", אמר, "רבים טוענים שהאירועים בסבסטיה החלישו את המערך". הוא הוסיף כי הליכוד הפך ליותר ויותר מזוהה עם ההתיישבות בשומרון, דבר שדחף את פרס להתנכר למפעל ההתנחלויות". עם זאת, קצובר טוען כי עיקר השינוי בדעותיו של פרס נבעו מההפסד הכפול ליצחק רבין. "זה הביא אותו להערכת מצב שאם לא ישבור שמאלה - לא יהיה לו סיכוי", אמר קצובר, "ברמה הפוליטית אני חייב לומר שהוא צדק, ולאחר מכן הוא זכה בראשות המפלגה. לכן אני טוען שהוא התאים את עצמו לסביבתו".

מבחינת המתנחלים, החתימה על הסכמי אוסלו היה עיקר המשבר ביחסים עם שמעון פרס והם ראו בחתימה על ההסכמים חציית קו אדום. עם זאת, ולרשטיין וקצובר מסכימים כי גם למרות החתימה על ההסכמים, פרס המשיך לקדם עניינים הקשורים למפעל ההתנחלויות. לדברי ולרשטיין, פרס התגאה במפעל הזה, ולצורך ההמחשה הוא מזכיר כי באירועי יום ההולדת 80 של פרס, הוא שלח צוות של הבי.בי.סי לעפרה תוך שהוא מתגאה שהוא ממייסדי המקום. "לא שאלתי אותו מעולם על כך, ולא נוכל לשאול אותו יותר איך זה מסתבר עם עמדותיו, אבל כך היה", אמר. הוא הוסיף כי לאחר רצח רבין, פרס, שכיהן אז כראש ממשלה, נאלץ לגשר בין המתנחלים שפרצו דרך בין ההתנחלות דולב לבית-אל, לבין הצבא שעצר את העבודות. "פרסנו בפניו את העמדות השונות ובאופן מפתיע, בניגוד לעמדת הצבא, הוא קיבל את עמדתי ואישר את הציר", אמר ולרשטיין והוסיף כי כעסם של המתנחלים על פרס בשל הסכמי אוסלו התרכך רק לאחר שהוא נכנס למשכן הנשיא.

בני קצובר נזכר בעוד אנקדוטה על החיבור של פרס למפעל ההתנחלות, וסיפר על האירוע שבו זכתה גאולה כהן בפרס ישראל בתחילת שנת 2003. כהן הזמינה לאירוע את ראש הממשלה דאז אריאל שרון וגם את שמעון פרס, שכיהן בתפקיד נשיא המדינה. "היא ביקשה ממני לשאת דברים, ודווקא אידיאולוגיים, על מנת שיחזור לאוזני השניים", אמר קצובר וסיפר כי לאחר הדברים שנשא, ניגש ללחוץ את ידו של פרס. "אמרתי לו 'אף אחד לא יוכל לקחת לך את מניות הבכורה על ההתיישבות בשומרון'", אמר קצובר, "ציפיתי למבט מתחמק או לתירוצים על כך, אך בפועל עלה על פניו חיוך של שביעות רצון".

(עדכון אחרון: 16:50)