למי אכפת מנערה בת 13 שניסתה להתאבד באמצעות חיילי צה"ל?

מחסומים והתנחלויות הם עובדה מוגמרת והפחד שמלווה אותנו לא יעזוב בקרוב; לפיגועי דקירה, גם כאלה שמבצעים נערות ונערים, כבר התרגלנו, והמדינה כבר לא עוברת לדום בכל פעם שאזרח נהרג. כנראה שזה אנושי. אבל אתמול, כך נדמה לי לפחות, היה עוד אחד מאותם ימים שבהם המציאות של הסכסוך המתמשך שאנחנו חיים בו לא מאפשרת לחושינו הקהים להתעלם עוד.

הודעה שגרתית למדי מטעם דוברות משרד הביטחון, תיארה את מה שאירע במעבר אליהו, מדרום לקלקיליה. כמו בסרטי הילדים שהיו מגיעים פעם בקלטות וידאו, שהבטיחו: "עכשיו הסרט - ובסיומו הפתעה", כך גם ההודעה הצליחה לספק סוף אכן מפתיע, בהיעדר מילה מתאימה יותר, להתרחשות מוכרת ומאוסה.

"נערה פלסטינית בת 13 הגיעה בהליכה, כשהיא נושאת תיק חשוד, למעבר כלי הרכב – מקום האסור לתנועת הולכי רגל. מאבטחי רשות המעברים הורו לה לעצור מספר פעמים, לאחר מכן ירו יריית אזהרה באוויר, וכשזו לא עצרה ירו ירייה אחת ברגלה", נכתב בהודעה. בהמשך, צוין בפשטות: "בבדיקת חבלן לא נמצא דבר בתיקה. הנערה אמרה בתחקור ראשוני במעבר: 'באתי למות'".

ראוי לדבר על הנסיבות שהובילו את אותה נערה, בראא עוויסי, לבצע את הבחירות שלה באופן הזה ומה עבר לה בראש בדקות שלפני, או אולי בשעות, בימים, בשנים, אבל לא זה העניין. אותה ספק נערה, ספק ילדה, ביקשה מסיבותיה להסתלק מהעולם הזה. הדבר ההגיוני ביותר, הנוח ביותר, עבורה לעשות היה למצוא את הגדוד הקרוב למקום מגוריה, ולקוות שהם יעשו בשבילה את העבודה.

בערך בצד השני של העולם, במדינה שמהווה דוגמה כואבת נוספת לכך שמנהיג שחור אינו ערובה לשוויון זכויות, קבע בית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס כי לגברים שחורים יש סיבות הגיוניות לחלוטין לברוח משוטרים – גם אם הם חפים מפשע. ההחלטה פורצת הדרך בערעורו של ג'ימי וורן, שהורשע בהחזקת נשק וזוכה, מכירה ברקורד המפוקפק של רשויות אכיפת החוק האמריקניות, ובאופן ספציפי אלה בבוסטון, בכל הנוגע ליחס לשחורים ולהיספנים, והחידוש העיקרי – מכירה בזכותו של האזרח שלא לבטוח במשטרה, או לדעת שהוא צפוי להיות מושפל על ידם, לכל הפחות, בגלל צבע עורו.

וורן נעצר בתחילה בעקבות דיווח על שני שחורים שחשודים בפריצה, והמידע שהופץ לשוטרים בנוגע למבוקשים לא כלל שום פרט מזהה מלבד העובדה שמדובר בשחורים ושהם לבשו קפוצ'ונים. בית המשפט קבע כי התיאור, שהיה חסר מידע כלשהו על תווי פנים, גוון עור, גובה ומשקל, למשל, לצד ההיסטוריה הידועה של משטרת בוסטון ב"פרופיילינג" – שיטור יתר על בסיס מראה חיצוני – היו המניעים למעצרו של וורן, שכלל לא היה מעורב בפשע המדובר.

בית המשפט הודה כי לא אחת, הסיבה של חשוד שחור לברוח מהמשטרה יכולה להיות פשוט רצונו להישאר בחיים, בלי שום קשר למידת חפותו או לרצונו להוכיח אותה. לוורן היה מזל ביחס לרבים אחרים, בהתחשב בנסיבות, והוא נתפס ונעצר בתום מרדף רגלי. לפחות אחת לשבוע אנחנו שומעים על צעיר שחור, לעתים חשוד בעבירה כלשהי ולעתים כלל לא, שנורה, לרוב למוות, על ידי כוחות המשטרה האמריקניים.

המחשבה על ילדה בת 13 שמבקשת להתאבד מעבירה בי חלחלה. הסיבות שהובילו אותה לכך הן עניין אחד, שקשה לי להתעמק בו מבלי להכיר עוד את פרטי המקרה (אף שקשה גם להתעלם מדברים שאפשר להניח שהיו מנת חלקה של עוויסי עד כה, ולנו יש חלק בהם), אך העובדה שהיא בחרה בחיילינו כדי למלא את משאלת המוות שלה היא מצמררת הרבה יותר.

העובדה שאותה ילדה הבינה שהיא רוצה לסיים את חייה, ומסיבות שיהיו אשר יהיו לא עשתה זאת בעצמה, אלא חשבה והגיעה למסקנה ברורה – הכוחות הישראליים יעשו זאת – היא עובדה שאמורה להזיז איזה משהו קטן בפנים, אם לא לזעזע אותנו. בין רגשות חמלה לאותה ילדה, שבגיל 13 לא הספיקה דבר, ולמאבטחים הישראליים, שלא אאחל לאדם להיות במקומם אחרי ירי בבת 13 חפה מפשע, לבין ההבנה הכואבת שאולי עוויסי יצאה בחיים, אבל היא יוצאת הדופן. אולי אם היא הייתה "מחוסלת" למוות, היא הייתה פשוט מצטרפת לסטטיסטיקה המפוקפקת של מחבלות ומחבלי האינתיפאדה השלישית, ולאף אחד לא היה מושג.

בין קלקיליה לבוסטון מחבר קו תמידי, שמצא את דרכו לכותרות פעם נוספת השבוע. "מערכת" חסרת גוף ופנים שמסוגלת ומוכנה לירות בגברים צעירים שבורחים כי הם רוצים לשמור על החיים שלהם, או משתפים פעולה עם השוטרים ונורים בכל זאת, ובמקביל מסוגלת ומוכנה לירות בילדות פלסטיניות, שמניחות שהירי כלפיהן הוא ודאי.

אותן מערכות מורכבות מהאנשים בשטח, שנשלחים בשם החברה לעשות דברים לא פשוטים כלל, ומאיתנו – שלא נמצאים כרגע במחסומים או ברחובות בוסטון, אבל קובעים מהן הגבולות של מה שאנחנו מוכנים שייעשה בשמנו. אסור לנו לשכוח לאן אנחנו שולחים את האנשים והנשים שלנו עם נשק ובאילו מצבים אנחנו מכריחים אותם להיות, ואסור לנו להתעלם מהשאלות הקשות שעולות משני המקרים, של עוויסי ושל וורן. את ספיידרמן הזהירו: "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה". האזהרה, יש להודות בצער, עוד תקפה, ובוודאי כשבצדה השני הנשק עומד אדם עם נשק ממשלתי ואישור לעשות כמעט הכול.