אל תשכחו לטשטש את הילדים

רגע אחד, שנלכד מצוין על ידי הצלמים מעבר לשער בית הספר, החזיר את תלמידי "שבח מופת" למעמדם הטבעי בחברה הישראלית. לא עוד בני נוער דעתניים וחכמים, מושאי פרויקטים על דור ה-Z ומעבר לו, ודאי לא חבורות אלימות וקולניות המועדות לאלימות. באותו בוקר מדובר היה בצעירים גנריים, תלמידים שהתעוררו מוקדם מדי בבוקר, לטעמם, גדעו באחת את שגרת החופש הגדול ונאלצו לחזור לבית הספר. בהערכה גסה, המהומה סביבו לא הייתה נושא שיחה לוהט במיוחד עבורם.

שיחה איתם באותו בוקר אמורה הייתה להוליד לא יותר מנהמה טינאייג'רית, וכלי התקשורת ארבו להם כנהוג: משפט או שניים בלתי מחייבים, מלכודת מילולית למרואיינים בלתי מנוסים, וצילום אווירה ערטילאי מאחור, "כדי שלא נצטרך לטשטש". הפער בין הכותרות הראשיות בפרשה ובין הדמויות שהושפעו ממנה בצורה העמוקה ביותר היה שוב גדול מדי, בלתי ניתן ליישוב.

כי כאן, בשטח האפור שבין מריבות הפוליטיקאים החלולות ובין קו האוטובוס שנאלצת לקחת התלמידה החדשה בבית הספר, שוכן ההבדל המדכא שבין שלטון ואזרחים, שרים ופיונים. כשהראשונים מחליפים עקיצות אינפנטילית בישיבות הממשלה וניגוחים פוליטיים אחריה, עוסקים האחרונים בניסיון לברר מה משמעות ההצהרות. האם בית הספר נסגר כבר? האם ההחלטה השתנתה?

72 השעות של משבר "שבח מופת" – מעין מסע סמלי בשביל חוצה ישראל, לרבות מטיילי רכבי השטח שהשליכו לכלוך מהחלון – היו לא יותר מתזכורת לתפקידה הרצוי של כל קבוצת אוכלוסיה בחברה הישראלית: ראש הממשלה ושריו יצהירו עצמם לדעת, ילדי המהגרים יספגו מטח שנאה נוסף, קמאי, וההורים, מותשים מחופשת הקיץ ומבולבלים מהכותרות המהירות, יבקשו שורה תחתונה פרקטית: יש בית ספר מחר, ואם כן – איפה הוא?

התלמידים עצמם - לכאורה מוקד העימות ובסיס הדיון העמוק והתבוני – יהיו, על בסיס זה, לא יותר מעובדים יעילים במפעל היזע הממשלתי, המייצר פילוג ותסיסה. רק אל תשכחו לטשטש אותם בצילום, בכל זאת יש להם זכויות.