בנות, היזהרו: ערב תל אביבי הזוי עם גורו הפיתוי הבינלאומי

אזהרת מסע לכל הנשים הצעירות שמתכננות לצאת בסוף השבוע הקרוב לבילוי בתל אביב, בה יתקיים "מחנה טירונות" של אחד מאמני הפיתוי הידועים לשמצה בעולם. הבחור לוקח תחת חסותו מספר מצומצם של ישראלים, שנואשו מחיפוש אחר אהבה בדרכים המיושנות ולטענתו, יכול לגרום לכל אחד מהם להשיג כל אחת שהוא ירצה, באמצעות שיטה שהמציא בעצמו. אם לא "תזרמו" איתם, הם יגרמו לכן להרגיש רע עם עצמכן. זה חלק חשוב מהשיטה. בקיצור, יש מצב שזה סופ"ש שעדיף להישאר בו בבית, עם ספר טוב.

עוד חודש אהיה בן 33. אני בזוגיות כבר יותר משש שנים ואב לילדה קטנה. כשלמדתי עיתונות, הדגישו בפניי בלי סוף שאסור לכתוב "אני" והנה, הספקתי לכתוב את המילה האסורה. לפעמים אין ברירה וצריך לזנוח את החוקים היבשים, בטח כשהרקע של הכותב כל כך רלוונטי.

האמת, הרקע של העיתונאי תמיד רלוונטי. אם לא תדעו מאיפה מגיע הפרשן הפוליטי שנובח על שר האוצר בטלוויזיה, איך תדעו שאין לו אינטרס לגרום לו להתפתל מול המצלמה? (ספוילר: יש לו אינטרס). לכן, חשוב לומר מראש: יכול להיות שאם הייתי ביישן יותר או סובל מחוסר מזל עם המין היפה, הכתבה הזו הייתה נראית אחרת. התנדבתי ללכת להרצאה של "אומן הפיקאפ הטוב בעולם!" כיוון שההזמנה כבשה את לבי וכך נכתב במקור: "מיסטרי, אבי קהילת הפיקאפ הבינלאומית והדמות הכי מפורסמת בעולם, נחשב לחלוץ הדרך והיה הראשון לפרסם שיטה סיסטמטית, שעד היום רוב הגורואים בתחום הפיקאפ ברחבי העולם מתבססים עליה והושפעו ממנה". בנוסף, ההזמנה הבטיחה שבמהלך הפגישה עם הגורו "תלמד איך ליצור משיכה עם נשים" ועל הדרך, "איך לשדרג את הלייפסטייל שלך ולחיות בשפע של חוויות".

התגובה הראשונית שלי להזמנה הייתה גיחוך מתבקש, מהול בחוסר אמון שיש אנשים שבאמת ישלמו 260 שקלים בשביל לשמוע מישהו מספר על כמה הוא טוב בלהשיג סקס. התחושה הזו התחלפה במהרה בחמלה ובהבנה שיש מספיק אנשים שנואשו מהניסיון הכל כך טבעי למצוא אהבה, שהם יאבדו את הקשר בין טוב לרע.

נרשמתי לאירוע תחת שם בדוי, דרך האתר בעל השם המבטיח "דון ג'ואן - ההצלחה שלך עם נשים", שארגן את הביקור של הגורו "מיסטרי". מיקום האירוע נשמר בסוד (כי הוא מיסטרי המיסתורי, נו) והובטח שמי שישלם חצי ממחיר הכרטיס מראש, יזכה לקבל את הכתובת יום לפני. לא עמדתי בפיתוי, שילמתי ואכן קיבלתי SMS שהודיע שהמפגש ייערך באכסניית הנוער אנ"א, בתל אביב. מעניין מה שר החינוך נפתלי בנט היה חושב על השימוש במתקני המקום שהמשרד שלו נותן לו חסות.

חשבתי שלבוש אלגנטי יחסית יגרום לי להתמזג בקהל ולא לבלוט. כמה שטעיתי. יחד איתי, הגיעו לאירוע עוד כ-100 גברים צעירים. הגיל הממוצע היה בערך 24, אבל לא הגיל שלי הסגיר כמה אני לא קשור לאירוע הזה, אלא הלבוש. בחיי שהתלבשתי יפה. יותר נכון, יפה יחסית לעצמי. חולצה מכופתרת חדשה וג'ינס. כשאתה בזוגיות ארוכה ואבא, הלבוש שלך נע בין הפונקציונאלי למביך. בפעם האחרונה שלבשתי חולצה חדשה, זה היה כדי ללכת לחתונה. אלא שקהילת הפיקאפ, כך מסתבר, מתלבשת בצורה "מעניינת", כפי שלימד אותי זמן קצר לאחר מכן הגורו בעצמו. זה נקרא "פיקוקינג" - להציג את עצמך כמו טווס. המטרה היא שיהיו עליך כמה שיותר אקססוריז, שיוכלו להפוך לנושאי שיחה עם הנשים. כך למשל, מיסטרי יעצור את ההרצאה ויחמיא למישהו שענד לצווארו שרשרת עם מפתח גדול. בחיי שהיה לי ביסודי ילד בשם רפי שהלך עם שרשרת כזו לכל מקום, כי פעם הוא ננעל מחוץ לבית.

היה שם גבר צעיר עם חליפה לבנה א-לה ג'ון טרבולטה ב"שיגעון המוזיקה", חייל צה"ל עם לק שחור, שני חברים שהגיעו יחד וכל אחד מהם ענד שלוש טבעות בצורת גולגולת וכמובן, גבר (לא חרדי) עם כובע פרווה. כי הרי אין שום דבר שאומר לנשים "היי, כדאי לכן להכיר אותי" מאשר האומץ ללכת עם כובע פרווה בתל אביב באוגוסט. כמובן שאין שום בעיה להתלבש בצורה ייחודית. כל אחד רשאי להיות מוזר כדרכו, אני ממש בעד. הבעיה היא שהיה ניכר שהתלבושות הסגנוניות, האיפור והאקססוריז הם רק מסכה. לא נראה שמדובר באנשים שמתנהגים "מוזר" בטבעיות, אלא באנשים שמשחקים באיזה משחק תפקידים ולא כל כך נוח להם בו, אבל, כאמור, מה לא עושים בשביל למצוא אהבה.

בהזמנה הסודית שנשלחה ביום שלפני, נכתב שההתכנסות תתחיל בשבע (ציפיתי לנשנושים, בסוף היו רק מים קרים וגם הם נגמרו בשלב מוקדם) ובשבע וחצי יעלה "מיסטרי" לבמה. נתבקשתי שלא לאחר ואכן לא איחרתי. מי שאיחר היה אורח הכבוד, כי כמו שאמר לי הבחור שישב לשמאלי: "הוא רוק סטאר. אלילים כמוהו לא יכולים לעלות בזמן". אחרי איחור של יותר מחצי שעה, עלה המארגן ניקולאס לבמה והזמין את המופע המרכזי. ואז, הגיהנום קפא. חזירים החלו לעוף וגר זאב עם כבש. ראיתי בהופעות פארק ענקיות את ברוס ספרינגסטין, פול מקרטני, ניל יאנג ועוד, אבל קשה לי להיזכר אם ראיתי פעם קהל משתגע ככה. מחיאות הכפיים הקצובות התחלפו בצרחות שלא היו מביישות את המעריצות של ג'סטין ביבר וכמעט כל הנוכחים ניסו לגעת באלילם, שהמשיך ללכת בנונשלנטיות דרך ים הידיים אל הבמה, בעוד הקהל החל לשיר בקצב את שמו.

כשאני נמצא בחדר עם המון אנשים משכילים, חלקם עורכי דין, רואי חשבון והייטקיסטים (בקיצור, אנשים שמרוויחים הרבה יותר ממני) וכולם שרים את שמו של בחור מאוד גבוה, שלובש שתי שכבות של בגדים וצעיף עבה בקיץ הישראלי, אני רץ לגוגל, לבדוק מי זה בכלל האיש הנערץ הזה. מסתבר ש"מיסטרי" הוא ילד טוב קנדה, בן 44 בשם אריק ואן מרקוביק. לפי האגדה, אותה הוא עצמו מפיץ, הוא היה "החנון האולטימטיבי" ונדחה על ידי מאות נשים, עד שלבסוף איבד את בתוליו רק כשהיה קשיש, בן 21. מאז לטענתו, שכב עם מאות נשים, אותן הוא מגדיר כ"איכותיות" (כי לנשים, כמו לכל בשר טוב, יש דרגת איכות). יש לו בת בשם דקוטה ובן בשם וגאס.

את הפרסום שלו הוא חייב לנוסחה הייחודית שהמציא, "שיטת מיסטרי", הכוללת שילוב מדויק בין דחייה לפיתוי. על קצה המזלג: המטרה היא לעולם לא "להתחיל" עם בחורה שאתה מעוניין בה, אלא להתנהג לידה בצורה קז'ואלית לחלוטין, בלי להראות לה שאתה נמשך אליה. ברגע שהיא מגלה בך עניין, לדחות אותה ממך ולגרום לה להבין שהיא רוצה אותך. לטענתו, מדובר ב"שיטת אל-כשל" ועם הרבה אימון, כל גבר יכול להפוך להיות אשף ברמתו ולהשיג כל אישה בה יחשוק. הכריזמה הנוטפת ממנו, יחד עם תכנית ריאליטי שהנחה ובה לקח חבורה של אנשים חסרי יכולות חברתיות בסיסיות, שהתחרו על הזכות להפוך ל"פיקאפיסט" המוצלח ביותר, הפכו אותו לאחת הדמויות הכי מזוהות, לטוב ולרע, עם עולם "אמנות הפיתוי" ברחבי העולם.

כאן המקום להתעכב רגע על המילה "אמנות". מה היא אמנות? מה הופך משהו לאמנות? והאם אמנות היא בהכרח משהו חיובי? סברי מרנן, למשל, זו דוגמה קלאסית לאמנות. מדובר בתכנית טלוויזיה, שהושקעה בה הרבה מחשבה יצירתית ומיטב אמני הבמה הישראלים משתתפים בה כשחקנים. האם היא תוכנית טובה? זה לא רלוונטי. אפשר גם לטעון שקים קרדשיאן היא אמנות. לא יודע איזו, אבל זו אמנות להפוך ממישהי לא מפורסמת למישהי מפורסמת רק על סמך זה שהיא מפורסמת. לפני כמה חודשים, שילמו לבחור שמכנה עצמו "אמן" כדי לעלות על הבמה בוועידת הארץ לתרבות ולעשות "מיצג אמנותי". אז הוא תקע לעצמו את דגל ישראל בתחת. גם זאת אמנות. המומחים לתולדות האמנות יספרו לכם שגבולות המילה "אמנות" נמתחו בשנת 1917, כשמרסל דושאן הניח משתנה ציבורית בתערוכה בניו יורק וטען שמדובר ביצירה בשם "מזרקה", אבל אפילו הגבולות המטושטשים האלה נפרצו מאז. כל זוכה בתכנית בישול הופך ל"אמן מטבח", כל בלוגר שמקבל כמה מאות לייקים בפייסבוק הופך ל"אמן מילים" וכל בחורה חטובה באינסטגרם הופכת ל"אמנית סלפי". לכן, על פניו, אין בעיה שאנשים שטובים בלגרום לבחורות להימשך אליהן, יהפכו ל"אמני פיק-אפ". אבל דווקא פה, ולא בקים קרדשיאן, אני שם את הגבול. פיק-אפ זו לא אמנות.

עצם זה שיש קבוצה שלמה של גברים שמחויבים לרעיון לפיו קיימת "שיטה" נכונה לגרום לאישה להרגיש מספיק רע עם עצמה כדי "להרים אותה" (והרי מה חשבתם שהמשמעות המילולית של "פיק אפ"?), נשמע לא שפוי במיוחד. אבל הרעיון הזה הפך לאחד הדברים הכי מבוקשים בקרב קבוצות עזרה עצמית ברשת ובכלל. גברים מסוימים עושים הרבה כסף מללמד גברים אחרים מה סוד ההצלחה שלהם עם נשים. "אמנות הפיק-אפ" או "אמנות הפיתוי" היא לא אמנות, כיוון שאין בה תועלת לצד עליו "מבוצעת" האמנות, אלא רק עבור "האמן". זאת לא אמנות, זו שרלטנות. זה ההבדל בין הקוסם דייויד קופרפילד, אמן במה שמופיע בפני קהלים גדולים ומציג מאחזי עיניים מופלאים, לבין אורי גלר, שמתעקש שבאמת יש לו כוחות קסם על טבעיים. מבינים את ההבדל? אמנות, ושקרנות.

הגבר שעלה על הבמה בתל אביב, בפני עשרות מעריצים נלהבים, הוא מניפולטור ברמה הגבוהה ביותר, כזה שלא יוצא מהדמות לרגע. בדיוק כמו גלר, הוא גורם לך להרגיש שהוא מאמין לעצמו ולכן, אין סיבה שלא תאמין לו. אגב, אני באמת מאמין לו שהוא שכב עם הרבה מאוד נשים אחרי שהוא התחיל איתן. למה לא בעצם? הוא גבר מאוד נאה, עם כריזמה שנשפכת לו מהגוף כמו וודקה גרייגוס בחתונה בבת ים, עיניים חודרות שמצליחות להפנט אנשים מהצד השני של החדר ושפת גוף סקסית, ששמורה כנראה רק לאמני פיתוי, רקדניות אקזוטיות ומחזירים בתשובה. כיום, בצד הלא נכון של גיל 40, אבל עדיין עם שיער ארוך וחלק ושיער פנים קצוץ במדויק מעל הסנטר, הוא נראה כמו גרסה צעירה ורזה של אוזי אוסבורן או ליתר דיוק, גרסה מבוגרת וקריפית של ישו. מאוד לא מרשים אותי שהבחור הזה מזיין הרבה. הרבה יותר מרשים אותי שהוא גרם לעשרות אנשים להירשם לסיור מודרך איתו בסופ"ש בתל אביב, תמורת 4,950 שקל לראש. האמת, יכול להיות שלגרום למישהו להוציא מהכיס כל כך הרבה כסף על כזו שטות, זאת אמנות.

"אני לא קואצ'ר ולא פסיכולוג. אני פאקינג פיק-אפ ארטיסט ולא מתכוון להתנצל על זה. אם תשתמשו בשיטה שלי, אתם הולכים לזיין כמו כוכבי רוק!", אומר הגורו לקהל וזוכה לתשואות נלהבות, שרק קהל שבוי יכול לתת אותן למשפט כל כך מטופש. אני היחיד בחדר שלא מכיר את "שיטת מיסטרי" על כל פרטיה ולכן אני שמח שהוא מנדב קצת פרטים. אז ככה: כל פעם שגבר מתחיל עם אישה, זה משחק. למשחק יש המון שלבים ואפשר להשתמש בכל משחק בהמון תחבולות, אבל נתעכב על שלושה חלקים בצורה מאוד בסיסית. הראשון הוא שלב הפיק-אפ, שנמשך בין 25 ל-40 דקות. לפי שיטתו של הגורו, לא מספיק לבקש מספר טלפון ממישהי שמוצאת חן בעיניך ואם היא מסכימה, היא תתן לך אותו. אתה צריך לחפור בשכל לבחורה זרה במשך 25-40 דקות, עד שכאשר תעזוב אותה, תגרום לה להיות מספיק מסוקרנת ולהוריד את כל המגננות שלה. אז, אתה צריך לדחות אותה מעליך מספיק כדי שהיא תרצה לבוא אליך. אחר כך מגיע שלב "אמצע המשחק", שיכול להימשך עד שש שעות, בהן אתה צריך להימנע ממכשולים שיגרמו לבחורה להידחות על ידך. לבסוף, מגיע שלב ה-"End Game" או בשמו המוכר יותר: הזיון.

כמה כללי אצבע שלמדתי מהשעתיים בנוכחות "אבי קהילת הפיקאפ הבינלאומית": אסור להחמיא לבחורה עד שאתה מגיע איתה למיטה. אף אחת לא יודעת שהיא רוצה אותך עד שאתה לא גורם לה להבין את זה. אם היא לא מבינה את זה ודוחה אותך מעליה, אפשר וצריך להעניש אותה עם "Neg" (מלשון "נדנוד"). מה זה "נאג"? ככל הנראה הדבר הכי דוחה בארגז הכלים של "הפיקאפיסטים", אותו כל צעירה שהלכה באזור רוטשילד בתל אביב בשנים האחרונות חוותה על בשרה. מדובר בהערה שאמורה להבהיר לאישה שאתה נמשך אליה, שאתה בעצם לא נמשך אליה. מסובך? לא ממש. לדוגמה: ראיתם בחורה יפה במסיבה? תגידו לה: "השמלה שלך ממש יפה. את כבר הבחורה השלישית שראיתי היום עם השמלה הזאת" או "איזה יפה השיער שלך? הוא בטוח צבוע, נכון?". ככה הצלחתם גם להעליב אותה וגם לפתוח איתה בשיחה. לפי השיטה הזו, המגננות של אותה בחורה ירדו, כי היא הבינה שאתם מעליבים אותה ולכן אין סיכוי שאתם מתחילים איתה ועל הדרך, הצלחתם לפגוע לה מספיק בביטחון העצמי, עד שהיא תרצה אתכם לאור חוסר העניין שהבעתם בה. פשוט, לא? במציאות, כמובן, אותה בחורה תיגעל מכם ותחשוב שאתם הקיסרים של ארץ הדושים, אבל זה לא רלוונטי, כי אין קשר בין המציאות לבין העולם המומצא של חובבי "אמנות הפיתוי".

מיסטרי לא הגיע לארץ לבד. כמו כל אמן פיתוי המכבד את עצמו, הוא תמיד יוצא עם ווינגמן וכמו ווינגמן אמיתי, הוא יושב בצד הבמה ומדי פעם מספר איזו אנקדוטה משעשעת, על הפעם בה הם שכבו עם שש חשפניות שונות שעובדות באותו מועדון בניו יורק וזה "קשה במיוחד, כי מדובר בנשים שהפכו את אמירת ה'לא' למקצוע". וואו. לווינגמן של מיסטרי קוראים "בקסטר", אבל קצת נמאס לי מכינויים ומשלב זה והלאה, אכנה אותו "ג'ייסון דונובן", כי הוא פשוט נראה בדיוק כמוהו, רק טיפה יותר דוש.

ג'ייסון דונובן, בן 38 מלונדון, מכונה "היץ' הבריטי" (על שם הסרט הגרוע של וויל סמית') ומסביר לקהל את חשיבות השלבים בפיק-אפ. כולם מהנהנים בהסכמה, כי הוא לא מחדש להם כלום, אבל אני בהחלט נהנה מההסבר. השלב הראשון הוא הפתיח. כמו כל "פרפורמר", צריך לדעת איך לפתוח את הסט. להקת "קווין" נהגה לנגן בתחילת המופעים שלה באייטיז את "We Will Rock You", רובי וויליאמס פותח עם "Let Me Entertain You" וכשאתה ניגש לטרף שלך, אתה צריך לפתוח ברמה מסוימת, כי זה יכול להשפיע על כל האינטראקציה. האמת? הגיוני. לכל אחד צריכים להיות בשליפה "סיפורי DHV". מה זה DHV? הנה עוד משהו שלמדתי. מדובר ב-Demonstration of Higher Value, כלומר: הפגנת ערך עצמי גבוה יותר, או בשפת העם: "דברים שבונים אותך". בזמן שאתה חופר לבחורה עם סיפורים, אתה צריך לזהות אצלה סימני "IOI" (Indicators Of Interest), שמראים שהיא מעוניינת בך. ג'ייסון דונובן, מומחה מטעם עצמו לפיק-אפ עם "Hired Guns" (כלומר, נשים שנבחרו לעבודה בגלל המראה החיצוני שלהן: מארחות במועדונים, ברמניות, מלצריות והחביבות עליו ביותר, חשפניות), מסביר שלפי שיטת מיסטרי צריך לזהות שלושה סימני IOI לפני שמנשקים בחורה, אבל עם "יפות מקצועיות" צריך לפעמים אפילו שישה סימנים לפני שמתנפלים. שלושה סימנים למשל: הבחורה מסדרת לעצמה את השיער, שומרת על קשר עין איתך בזמן שהיא מחייכת, נוגעת בך בטעות בזמן שהיא זזה (כי בנות אף פעם לא נוגעות בבנים בטעות, זה תמיד מכוון!) וכמובן, ה-IOI הכי ברור: מגע מכוון, אפילו אם היא רק נוגעת לך ביד בזמן שהיא מדברת.

אחרי הפסקה קצרה, בה עשרות גברים עומדים בתור כדי להצטלם עם אלילם מיסטרי (ואני דווקא הולך להצטלם עם ג'ייסון דונובן, אותו אני מעריץ עוד מהימים שהוא יצא עם קיילי), הערב עובר לשלב השאלות והתשובות המביך. "קודם כל, אני רוצה להגיד לך תודה שבאת לישראל, שאני אוהב אותך ושאני משתמש בשיטה שלך עשר שנים ונהנה מאוד", אומר אחד האנשים למיסטרי וזוכה להנהון של ענווה מלאכותית, "רציתי לשאול, איך אני משכנע את חברה שלי להצטרף לשלישייה?". כאן מתחיל סשן פרטי של ממש, בו מיסטרי וג'ייסון דונובן מספרים מניסיונם איך לגרום לכל אישה להצטרף מרצונה החופשי לשלישייה עם עוד אישה, "כי כל אישה היא בעצם ביסקסואלית. זה מוכח מחקרית". ג'ייסון דונובן מדגיש שאם אתה יודע שהפנטזיה שלך נכון להיום היא שלישייה, אתה צריך לגרום לבחורה הבאה שאתה "מרים" להבין שהתנאי לפיק-אפ הוא שלישייה. מיסטרי לעומת זאת, ממליץ למצוא ישר שתי בנות באותה סיטואציה ("יש הרבה דרכים לעשות זאת", מעיר ג'ייסון דונובן ברקע בידענות) ולגרום להן להבין ש"אתן צריכות לריב עליי, אבל אני שווה את זה". מסביבי, עשרות גברים שמרוויחים יותר ממני פותחים מחברות ורושמים הערות.

המארגנים מסמנים למיסטרי וג'ייסון דונובן שהזמן עומד להיגמר ונותנים למעריץ אחרון לשאול שאלה. מדובר בבחור שבמשך שנים השתמש בשיטות של מיסטרי בהצלחה ושכב עם הרבה נשים. כעת הוא נמצא בזוגיות, אבל לאור העובדה שהוא יודע שנורא קל לגרום לנשים להיכנס למיטה, הוא הפך לקנאי וחושש שזוגתו תבגוד בו. המומחים על הבמה מתחילים קצת לגמגם. להכניס בחורות למיטה הם יודעים, לשמור על זוגיות יציבה זה פחות הקטע שלהם. מיסטרי עצמו אב לשניים וסיפר לקהל שהוא לא ראה את הילדים מספר חודשים, כי הוא לא יכול להיכנס לאנגליה בגלל בעיות ויזה. מסתבר שלגרום לבחורות להימשך אליך הרבה יותר פשוט מאשר לחדור לממלכה המאוחדת. מיסטרי אומר לבחור שלשמור על זוגיות זה הרבה יותר קשה מפיק-אפ, אבל העצה שלו היא לגרום לבחורה להבין שהיא תמיד בסכנה, כי הוא תמיד יכול להשיג מישהי אחרת, טובה יותר, ובקלות. הבחור מבין את העצה בפשטות: "אז אתה אומר לי לבגוד בה?". מיסטרי וג'ייסון דונובן מחליפים מבטים ולבסוף, אחרי שתיקה קצרה, מיסטרי עונה: "זה לא מה שאני רוצה להגיד לך".

כי גם מיסטרי יודע שהמשחק שלו הוא רק משחק. הוא אמנם עושה מזה כסף ואפילו הפך לסלב בקרב גברים מסוג מאוד מסוים, אבל זה פשוט כי הוא זיהה צורך בסיסי של בני אדם, לאהוב ולהיות נאהבים. זה אותו דבר מאז ומעולם. לא כולנו נולדנו עמוס תמם. לחלקנו נשבר הלב. חלקנו לא מצאנו אפילו מישהי שתשבור לנו את הלב. לפעמים זה בגלל ביישנות פתולוגית, לפעמים בגלל חוסר ביטחון עצמי, לפעמים בגלל חוסר מזל. מקסים לראות כמות גדולה של אנשים שכל כך רוצה למצוא אהבה, עד שהיא מוכנה להתמכר לאיזו שיטה זולה להשגת זיונים. גם פה יש קהילה גברית תומכת ומכילה, שמקבלת את כולם בחום ואהבה. זה היה יכול להיות מקסים עוד יותר, אם בצד השני לא היו נשים שמוטרדות ברחוב על ידי "האמנים" האלה.

בשלב זה עולה על הבמה אחד המארגנים ומודה לכולם על ההתעניינות, אבל מודיע שנגמרו המקומות ב"מחנה הטירונות" עם מיסטרי וג'ייסון דונובן. הבחור לידי אומר לי: "זה לא נכון. אם תלך אליו ותגיד לו שאתה רוצה להצטרף, הוא ייתן לך, אבל יבקש יותר מהמחיר הנקוב של 4,950 שקלים" ואז רץ כמו כולם, לנסות להשיג סלפי עם מיסטרי. גם אני מנסה, אבל לא מצליח.

ביציאה אני פוגש את ג'ייסון דונובן ושואל אותו מה הוא חושב עד כה על הנשים הישראליות. הוא עונה שהם רק נחתו ובכלל לא ראו כאלה ולמרות שהפיק-אפ הוא משחק כמעט מדעי, שאמור להצליח באותה מידה בכל מקום וגם עם מגבלות שפה, צריך לדעת להתאים אותו בכל מדינה קצת אחרת.

אני יוצא מהאולם הממוזג, עם עוד עשרות מומחי פיק-אפ, שקיבלו כרגע בוסט לאגו. הם פורצים אל הרחוב התל אביבי הלח, עם המון אדרנלין ואמונה שהם יכולים להשיג כל אישה בעולם. מחוץ לאכסניית הנוער עומדות שתי אמריקאיות צעירות, מחכות למונית. אחד אחרי השני, "המומחים" עוברים לידן וזורקים הערות מוזרות כמו "את יודעת מה הסיפור האמיתי מאחורי הטביעה של הטיטאניק?" או "סיפור מצחיק, את הבחורה השנייה שראיתי היום עם הנעליים האלה". הבנות מתעלמות מהן, תחילה עם חיוך ואחר כך הן הופכות להיות קצת יותר מפוחדות. לבסוף, מגיעה מונית והן בורחות אל תוך הלילה ו"הפיקאפיסטים" מדברים בינם לבין עצמם ואומרים שזה לא נורא, כי רק עם הניסיון הם יהפכו לאמני פיתוי מוצלחים באמת. וזה עצוב, כי הם באמת מאמינים לזה.