פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רגל בלבנון ורגל בישראל: למה למים ברג'ר יש טעם אחר?

      במשך שנים נשמר הסטטוס קוו בכפר רג'ר, שקו הגבול עם לבנון חוצה אותו. חשיפת וואלה! NEWS על כך שישראל מחדשת את האכיפה גם בצדו הלבנוני של הכפר - עוררה סערה בארץ הארזים. התושבים מתרגשים פחות - הם רגילים לכך שהחיים בין מדינות אויבות מזמנים מצבים מוזרים

      רגל בלבנון ורגל בישראל: למה למים ברג'ר יש טעם אחר?
      צילום: מאיר ועקנין, עריכה: אביב אירגז

      במרחק של כמה מאות מטרים מהמחסום הצבאי שבכניסה לכפר רג'ר, ניצב שלט חוצות אלקטרוני. המודעות הצבעוניות והצעקניות עיוורות לחלוטין לעובדה כי היחידים שיכולים ליהנות מהן - הם תושבי הכפר המסוגר. "שלט החוצות האלקטרוני הזה לא דומה לאחרים שנמצאים ביתר חלקי הארץ, לא מוקרנות עליו פרסומות כי הוא נחשף למעט מאוד אנשים", מסביר מערוף חטיב (43), תושב רג'ר. "מקרינים עליו כל מיני הודעות של המועצה המקומית, תכניות עתידיות לפיתוח הכפר וסרטונים של נופים מרהיבים מחו"ל".

      צילומי הטבע והנופים הצבעוניים שמציע השלט, מצליחים להרחיק במעט את המחשבות מהמצב הגאו-פוליטי המורכב של הכפר, שמשפיע באופן יום-יומי על חיי התושבים. כבר 16 שנים, מאז נסיגת צה"ל מלבנון, חיים 2,400 תושבי הכפר באזור המוגדר כשטח צבאי סגור והכניסה לציבור הרחב - אסורה. הכפר, שיושב על משולש הגבולות עם סוריה ולבנון, עולה מדי מספר שנים לכותרות בעיתונות הבין-לאומית עקב מצבו הייחודי. קו גבול חוצה את הכפר לשניים: בין ישראל ללבנון.

      השבוע נחשף באתר וואלה! NEWS שבית המשפט המחוזי בנצרת העניק תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג בין רשות מקרקעי ישראל לבין שלושה תושבים המתגוררים בצדו הצפוני של הכפר. פסק הדין התקדימי קבע כי רשות מקרקעי ישראל תשיב לשלושת התושבים את דמי החכירה שנגבו מהם, מאחר שהאדמות עליהם שילמו נמצאות בשטחה הריבוני של לבנון. במקביל לפסיקה, הודיעה ועדת התכנון המרחבית של צפון רמת הגולן כי בתום 16 שנים של הקפאה, היא מחדשת את אכיפת חוקי התכנון והבנייה הישראליים, לרבות בחלקו הצפוני של הכפר. יש מי שמפרש את המהלכים האחרונים כהחלת ריבונות ישראלית על הצד הלבנוני ושינוי הסטטוס קוו העדין באזור.

      חשיפת הפרשיות החדשות עוררו סערה ציבורית בלבנון. רשתות הטלוויזיה של חיזבאללה, והעיתונים היומיים הפופולאריים בלבנון, חזרו והשמיעו ביקורת קשה על ממשלת לבנון. נטען כי ישראל מנצלת את העובדה שלבנון נמנעת לפרוש את חסותה וריבונותה על חלקו הצפוני של הכפר.

      סיור בכפר ע'ג'ר בגבול לבנון, יולי 2016 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      המציאות המשונה נכפתה על תושבי הכפר, והחמירה עם השנים (צילום: מאיר ועקנין)

      המצב המורכב של הכפר הוא תולדה של מאבקי שליטה מתמשכים בין המעצמות וסכסוך של ישראל עם שכנותיה, באופן שרק המזרח התיכון יכול לספק. עם נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000, קבע האו"ם כי הקו הכחול, המציין את הגבול החדש בין ישראל ללבנון, יחצה את כפר רג'ר כך שחלקו הדרומי יישאר בריבונות ישראל וחלקו הצפוני ישתייך ללבנון. תושבי הכפר, שחששו מפילוג משפחותיהם הנמצאות בשני צדי הכפר, מחו על הקביעה וביקשו להישאר תחת שלטון ישראלי.

      הם הסבירו כי עד כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים, הכפר היה תחת ריבונות סורית. אלא שקביעת האו"ם הסתמכה על מפות שנקבעו לפני שהוקמה המדינה הסורית בשנת 1946. מפות אלו הותוו במסגרת הסכמי סייקס-פיקו, שקבעו את גבולות האימפריה העות'מנית בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי במהלך מלחמת העולם הראשונה. לפי מפת החלוקה, המנדט הצרפתי קיבל את שטחי סוריה ולבנון של היום, והמנדט הבריטי קיבל את השטחים שלימים הפכו למדינת ישראל.

      מחצר ביתו הישן של זקן הכפר, חסן מוסטפה נאסר, עוד נשמעות בדיחות על מצבו הבלתי נתפש של הכפר. "אני בין האנשים היחידים בעולם שהצליחו לעשות טיול בכל המזרח התיכון בלי לצאת בכלל מהבית", הוא אומר ספק בעצב ספק בצחוק. נאסר נולד ב-1917, בתקופה בה האימפריה העות'מנית שלטה במקום. "אחריהם הגיעו לפלסטין הבריטים, והצרפתים הגיעו לסוריה וללבנון. ברג'ר שלטו הצרפתים. לא הכרתי את השפה שלהם, אבל כשרציתי למכור להם ביצים שהתרנגולות שלי הטילו הייתי מתקשר איתם בקרקורי תרנגולים ובתנועות ידיים", משחזר נאסר. "בתחילת שנות ה-40 הגיעו לכאן הרבה בריטים ועיתונאים בריטים שהתחילו להתעניין בחיי היומיום בכפר ועשו עלינו הרבה כתבות".

      לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, החלה סוריה לכונן מדינה עצמאית. באפריל 1946, עם סיום המנדט הצרפתי, הוקמה באופן רשמי מדינת סוריה. "בהתחלה סוריה החילה חוק גיוס חובה בגיל 18. אני הייתי כבר בן 27 ולכן לא התגייסתי לצבא. המשכתי לעסוק בחקלאות וכל מה שגידלתי מכרתי בלי שאף אחד נגע במשכורת שלי, רק הפרישו לי מהשכר מיסים או ביטוח לאומי".

      היציבות הזו הצליחה להישמר במשך 21 שנים, עד כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים. "ביום אחד ביוני 1967 הגיעו שני טנקים ישראלים. לקחנו שני מקלות והלבשנו עליהם דגל לבן. היו תושבים שפחדו וברחו לעומק סוריה דרך לבנון. ביניהם גם שתיים מבנותיי", ממשיך נאסר. "אנחנו לא היינו חמושים אז הם עזבו אותנו והמשיכו הלאה. הלחימה התנהלה בעיקר למעלה, רחוק מאתנו. עברו עוד עשרה ימים עד שצה"ל הגיע ושאל מה יש פה והבין שיש סורים. בסוריה היה לי טוב, וגם כאן טוב לי. למרות שכאן לקחו לי מסים מהמשכורת, אני נהנה מביטוח בריאות ומקצבאות שמאפשרות לי לחיות גם בגיל שלי".

      המציאות המשונה נכפתה על נאסר ותושבי הכפר, והחמירה עם השנים. אחד המצבים הקשים ביותר שזכורים לו היו ניסיונותיו לראות את שתי בנותיו שברחו לסוריה. "בהתחלה היינו מגיעים לגבעת הצעקות במג'דל שמס, עומדים שם עם עוד משפחות שנקרעו בין המדינות ומדברים בצעקות מצד אחד של הגבול לצדו השני", הוא משחזר. "אחרי שהמצב התייצב, אפשרו לכל מי שנותרה לו משפחה בסוריה להיפגש בתוך מבנה האו"ם בגבעת הצעקות במג'דל שמס. אחת לחצי שנה הייתי מגיע לאוהל שהוצב שם, והמשפחות מהצד הסורי היו מגיעות גם כן. נתנו לי להיות עם הבנות למשך שעתיים. אבל באיזשהו שלב הפסיקו עם זה וחזרנו לתקשר בעזרת מגפונים כמו פעם".

      עם החלת החוק לסיפוח הגולן בשנת 1981, החליטו המוכת'רים של הכפר כי תושבי רג'ר יתרצו ויקבלו עליהם את האזרחות הישראלית שהוצעה להם. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שלאחריה הקים צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון.

      חטיב היה אז רק נער צעיר. הוא זוכר כיצד מאז ומתמיד נהג לרדת עם חבריו לשחות במעין הווזאני שנמצא היום למרגלות הכפר, מעבר לגדר המערכת. "בשנות ה-80 היינו מגיעים למעין מהצד שלנו, ונערים לבנונים מהכפר אל וו'זיה שבהר ממול היו יורדים אליו מהצד שלהם", הוא מסביר ומצביע מחלון בית העם של רג'ר אל עבר הנוף העוצמתי של מעין נעוריו והכפר הלבנוני שממול. "היינו שוחים ביחד ותופסים דגים. אחרי שהיינו מסיימים לבלות במעין, כל אחד עלה לכפר שלו כשברור שאף אחד לא יכול לעלות לכפר של רעהו. למרות שנוצרו קשרי ידידות, המפגשים האלה היו נראים לנו קצת מוזרים. היה מוזר לראות את אורח החיים שלהם, שהיה שונה לגמרי מאורח החיים אצלנו. בעוד שאצלנו היו מים, חשמל ומכונות כביסה, היינו רואים נשים לבנוניות מכבסות שם בגדים. גם מים זורמים לא היו להם בברזים. את זה למדנו כשראינו איך הגברים הלבנונים היו מגיעים למעין עם חמורים, מעמיסים עליהם דליים של מים ומעלים אותם בחזרה לכפר שלהם. אצלנו יש שתי מקורות של מים, מטעם המדינה ומהמעיינות. כשאנחנו שותים מים אנחנו מרגישים את ההבדל". למרות שעברו 25 שנים מאז אותם ימים בהם יכלו הצעירים ליהנות ממימי המעין, חטיב עדיין זוכר את חבריו מהצד השני של הגבול. "לפעמים אני נזכר בשמות החברים שהכרנו שם ותוהה מה איתם".

      הנא חטיב (52) נזכרת בגעגועים כיצד באותן שנים הגיעו תיירים רבים מהארץ ומחו"ל לבקר בכפר שהמשיך להתרחב צפונה. "היה מדריך טיולים אחד בשם רן שבמשך חמש שנים הביא אליי הביתה קבוצות של תיירים שמאוד אהבתי לארח", משחזרת הנא. "רן היה חבר שלנו. הכרנו אותו במקרה, כשעבר כאן ברחוב עם קבוצה שהדריך. אמרנו שלום אחד לשני, התחלנו לדבר, ואז התעקשתי שהם ייכנסו לאכול אתנו. אשתו מאוד התרגשה מהמחווה, היא אמרה לי שכדי לבקר את אחיה היא צריכה לתאם אתו שבוע מראש, וכאן אני מארחת בצורה ספונטנית קבוצות תיירים שאנחנו לא מכירים. ככה זה התחיל. לא התפרנסתי מזה ולא קיבלתי תמורה. התמורה שלי הייתה ההנאה מהאירוח של אנשים שבאים מרחוק. מדי פעם הם היו שולחים לילדים שלנו מתנות מאמריקה".

      סיור בכפר ע'ג'ר בגבול לבנון, יולי 2016 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      אני מהיחידים בעולם שהצליחו לטייל בכל המזרח התיכון בלי לצאת מהבית". נאסר וחטיב בכפר רג'ר (צילום: מאיר ועקנין)

      תושבי צפון הכפר, בני עדתו העלאווית של נשיא סוריה חפאז אל אסד, לא העלו בדמיונם כי יום יבוא ויקבע כי הם יושבים על אדמה בעלת ריבונות לבנונית. אך קביעת האו"ם משנת 2000 נכנסה לתוקף רק במלחמת לבנון השנייה. כוחות צה"ל סגרו את המקום למבקרים, והתירו כניסה ויציאה רק לתושבי הכפר. במקביל, ישראל הפסיקה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה במקום.

      בני המקום שילמו על כך מחיר יקר. שירותי החירום נמנעים מאז ועד היום להיכנס לצדו הצפוני של הכפר. החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם לסיום מלחמת לבנון השנייה, קבעה בין היתר כי ישראל מחויבת להסיג את כוחותיה מדרום לקו הכחול, שנקבע אחרי נסיגת צה"ל בשנת 2000.

      רק בנובמבר 2010 החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את הצעת האו"ם, לפיו חלקו הצפוני של הכפר יועבר לידי לבנון. אולם במשך עשור, סירבה המדינה להעניק לתושבי רג'ר פיצויים על בתיהם שנפגעו במסגרת מס רכוש, בתואנה כי מדובר באדמה לבנונית. ההכרה הרשמית של ממשלת ישראל בצדו הצפוני של הכפר כשטח לבנוני חזרה להוציא את התושבים למחות על הגזירה. שש שנים נוספות חלפו מאז, ובכפר עדיין אין גדר שחוצה את שני חלקיו והקו הכחול נותר דמיוני.

      נאסר, שיחגוג בעוד חמישה חודשים את יום הולדתו ה-100, למד ממרומי שנותיו לא לתת למציאות שמאיימת להשתנות בכל רגע להטריד את מנוחתו. אחרי שנפרד משתי בנותיו שברחו לסוריה, אני תוהה אם הוא לא חושש להיפרד מבת נוספת שגרה בצד הצפוני של הכפר. "הכל בידי בורא עולם", הוא עונה בלי להתבלבל. "מה שכתוב, זה מה שיהיה".

      הנא חטיב מצטערת שהיום אף תייר לא יכול להיכנס יותר אל הכפר ולראות את כל היופי, הייחודיות והחום שיש למקום להציע. "זה כואב מאוד. אנשים כבר לא נכנסים לפה, לא מתערבבים ופחות יודעים ומכירים. מאז שנת 2000 ועד היום אף כף רגל של אורח לא דרכה כאן למעט עיתונאים, חיילים וגורמים מדיניים", היא אומרת בעצב. "אני אהבתי מאוד לארח כאן תיירים שהגיעו מרחוק, זה עדיין חסר לי. אני מרגישה את הנתק המוחלט שלנו משאר העולם. באירועים ביטחוניים אנחנו מרגישים את הנתק הזה גם יותר משאר המדינה".

      בית העם, שהוקם לצורך קבלת החלטות ודיונים של המוכת'רים ונכבדי הכפר בנושאים החברתיים של הכפר, קיבל מאז הנסיגה משנה חשיבות. "אפילו ראש המועצה משתתף בדיונים האלו. דנים בפרויקטים תשתיתיים, וגם קובעים חוקים חברתיים כדי לשמור על הסדר כששאלת הריבון לא תמיד ברורה. המוטו הוא שאם מישהו רוצה להיות מרדן - הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שהוא לא מפריע או פוגע בחברה שהוא חי בה", מסביר חטיב. "למשל אסור להשמיע מוסיקה בווליום גבוה, או מי שנותן לילד שלו לנהוג ברכב יקבל אזהרה ולאחר מכן עונש שיכול להסתכם בהשבתה של רכבו ואיסור להוציא אותו מהחנייה לתקופה מסוימת".

      בסמוך לבית העם נמצא הקבר של אחד המוכת'רים המיתולוגים של הכפר, סבו של מערוף חטיב. בתוך חלקת הקבר נמצא גם פסלה של מריה הקדושה המרמז במקצת על פתיחותם של בני העדה העלוו'ית, שנאלצים פעם אחר פעם להתמודד עם המבחנים שמעמידה בפניהם המציאות המורכבת. לא הרחק משם, מאחורי בניין המועצה המקומית, נמצא גן השלום. עיצוב הגן מרהיב ביופיו, אך המקלט הציבורי שנמצא בו משמש כתזכורת למציאות המדינית-ביטחונית הלא פשוטה של המקום.

      בית הספר היסודי של הכפר נמצא בסמוך לגן השלום. פועלי בניין מנצלים את ימי החופש הגדול ובונים מתחם לימודי נוסף בשטח בית הספר. במבנה בזלת ישן עליו צוירו סמלי השלום שוכן מוזיאון רג'ר שהוקם על ידי התלמידים. מכאן ניתן לראות את שלט החוצות האלקטרוני, שממשיך לרצד בעקשנות ולהקרין צבעים עזים ומבטיחים של אופטימיות למרות החום הכבד, אך אין מי שיראה.

      סיור בכפר ע'ג'ר בגבול לבנון, יולי 2016 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      גן מרהיב ביופיו עם תזכורת למציאות המדינית-ביטחונית הלא פשוטה של המקום (צילום: מאיר ועקנין)