כך הדמיוני הפך למציאותי: קצין המודיעין של מטכ"ל באנטבה משחזר

ימים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, נשלחתי - קצין צעיר - לגזרת תעלת סואץ, כדי לרכז את דיווחי התצפיות בגזרה הדרומית של התעלה והתמקמתי במוצב "מפצח". בימים שלפני המלחמה העברנו דיווחים רבים על פעילות הצבא המצרי, אשר לצערי הרב לא זכו להתייחסות הולמת ואפילו מעבר לכך - זכו להתעלמות! מלחמת יום הכיפורים, ואני - כמו כל עם ישראל - מקבל את פני המלחמה בהפתעה מוחלטת, כאשר רעש המטוסים והתותחים מפר את השלווה אשר קדמה לכך. אחרי שלושה ימי לחימה, אזלה התחמושת במוצב, וכל לוחמי המוצב נכנעו ונפלו בשבי המצרי.

ארבעים ימי השבי היו מבחינתי אירוע מכונן, ובשובי ארצה הבינותי לראשונה את עוצמת הכישלון של המודיעין הישראלי שאני הייתי חלק ממנו. לאחר תקופת שיקום, ביקשתי לחזור ולשרת כקצין מודיעין בסיני, והוצבתי כקמ"ן בחטיבה 401 שמפקדה באותה עת היה אהוד ברק. הרצון לחזור ולשרת בסיני נבע בין היתר מתוך רצון לקחת חלק בתיקון התדמית המודיעינית, ולהיות שותף כדי שחרפת מלחמת יום הכיפורים בהיבט המודיעיני לא תחזור.

כבר בראשית עבודתי עם המח"ט אהוד ברק נדרשתי לרמה מקצועית גבוהה. לימים הבינותי כי אהוד הביא עמו את הדרישות המודיעיניות ואת הרף הגבוה מתקופת שירותו ביחידה. באביב 1975 נקראתי לחדרו של אהוד ברק ובפיו בשורה: "החלטתי שחשוב כי תעבור לשרת כקמ"ן בסיירת מטכ"ל. אתה יכול לארוז חפצים ולהתייצב בסיירת מטכ"ל".

מופתע מחד גיסא, ושמח בחלקי מאידך גיסא, התייצבתי ביחידה ללא כל הכנה. כך אני מוצא עצמי בסיירת מטכ"ל, יחידה סודית, שעד אז בקשי שמעתי עליה. הגעתי ליחידה בעיתוי של חפיפה בין גיורא זורע המפקד היוצא, ויוני נתניהו - המפקד הנכנס. ובכך למעשה ליוויתי את יוני מהיום הראשון שנכנס לתפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל. רק בחלוף הימים הבנתי כמה משמעותי היה המעבר ליחידה על המשך מסלול חיי, וכמה מזל היה לי להיות שותף באחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מהר מאוד לאחר הגעתי ליחידה, למדתי כי כל מה שעשיתי עד עתה, או למדתי, לא דומה למה שנדרש ממני ביחידה. הדרישות של יוני כמפקד יחידה, עולם מושגים אחר, ומקצוענות ברמה אחרת. הזמן שעמד לרשותי להתאקלם היה קצר ולא היו ימי חסד.

יום ראשון 27 ביוני 1976, כשנה לאחר כניסתו של יוני לתפקיד, עוד שבוע שגרתי של פעילות מבצעית, והפעם פנינו לסיני. יוני ומטה היחידה, יחד עם קבוצת לוחמים, יורדים לסיני לפעילות שתימשך כל השבוע. בעודנו בדרך דרומה קיבלנו דיווח על חטיפת מטוס אייר פראנס בדרכו מאתונה לפריז. בהמשך היום התקבלו דיווחים כי המטוס החטוף נחת בלוב ולאחר שהייה קצרה המשיך דרומה ונחת בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. על פי נוהלי הכוננות עד נחיתת המטוס באנטבה - הלוחמים אשר נשארו ביחידה היו בכוננות למקרה שהמטוס ישוב על עקבותיו וינחת בלוד. מרגע שהמטוס נחת באנטבה, כ-4,000 קילומטר משטח מדינת ישראל, הוסרה למעשה הכוננות היחידתית מתוך הנחה כי חלקנו הסתיים, ומעתה עוברים לשלב של משא ומתן ברמת הדרג המדיני.

בימים שני, שלישי ורביעי - בעודנו בפעילות בסיני - עקבנו כמו כל עם ישראל אחר הנעשה, וכמו כן הועברו דיווחים ממוקי בצר ביחידה ליוני בסיני על הדיונים ברמות הדיווחים שמגיעים אלינו לסיני מעלים גיחוך ולעתים גם זלזול נוכח האפשרות כי צה"ל השונות במטה הכללי כדי לבחון אופציות מבצעיות לחילוץ בני הערובה. יבצע מבצע מסוג זה מעבר להרי החושך.

הערה: עד מועד זה, הצטבר ביחידה ניסיון רב בפעולות של שחרור בני ערובה אשר התרחשו בארץ כמו: מלון סבוי, מעלות, מטוס סבנה. אולם מעולם לא התבצעה פעילות מסוג זה מחוץ לגבולות המדינה, על כל המשתמע מכך.

ביום חמישי 1 ביולי 1976 השכם בבוקר, לאחר סיום הפעילות, דהרנו ברכבו של יוני חזרה מסיני ליחידה, נסיעה של שש-שבע שעות. כבר ערב קודם סוכם בין מוקי לבין יוני כי מיד לאחר הגעתנו ליחידה, נתארגן ליציאה לבית הצנחן ברמת גן לפגישה עם דן שומרון, שם יוצגו בפנינו האופציות המבצעיות הצה"ליות אשר נידונו עד עתה. לאחר התארגנות קצרה ביחידה, יצאתי עם יוני וקציני מטה נוספים לבית הצנחן לפגישה היעודה. שם פגשנו את מוקי בצר, שעד עתה היה נציג היחידה בדיונים שנערכו בקצח"ר ובמטה הכללי. במעמד זה הציג בפנינו דן שומרון את שני הרעיונות המרכזיים שנדונו עד עתה.

א) צניחת כוח צבאי באגם ויקטוריה, הגעתו לחוף, השתלטות על הטרמינל באנטבה, שחרור החטופים, והסעתם ברכבים אשר יושגו בהשתלטות ויועברו דרך היבשה

ב) הגעה בשמונה הרקולסים עם כוח צבאי גדול, כיבוש שדה התעופה, חילוץ בני הערובה לקניה והטסתם ארצה.

בשלב זה, לי לפחות, הרעיונות הללו היו על גבול ההזיה, והייתי בספק שאכן אופציות אלה אפשריות לביצוע. בסיום אותה פגישה, הטיל דן שומרון על היחידה את האחריות לתכנן את שלב ההשתלטות על הטרמינל הישן באנטבה ושחרור בני הערובה באנטבה. לא הופתענו מהנחיית דן שומרון להטיל המשימה על היחידה, כי באותה עת היחידה צברה ניסיון רב במבצעים מסוג זה. לעת ערב, בהגיענו ליחידה, התכנס מפגש ראשון בחדרו של יוני אשר בו נכחו: מוקי בצר, אהוד ברק, אברהם ארנן, ואבי הקמ"ן (אני).

הערה: כבר ביום רביעי בערב לאחר שחרור קבוצת החטופים הזרים הראשונה לפריז, למדנו כי כל הנוסעים הורדו מהמטוס והועברו לטרמינל הישן, שם בוצעה הפרדה (סלקציה) בין הנוסעים הישראלים לשאר נוסעי המטוס. אירוע זה בפני עצמו הציף את משמעות המונח סלקציה בזיכרון ההיסטוריה היהודית. ממידע גלוי (חדשות וטלוויזיה) למדנו כי אידי אמין בכבודו ובעצמו ביקר אצל החטופים בטרמינל הישן. כמו כן התקבל מידע על שחרור שאר החטופים הזרים ביום חמישי בבוקר, והטסתם לפריז. לאור מידע זה הוחלט לשגר את עמירם לוין לפריז לצורך נתון משמעותי נוסף אשר הגיע לידינו. דובר על שיתוף פעולה בין אידי אמין למחבלים, ועל כך שעשרות או מאות חיילים אוגנדים לוקחים חלק באבטחת הטרמינל הישן.

בחלק הראשון של הפגישה, מוקי, נציג היחידה, עדכן את הפורום בצורה מפורטת על הדיונים והרעיונות השונים אשר הועלו במטה הכללי במהלך השבוע ברמות השונות ואשר עסקו רובם ככולם בניסיון לייצר מתווה מבצעי מתקבל על הדעת, ולא עסקו כלל בתכנון המשימה של היחידה. בחלק השני, יוני ניצל את העובדה כי מוקי בצר שהה באוגנדה שנים קודם לכן לצורך הכשרה צבאית של צבא אוגנדה, כדי לשמוע ממוקי על אוגנדה, צבא אוגנדה, והתנהלות אידי אמין. בחלק השלישי עלתה סוגיית היכולת להפתיע את המחבלים והחיילים האוגנדים. נושא ההפתעה מהווה נדבך מרכזי ומשמעותי ביותר אשר לו השפעה מכרעת על הצלחה או אי-הצלחה של מבצע מסוג זה.

מהמידע אשר עמד לרשותנו שאידי אמין הגיע ברכבו (מרצדס) לביקור החטופים, עלה רעיון לעשות שימוש ברכב דמוי רכבו של אידי אמין אשר יוביל את שיירת הלוחמים מירידתם מהמטוס ועד הגעתם לטרמינל. הנחת המוצא הייתה כי נסיעה בתצורה זו תאפשר הגעה "שקטה" לטרמינל, תוך ניצול ההיסוס של השומרים לפתיחה באש. נציג היחידה מסר לנוכחים פרטים על מאפייני רכב המרצדס שבשימושו של אידי אמין, כולל דגל אוגנדה שהתנוסס בחזית הרכב. כמו כן נעזרנו בצילומי טלוויזיה להשלמת הפערים. במהלך פגישה זו התקבל דיווח כי גובש במטה הכללי ובקצח"ר המתווה הסופי של המבצע הצה"לי, אשר יכלול ארבעה הרקולסים, וכמו כן הוקצתה עבור היחידה מכסת הלוחמים והרכבים שניתן להטיס בהרקולסים.

בשלב זה הסתיימה הפגישה הראשונה בנושא, כשיוני מנחה את אנשי המטה הרלוונטיים להשיג מרצדס שחורה, ועל הקמ"ן (עליי) הוטל בין היתר, לייצר דגל אוגנדי אשר אמור להתנוסס בחזית המרצדס. בסיום פגישה זו כינס יוני דיון עם קציני המטה ועם חלק ממפקדי הצוותים אשר שהו ביחידה באותו זמן.

בפגישה זו, אני כקמ"ן היחידה, הצגתי לראשונה שרטוט של הטרמינל הישן אשר הגיע לידיי מאמנון מנקי אשר שימש קמ"ן של מוקי. שרטוט זה הוכן על ידי גורמים באמ"ן והתבסס רובו ככולו על תצלומים וסרטים ישנים אשר הושגו באמצעות פנייה של גורמי אמ"ן לגורמים פרטיים ולאנשי צבא ישראלים, אשר שהו באוגנדה בימי הזוהר ביחסים בין ישראל לאוגנדה.

על בסיס שרטוט זה והמידע הנוסף שהתקבל, התקיים דיון ראשוני לצורך גיבוש התכנית המבצעית וכוחות ומשימות. בפגישה זו סיכם יוני על ציוות הכוחות על פי המשימות:

א) חמש חוליות פריצה עם רכבים, לארבעת הפתחים של הטרמינל ואל הקומה השנייה
ב) כוח רכוב לצורך אבטחה היקפית של הטרמינל הישן כדי למנוע הגעת תגבור. שבה שהו החיילים האוגנדים.
ג) רכב מרצדס אשר אמור להוביל את שיירת כוח הפריצה.
ד) חפ"ק בפיקודו של יוני.
ה) כוח רתק לכיוון מגדל הפיקוח הישן בסמוך לטרמינל.

במהלך פגישה זו יוני התלבט לגבי הצוותים אשר אמורים לקחת חלק במשימה. מחד גיסא, היה חשוב לקחת לוחמים ותיקים בעלי ניסיון, ומאידך גיסא, מקצתם של לוחמים אלה כמסורת ביחידה - כולם רוצים לקחת חלק במבצע ואף אחד אינו מוכן לוותר. ובדרך כלל, כמו במקרה זה - אנשי המילואים אשר השמועה הגיעה לאוזניהם, החלו בסדרת טלפונים ליוני ולאנשי המטה כדי שיכללו אותם ברשימת הכוח המבצע. עד יום חמישי בלילה (לקראת חצות) ולאחר "קרבות" פנימיים של מפקדי צוותים ומילואימניקים מקורבים, יוני סיים לגבש אנשי המטה ומפקדי הצוותים התפזרו לצורך התארגנות, והוא נשאר ספון בחדרו לצורך תכנון מעמיק של המבצע ביסודיות אשר אפיינה אותו, תוך רישום בפנקס את כל אותם נושאים שדורשים השלמת פערים והדגשים למבצע עד השעות המאוחרות של הלילה. מדי פעם נכנסו קציני המטה לעדכון או לצורך קבלת הנחיות.

אני - כקמ"ן - ניסיתי להשיג מידע נוסף דרך הקצח"ר ואמ"ן מחקר על הטרמינל וסביבתו, וכמו כן השגתי אטלס לצורך לימוד צורת הדגל האוגנדי וצבעיו. הקמ"נייה עסקה ביצירת דגל אוגנדי (באמצעות סדין אשר נלקח מאחד מהחדרים). יוני הנחה כי ביום שישי בשעה 8:00 בבוקר יתקיים תדרוך מסודר לכל הכוחות אשר משתתפים במבצע, בחדר התדריכים.

הערה: מיום חמישי לאחר החזרה מהפגישה עם דן שומרון, שבה למעשה קיבלה היחידה את המשימה לחילוץ החטופים, ועד יום שישי (מועד התדריך), הצליחה היחידה בהובלתו של יוני תוך מתן דוגמה אישית, דבקות במטרה ואמונה בצדקת הדרך, להציג תכנית מבצע מפורטת תוך 12 שעות. לראייתי, זה הישג ראוי לציון.

ביום שישי בבוקר, בסביבות השעה 8:00, התקיים לראשונה תדריך של כל הכוחות אשר אמורים לקחת חלק במבצע כולל אנשי המטה ולראשונה שמעו באופן מסודר על התכנית. כנהוג, לאחר פתיחה קצרה של יוני, אני, כקצין המודיעין, הצגתי בתחילה את תמונת המבצע. המודיעין אשר עמד לרשותי באותו בוקר כלל:
א) שרטוט אשר הוכן באמ"ן על בסיס צילומים וסרטים ישנים.
ב) מידע חלקי אשר הגיע באופן לא מסודר וברור מתחקור ראשוני של החטופים הזרים בפריז.

ראשית, תליתי מפה בקנה מידה של אחד לחצי מיליון של אוגנדה והמדינות הגובלות והתחלתי את התדרוך בהצגת מקומה של אוגנדה ביבשת אפריקה, גלשתי למדינות הגובלות עם אוגנדה, ולאחר מכן מסרתי מידע על הצבא האוגנדי, מידע אשר הצלחתי ללקט במשך הלילה. בהמשך, הצגתי את מבנה הטרמינל על בסיס השרטוט אשר עמד לרשותי, והמידע כי יש עשרה מחבלים חמושים, עשרות או מאות חיילים אוגנדים שמקיפים את הטרמינל מבחוץ, וכמו כן יש מטעני חבלה באולם שבו נמצאו החטופים.

הערה: במבצעים מסוג זה, עיקר המודיעין נאסף במהלך ההיערכות סביב היעד לביצוע בזמן אמת, הן על ידי הקמ"ן והן על ידי הכוחות המבצעים, ועל בסיס מידע שנאסף בזמן אמת, מתקבלת החלטת מפקד לגבי תזמון הפריצה. היה לי ברור כי תנאים אלה לא יתאפשרו במקרה זה, ואחת מנקודות התורפה המרכזיות של המבצע זה היא העדר מגע שוטף ועדכני עם היעד, וכפועל יוצא מכך - העדר יכולת לעקוב בזמן אמת אחר פעילות ושינויים שחלים במקום, שעלולים להיות קריטיים להצלחה ולצמצום מספר הנפגעים. לאור אלה, תחושתי לא הייתה נוחה - בלשון המעטה - מכיוון שהמידע על הטרמינל מקרב כוחותינו היה מבוסס בעיקרו על חומרים ישנים, ותמונת המצב על הפעילות בטרמינל הישן וסביבתו הייתה חלקית בלבד.

בגמר התדרוך המודיעיני, עלו שאר גורמי המטה והציגו את חלקם, ולבסוף יוני סיכם את התדריך. מיד בסיום התדרוך נסעתי עם קציני מטה נוספים למפקדת הקצח"ר אשר ישבה ברמלה, שם התקיימה לראשונה קבוצת פקודות לכל הכוחות שנטלו חלק במבצע. בפגישה זו הציג דן שומרון את המתווה הכללי של המבצע והכוחות האמורים לקחת בו חלק. לאחר מכן עלה נציג חיל האוויר והציג את חלקו של החיל במבצע, ולאחריו מפקדי כוח גולני וצנחנים אשר לראשונה למדנו להכיר את חלקם במבצע.

במקביל, יוני הוזעק לקריה לצורך פגישה עם הרמטכ"ל ושר הביטחון אשר רצו לשמוע ממנו ישירות על מוכנות היחידה למבצע ודעתו על המבצע. יוני הביע בפניהם את תחושתו כי המבצע אפשרי וכי יש בידי היחידה את המוכנות לבצע את המבצע בהצלחה. אין ספק כי עמדה זו של יוני הייתה חשובה לגורמים המחליטים וסייעה לקברניטים לגבש דעה חיובית לגבי הביצוע.

לאחר סיום קבוצת הפקודות בקצח"ר, שבנו ליחידה. ההתנהלות ביחידה הייתה כנחיל דבורים. בתוך היחידה, קציני מטה ומפקדי הכוחות מתרוצצים ועסוקים בהשלמת האמצעים וההכנות למבצע, ומחוץ ליחידה מתרכזים כל שאר הכוחות מהקצח"ר, צנחנים וגולני לתדרוכים ומודלים לקראת ביצוע. במהלך היום המשיך לזרום מידע מגורמים ישראליים אשר בעברם שהו באוגנדה. מידע זה רוכז על ידי קמ"ן קצח"ר אמנון בירן. בעיקר הגיעו תצלומים וסרטים ישנים אשר הועברו לקמ"ני היחידות.

עד לאותה עת - על פי נוהלי ביטחון שדה - היחידה הייתה סגורה בפני כל גורם צבאי או אחר שאינו קשור ישירות ליחידה. אך ביום שישי זה, בכל פעם שהגיע מידע חדש, תמונות או סרטים, השמועה עשתה כנפיים, שער היחידה נפתח, וכולנו הצטופפנו באחד החדרים כדי ללמוד את המידע. גורמים שונים אשר התרכזו במחנה שכן נכנסו בשער היחידה לצורך צפייה במידע החדש.

בערב יום שישי, אחרי המתנה דרוכה, הגיע דוח מודיעיני מפורט ומעודכן מעמירם לוין אשר טס לפריז לצורך תחקור החטופים הזרים אשר שוחררו. למעשה, דוח זה היה הדוח העדכני היחיד שעמד לרשותנו וכלל פרטים משמעותיים ביותר אשר סייעו בביסוס התכנית.

הערה: יצוין כי דוח זה היה עדכני ליום חמישי בבוקר, המועד בו החטופים הזרים עד מועד היציאה למבצע. היה ברור כי הסיכוי לקבל מידע נוסף מיום חמישי ועד יום שבת בלילה - מועד הביצוע המתוכנן - קלוש ביותר. משמעות הדבר כי אנו יוצאים למבצע כשיש פער של שלושה ימים שבהם אין סיכוי להגעת מידע עדכני נוסף על החטופים ועל הפעילות סביב הטרמינל באנטבה. כל זאת במבצע שמאפייניו דינמיים ומשתנים לעתים תכופות. לפיכך צריך היה לקוות שלא יהיו שינויים ולצפות להפתעות שלא נלקחו בחשבון. למעשה היה זה הדוח העדכני הראשון והאחרון שעמד לרשותנו עד מועד היציאה למבצע.

הנקודות המרכזיות בדוח זה היו:
א) עדכון המידע על הטרמינל הישן מול השרטוט אשר עמד לרשותנו. לשמחתנו/ למזלנו, גילינו כי המידע שהגיע מדוח עמירם לוין תואם בעיקרו את המידע אשר עמד לרשותנו מהשרטוט, ולפיכך לא נדרש שינוי בתכנית המבצע, אלא רק חידודים.
ב) למדנו כי הישראלים מרוכזים באולם גדול בטרמינל הישן.
ג) על הישראלים שומרים כעשרה מחבלים עם נשק אישי.
ד) גורמי הצבא באוגנדה משתפים פעולה עם המחבלים, וחמישים עד מאה חיילים אוגנדים מקיפים ומאבטחים את הטרמינל הישן.
ה) דוח זה הזים את המידע כי אולם הנוסעים ממולכד במטעני חבלה.

עם קבלת הדוח, התייצבתי בחדרו של יוני שזימן את אנשי המטה ומפקדי הכוחות ושם במשותף עברנו על הדוח. הדוח לא חייב שינויים בתכנית אלא רק דגשים שניתנו על ידי יוני. לאחר שהסתיימה פגישה זו, חשתי הקלה מסוימת וזאת לאור העובדה כי המידע הישן שעד עתה התבססנו עליו בתכנון, תאם למדי את המציאות בשטח. הדאגה המרכזית הייתה מהעובדה כי עשרות רבות של חיילים אוגנדים מסתובבים סביב הטרמינל, ומיקומם ומספרם עלולים להשתנות עד הגעתנו לאנטבה.

למעשה, לאחר קבלת דוח עמירם, סיימתי את ההכנות המודיעיניות לקראת המבצע, מכיוון שלא היה צפי לקבלת מידע עדכני נוסף. ידעתי שעם המודיעין שהיה בידי עד רגע זה יוצאים לדרך לאנטבה.

הערה: אין ספק כי המידע שעמד לרשותי וסופק לכוחות בשלבי התכנון וההכנות היה רחוק מהסטנדרט הגבוה המקובל ביחידה. עם זאת היה ברור כי אנחנו נמצאים בלחץ זמן מתוקף אולטימטום אשר הוכתב על ידי המחבלים. לפיכך לאורך כל שלב ההכנות חשתי כי אין באפשרותי לספק לכוח המבצע את המודיעין האיכותי והמעודכן ביותר שכל כך חשוב להצלחת מבצע מסוג זה, ולמזער ככל שניתן את מספר הנפגעים. אין ספק כי דוח המודיעין של עמירם לוין הקל מעט על התחושה, אך עובדה היא כי הפער של שלושה ימים לפני הביצוע ממועד דוח עמירם ועד למועד הביצוע עצמו יוצר פער מודיעיני בלתי נסבל במבצע מסוג זה. כאשר הבעתי בפני יוני את תחושותיי, הוא נהג לציין בפניי ולהרגיז אותי כי אחרי הכול, אנו הכוח החזק ביותר אשר יימצא בשטח ונהיה מסוגלים להתמודד עם אירועים והפתעות בלתי צפויים.

בשלב זה הייתה אתנחתא קלה שבה יצא לי בפעם הראשונה לעצור לרגע ולחשוב מה עשיתי ביומיים האחרונים, ל?מה הייתי שותף ביומיים האחרונים, והאם אכן מה שהיה נראה לנו על גבול הדמיון כמה ימים קודם לכן, הופך למציאות. אני מודה כי גם בשלב זה, כשכולנו המתנו להחלטות הדרג המדיני, היה לי ספק רב שהמבצע יאושר.

ביום שישי בערב, לאחר סיום המודל, התחושה של חלק ממפקדי הכוח וחלק מהלוחמים הייתה כי המבצע הזה על כל הנעלמים שבו, משמעותו היא נטילת סיכון גבוה שמעל הרף. לאור תחושה זו אשר הגיעה למפקד היחידה, יוני, הוא זימן ביום שבת בבוקר פגישה עם מפקדי הכוחות ואנשי המטה בשעה 8:00 בחדר הזיכרון ביחידה.

בפגישה זו העלו חלק ממפקדי הכוחות את טיעוניהם ותחושותיהם לגבי הסיכונים הכרוכים במבצע. המפקדים שטחו טענות ותחושות לגבי מידת המוכנות למבצע, סף הסיכון של המבצע ופערי המידע הקיימים. כל זאת - מתחת לנורמה הנהוגה ביחידה. יוני שמע בקשב רב את דברי המפקדים, ואף שהסכים עם חלק מהדברים, הוא עבר לדבר על משמעות המבצע. יוני הדגיש ליושבי החדר את חשיבות המבצע הייחודי הזה ואת האמונה כי למרות הנעלמים והעובדה כי ההכנות לא עומדות בסטנדרט של מוכנות היחידה למבצע, הסיכון הוא סביר וסיכויי ההצלחה טובים, ובכל מצב אנחנו הכוח החזק ביותר שיימצא בטרמינל באנטבה. מעל חלק ממשתתפי הישיבה (כולל יוני) ריחפה התמונה ההיסטורית של ישראלים/יהודים המופרדים מזרים אחרים ומוצאים להורג. תחושה זו והעובדה כי הוצג אולטימטום אחרון של המחבלים שאמר כי ביום ראשון בצהריים יתחילו להוציא אל הפועל הרג ישראלים, חיזקו את התחושה והאמונה כי חשיבותו של מבצע זה היא הרבה מעבר לעוד מבצע אליו היינו מורגלים. לפיכך יש צידוק ללקיחת רף סיכון גבוה יותר. המפקדים יצאו מהפגישה מחוזקים וחדורי אמונה.

הערה: אני מבקש להדגיש כי מבצע מורכב זה הוכן תוך 36 שעות בלבד. מראשית יום חמישי בערב בו היחידה קבלה הנחיה, ועד יום שבת, מועד המראת המטוסים. ועל כך ראויים כל אלה אשר לקחו חלק בהכנת המבצע להערכה מיוחדת.

בשעה 9:00 יצאתי עם יוני ברכבו מסוג רום כרמל לבסיס חיל האוויר בלוד שם אמור היה להתקיים תדריך אחרון לפני המראה למבצע. בדרך שוחחנו על המבצע עצמו, וחשתי כי יוני מרגיש בטוח בעצמו, נחוש, ומבין היטב את משמעות הצלחת המבצע. בחדר התדריכים בטייסת התקיים תדרוך אחרון למפקדים ובמקביל לכך, הכוחות המבצעים היו עסוקים בהעמסת ציוד וכלי הרכב להרקולסים. במהלך התדריך ציפינו לקבל אישור סופי מהדרג המדיני, אולם אישור זה בושש להגיע. לפיכך הוחלט על ידי הדרג הצבאי לצאת לדרך ללא אישור, לבצע נחיתת ביניים בשארם א-שיח', בתקווה שעד אז יגיע האישור המיוחל.

יצאתי עם יוני מחדר התדריכים בטייסת, ליוויתי אותו אל רכבו, משם הוציא את החגור וציודו האישי; נפרדנו בלחיצת יד, טפיחה על שכם, ואיחלתי לו הצלחה. בעודי ממתין ליד הרכב של יוני ולקול מנועי ההרקולס הגוברים, הגיע נציג מודיעין קצח"ר עם תמונות עדכניות אשר צולמו על ידי לוחם של המוסד. לקחתי ממנו בזריזות את התמונות ורצתי לעבר המסלול בו היו ההרקולסים אשר חלקם כבר המריא. הצלחתי לסמן לאחרון ההרקולסים אשר גם הוא החל לנוע, לעצור ולפתוח הדלת. הדלת נפתחה, זרקתי את חבילות התמונות פנימה וביקשתי שימסרו אותן ליוני בהגעתם לשארם א-שיח'. תמונות אלה שצולמו על ידי איש המוסד, לוחם-טייס שהמריא מקניה במטוס קל, חג סביב השדה וחמק בחזרה, היו הצילומים העדכניים הראשונים והאחרונים שעמדו לרשותנו לקראת מבצע זה.

בשלב ההמתנה בשארם נמסרו התמונות ליוני וחולקו ללוחמים לצורך עיון והתרשמות. אין ספק שתמונות אלה, למרות העדר עיבוד מודיעיני, סייעו רבות לתחושת הלוחמים. לאחר מכן לקחתי את מכוניתו של יוני ושבתי ליחידה לשקט שאחרי הסערה. במקביל, קיבלתי דיווח כי יש אישור מהדרג המדיני למבצע, והמבצע יוצא לדרך. כמו כן עודכנתי כי הדילמה המרכזית אשר עמדה בפני ראש הממשלה רבין לפני שאישר המבצע הייתה קשורה למספר חיילי צבא אוגנדה ונוכחותם בשדה התעופה שם. המידע שעמד לרשותנו דיבר על עשרות או מאות חיילים אוגנדים במקום.

איש המוסד, מעבר לעובדה שצילם את שדה התעופה והביא תמונות עדכניות, דיווח כי ראה רק עשרות חיילים אוגנדים אשר מקיפים את הטרמינל הישן. מידע זה יחד עם מידע שהביא עמירם לוין מפריז שמדובר בעשרות ולא במאות חיילים אוגנדים, היה בעל משקל רב בהחלטה הסופית של ראש הממשלה רבין באישור המבצע.

ביום שבת בלילה נסעתי לקריה, שם נוהל החפ"ק הקרקעי במקביל לחפ"ק המרכזי שנוהל ממטוס בפיקודו של סגן הרמטכ"ל, קותי אדם. מיותר לפרט את ההתרגשות בחפ"ק בשלב נחיתת ההרקולסים באנטבה, המתח וההמתנה לסיום, וההקלה שחשנו אחרי הדיווח על המראת אחרון המטוסים מאנטבה. שבתי ליחידה, וסוף-סוף, אחרי שלושה לילות כמעט ללא שינה, הלכתי לישון.

ביום ראשון ב-5:00 בבוקר העירני צלצול הטלפון (איני זוכר מי התקשר) והודיעו לי כי יוני, מפקד היחידה, נהרג במהלך המבצע. תחושת הסיפוק אשר ליוותה אותי כמה שעות קודם לכן עם המראת אחרון המטוסים מאנטבה, התהפכה באחת לצער וכאב עמוק על אבדן מפקדי המוערך, האמיץ והנועז, יוני.

איני יכול לסיים את הסיפור שלי מבלי להתייחס באופן אישי ליוני, האיש והמפקד. הייתה לי זכות גדולה לשרת תחת פיקודו של יוני כקמ"ן היחידה. למרות אופיו המסוגר והמופנם, נוצר בינינו קשר של אמון, הערכה וידידות. למדתי להכיר אדם ומפקד שאהבת הארץ וגורלה היו נר לרגליו.

שנת עבודתנו האינטנסיבית המשותפת הייתה רצף של ימים ולילות של פגישות אישיות, תכנונים, חפ"קים ועוד. את מה שלא הספקנו בשישה ימי עבודה, המשכנו בשבת בביתו של יוני ברמת השרון, כדבר שבשגרה.

בתקופה זו יוני הוביל את היחידה במבצעים פורצי דרך שתרומתם לביטחון ישראל הייתה משמעותית ונמשכה עוד שנים לאחר נפילתו. מהיכרותי הצמודה את יוני בשנה זו נחשפתי לאישיותו המגוונת. מחד גיסא - מפקד אמיץ, שקול ונועז, מקצועי ויסודי שיודע לקבל החלטות. ומאידך גיסא - איש ספר ועט אשר ניצל כל הפוגה ופסק זמן לקריאה של עוד כמה שורות בספר, או כתיבת כמה שורות בפנקסו האישי. תכונותיו אלה של יוני באו לידי ביטוי מעשי בהכנות למבצע אנטבה, הן בתוך היחידה והן מחוצה לה. למרות הספקות לגבי עצם יכולת מימוש המבצע, מיום חמישי בערב יוני נרתם למשימה בנחרצות וסחף אחריו את המטה ולוחמי היחידה.

יוני ריכז את כל שלבי תכנון המבצע, חילק משימות לגורמי המטה והמפקדים, עסק בציוות הכוחות למבצע, וככל שחלפו השעות חשתי כי אמונו של יוני במימוש המבצע גובר. מעבר לכך - בפגישותיו עם הרמטכ"ל ושר הביטחון הפגין יוני ביטחון רב ביכולת היחידה לבצע המשימה. לעמדתו הנחרצת והשקולה של יוני היה משקל רב בהחלטה של הקברניטים לאשר את מבצע אנטבה. מותו של יוני שאותו הערכתי והוקרתי השאיר בי פצע פתוח עד עצם היום הזה.

ובנימה אישית, גם כיום, בחלוף 40 שנה, אני חושב כי הייתי בר-מזל לקחת חלק באחד האירועים היותר משמעותיים אליהם נדרשה מדינת ישראל.

רס"ן מיל' אבי וייס (ליבנה) הוא בן מושב כרם מהר"ל; במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין בחיל המודיעין במוצב "מפצח" בתעלה ונפל בשבי המצרי. בשובו מהשבי, חזר לשרת בצה"ל בסיני כקמ"ן בחטיבה 401 בפיקודו של אהוד ברק. בשנים 1975-1979 שימש קמ"ן בסיירת מטכ"ל, תחת פיקודם של יוני נתניהו ז"ל, עמירם לוין ונחמיה תמרי. בשנת 1979 השתחרר משירות בצה"ל ועבר לשורות המוסד, שם שירת עד שנת 2002 כסגן ראש אגף, ויצא לגמלאות.

הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון, לוחמי סיירת מטכ"ל מספרים על הקרב באנטבה" יצא לאחרונה לאור בהוצאת המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר מודיעין ומדיניות.