פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הרגשנו שעשינו מה שמצופה מאתנו, אז מה הסיפור?": ח"כ בר-לב חוזר לאנטבה

      40 שנה לאחר המבצע ההירואי להשבת החטופים מבית הנתיבות הישן באנטבה, משחזר עמר בר-לב, אז מפקד צוות צעיר בסיירת מטכ"ל, את רגעי הדרמה. פרק נוסף מתוך הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון", לוחמי סיירת מטכ"ל מספרים על הקרב באנטבה, בהוצאת המרכז למורשת המודיעין

      יוני נתניהו ז"ל, אחריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו חלל צהל, אפריל 2012 (אתר רשמי , האתר הרישמי לזכרו של יוני נתניהו)
      הרמטכ"ל הנחה את יוני: "שהצוות של עמר לא ישתתף במבצע". יוני נתניהו (צילום: האתר הרשמי לזכרו של יוני נתניהו)

      ערב מבצע אנטבה הייתי מפקד הצוות הוותיק ביחידה. צוות אמנון (אוגוסט 73), שהיה לכאורה עדיין בשירות היה כבר בחופשת שחרור והצוות שלי (נובמבר 73), שהתאמן לקראת מבצע גדול שתוכנן לספטמבר 76 היה בכוננות פח"ע ביחידה. רוב אותו שבוע היחידה הייתה די שוממה. צוותי פלגת אמונים היו כנראה באימונים בשטח ושארית הפלגה הייעודית (ללא צוות אמנון וללא הצוות שלי) הייתה במבצע בסיני. מוקי בצר היה "מצביא" תורן.

      אמנם מטוס "אייר-פראנס" שהמריא מנתב"ג נחטף בראשית השבוע לאחר נחיתת ביניים באתונה אך למרות זאת, במהלך השבוע, היחידה הייתה שוממה ושקטה ללא תכונה מיוחדת. ביום רביעי של אותו השבוע ניגש אלי מוקי (היה זה ברחבה מול מגורי הפלגה) ואמר לי לבחור חמישה לוחמים מהצוות שלי "שיודעים לשחות" כי מתוכנן מבצע בו אנו נצנח לאגם ויקטוריה ומשם נצא לחילוץ בני הערובה. מבחינתי, האופציה הזו ירדה מהפרק פחות או יותר באותה מהירות בה עלתה, לא עשיתי שום הכנות מיוחדות ולא בחרתי אף לוחם שיודע לשחות. בסיפורי מורשת אני תמיד מספר שכנראה שכחו על קיומם של תנינים באגם ולכן התוכנית נגנזה. אך למיטב זכרוני וממידע שנודע לי מאוחר יותר למדתי כי אכן הייתה תוכנית אמיתית כזו\ ונעשו מספר ניסיונות להצנחת סירות גומי מקרנפים אשר התנפצו על פני המים.

      ביום חמישי עלתה הפלגה יחד עם יוני מהדרום וההמולה ביחידה חזרה לתפקודה הרגיל. מכיוון שכך, לקראת ערב מצאתי כנראה די בקלות מפקד צוות שיחליף אותי בכוננות וקפצתי הביתה ל"אפטר". קיבלתי או לקחתי נ"נ (כלי רכב צבאי) ואיתי יצא לאפטר מקסי קציר שהיה קצין ביחידה ללא צוות שהוצמד לכוח המבצעי שהיה תחת פיקודי לקראת אותו מבצע שתוכנן לספטמבר. הורדתי את מקסי בצהלה והמשכתי לנוה-מגן לחברה שלי.

      עומר בר- לב מפקד היחידה בבוקר אחרי תרגיל ברמת הגולן (באדיבות המצולמים , צילום: יואב לבנון ונתי גרוסמן)
      עמר בר-לב בתקופתו כמפקד סיירת מטכ"ל (צילום: יואב לבנון ונתי גרוסמן)

      לקראת חצות קיבלתי טלפון מהיחידה לחזור מיד. היה ברור לי כי הסיבה היא אנטבה. עליתי על הנ"נ ונסעתי לצהלה לאסוף את מקסי. מקסי חיכה לי בפינת רחוב על אזרחי, לבוש חליפה ומזוודה בידו למראהו ועם המזוודה בידו, הגבתי בהפתעה ושאלתי אותו: "מקסי, מה זו המזוודה?". והוא הסתכל עלי בפליאה והשיב "הרי ברור שאנחנו טסים לאנטבה לחלץ את בני הערובה והרי איך טסים לאנטבה? הדרך היחידה היא כמובן על אזרחי בטיסה בינלאומית לשם". מה שמעניין הוא שהתגובה שלי לא הייתה מסוג "נפלת על השכל" או משהו בסגנון, כי אם כמעט הפוכה. אמרתי משהו כמו: "איך אני לא חשבתי על כך? הרי ברור שטסים לאנטבה וזה כמובן על אזרחי" - וזה בדיוק 48 שעות לפני הנחיתה באנטבה.

      הגענו ליחידה בסביבות חצות והודיעו לנו כי יוני בדרכו ליחידה מבית הצנחן. כשהגיע, כינס אותנו את הקצינים בלשכה ותיאר את התוכנית בקווים כלליים. בוקר המחרת, יום שישי, יועד להצטיידות ולתדריכים, שישי בערב ל"תרגיל על מודל" ובשבת בבוקר נצא לנתב"ג ונתחיל את הטיסה דרומה. תחילה עד לשדה התעופה בשארם-א-שיח, תדלוק אחרון ולאנטבה.

      יום שישי היה יום של ציוותים, הצטיידות ותדריכים. באותה עת היינו (כוח בפיקודי שכלל את הצוות שלי והצוות של יובל פיין) בעיצומם של אימונים שנמשכו כבר כמה חודשים למבצע חשאי - אפשר לומר אפילו "היסטורי" - שהיה אמור להתבצע (ואכן התבצע) כמה חודשים מאוחר יותר. לכן, בניגוד למסורת היחידה, שלפיה הצוות הבכיר מקבל את המשימה העיקרית - במקרה זה פריצה לטרמינל ושחרור בני הערובה - המשימה שהוטלה עלי הייתה לאבטח ולבודד את הטרמינל.

      לאחר המבצע נודע לי כי הרמטכ"ל מוטה גור וידא עם יוני ולמעשה הנחה אותו בשל אותו מבצע, שלקראתו התאמנתי עם הצוות, "שעמר והצוות שלו לא ישתתפו במבצע (אנטבה)". אינני יודע אם אלו בדיוק היו מילותיו של הרמטכ"ל ליוני ואולי רצה רק לוודא שהצוות שלי ואני לא נהיה כוח הפריצה הראשון? בכל אופן, יוני הסביר לי מדוע הוא מטיל עלי את משימת "בידוד אזור הפעולה" ולא את הפריצה לטרמינל. בלית ברירה קיבלתי את הפקודה.

      תדריך רדף תדריך

      הכוח שהיה אמור לבודד את אזור הפעולה כלל ארבעה כוחות, כל אחד על סוג של BTR, מעין נגמ"ש רוסי קל על גלגלים. זוג רכבים בפיקוד מופז כשאני על גבי הרכב השני, וזוג נוסף בפיקודו של אודי שלוי כשאלון שמי מפקד על הרכב השני. תפקידנו היה לבודד את אזור הטרמינל הישן מלפנים בעוד שהזוג שעליו פיקד אודי עשה זאת מאחור. צוותי הכוחות נסגרו ונפתחו תדיר. בדרך כלל מקובל בפעולות אגמיות כאלו שציוות כולל את מפקד הצוות עם שניים שלושה מחייליו המצטיינים בלבד. במצב כזה, יש מאבק בין המפקדים מי יצליח לצרף יותר חיילים מצוותו למבצע. לאור בכירותי ביחידה הייתה לי בהחלט קדימות וכבר "בסיבוב הראשון" הצלחתי לצרף עשרה מתוך 12 החיילים שלי למבצע. אבל שניים עדיין נותרו בחוץ. חיכיתי להזדמנות, ובמהלך היום הצלחתי לשכנע את יוני שאורי בן-נר יצטרף וינהג את הלנדרובר שצמוד למרצדס ושגם אחרון הלוחמים שלי יצטרף לכוח.

      התוכנית התגבשה במהלך היום, תדריך רדף תדריך. מתדריך שנערך בשעות אחה"צ יצאתי ממש מזועזע. מזועזע מכיוון שהתוכנית נשמעה לי כמו גבינה שוויצרית מחוררת בחורי ענק. היו לי לא מעט הערות במהלך התדריך, חלקן מאוד עקרוניות. כך למשל הייתה הנחיה ליפתח רייכר ולכוח שלו שלא לטהר באש את הקומה העליונה של הטרמינל הישן במהלך הסריקה ולפתוח באש רק כתגובה לירי על הכוח. שנה וקצת קודם לכן, בפריצה למלון סבוי, נהרגו עוזי יאירי ואיתמר בן דוד ממחבל שנפגע מחוליית הפריצה, עף לאחד החדרים, התאושש כעבור זמן, פתח באש כמעט אקראית ופגע והרג אותם. כששמעתי את התדרוך לכוח יפתח לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי מצב שבו לאחר ההשתלטות, ובעוד בני הערובה מפונים חשופים לקרנף, חייל אוגנדי שהסתתר עד לאותה עת בקומה העליונה יוצא למרפסת מעל ופותח באש מלמעלה אל עבר כוחותינו ומפיל בנו פצועים והרוגים. קמתי באמצע התדריך והערתי כי לדעתי זו הוראה מסוכנת ושגויה. אני זוכר שלאחר התדריך נגשתי ליפתח ואמרתי לו כי הוא חייב לטהר באש את כל הקומה העליונה.

      דוגמא אחרת הייתה ההנחיה שניתנה בתדריך בעניין ההמראה חזרה הביתה של המטוסים לאחר השחרור. ההנחיה שניתנה הייתה כי כל מטוס שהכוח שלו הגיע חזרה אליו והוא מוכן להמראה ימריא ולא ימתין ליתר המטוסים. אולי היה זה מפני שעל-פי התוכנית הייתי אמור להיות הכוח האחרון על אדמת אוגנדה שמגיע ועולה על הקרנף האחרון, או אולי בזכות הראיה המבצעית שלי. בכל מקרה, קמתי שוב במהלך התדריך והערתי שזו החלטה שגויה. הוספתי כי ההחלטה נכונה לגבי שני הקרנפים הראשונים אך קרנף מספר שלוש חייב להמתין על המסלול למספר ארבע ורק כאשר ארבע מוכן להמראה עליהם להמריא יחדיו בחזרה. אחרת עלול להיווצר מצב בו קרנף מספר ארבע נשאר לבד אחרון, נפגע מאש אוגנדית, מאבד את יכולת ההמראה שלו וכל הכוח שעליו נשאר באוגנדה. בעקבות הערתי זו שונה נוהל ההמראה מהשדה ובמקום לתת לי תחושה חיובית על שהערתי אומצה, תחושתי הייתה בדיוק הפוכה. "איך ייתכן, שנושא כל כך עקרוני ופשוט לא נלקח בחשבון על ידי יוני ויתר ה"חכמים" מחיל האוויר?".

      קבלת הפנים לחטופים ממבצע יונתן (אנטבה):ברוך גרוס, מחזיק בבנו שי גרוס (הילד) 04.07.76 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)
      החטופים נוחתים בישראל מאנטבה (צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)

      בערב יצאנו ל"תרגיל מודל" על המסלולים. אני מציין את התרגיל במרכאות כפולות מכיוון שההרגשה שלנו הלוחמים הייתה שהתרגיל קרוב יותר לבדיחה מאשר לתרגיל מודל כפי שאנו רגילים. פלגת אימונים כנראה הציבה כמה בזנ"תים ביניהם פרשו יוטות המדמות כביכול את הטרמינל הישן, עלינו על השריוניות הקלות, עשינו סבוב על המסלולים, הגענו לאזור היוטות, ירינו כמה כדורי ח"ק ו"כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם". הרמטכ"ל הגיע לתרגיל ונאמר לנו לאחר מכן כי הוא מאוד התרשם מכושר הביצוע שלנו. זה רק הוסיף שמן על מדורת ה"חפיף" שהרגשנו כל אותו היום בכל הקשור להכנות לקראת המבצע והתוכנית.

      בשישי בלילה, לאחר תרגיל המודל הגעתי ללשכה ונכנסתי ללשכה לחדרו של סגן מפקד היחידה. ישבנו שם כמה קצינים סביב השולחן, כמה קציני מטה ולמיטב זכרוני גם עוד כמה מפקדי צוותים. התחושה הייתה ממש לא טובה. הרגשנו שהתוכנית איננה סגורה כפי שהורגלנו שתוכנית לפני מבצע צריכה להיות, תרגיל המודל היה בעינינו בדיחה והרגשנו אי נוחות רבה (בלשון המעטה), שהרמטכ"ל והדרגים שמעליו התרשמו מאלה. הרגשתי כי הקצינים סביב השולחן מפעילים עלי לחץ לעדכן את אבא שלי שישנו פער גדול מאוד בין רמת המוכנות שכנראה הוצגה להם שם למעלה לבין האמת. התלבטתי והתחבטתי, מה עלי לעשות? עכשיו זה רק ביני לבין עצמי. אני צריך להחליט, לערב או לא לערב?

      אבא, מתוקף היותו חבר ממשלה, כמובן ידע שאני בכוח לאנטבה. לכך הוא היה כבר "רגיל". אני זוכר שסיפר לי לאחר הכיבוש מחדש של שיא החרמון הסורי לאחר מלחמת יום כיפור ב-1974, ששמע ברדיו שיש לצה"ל כ-12 נפגעים וחשב לעצמו שעל-פי ניסיונו הצבאי, כשמודיעים על מספר נפגעים ולא מודיעים על הרוגים ופצועים, זה אומר בדרך כלל ששליש מהנפגעים הם הרוגים. הוא המתין עוד שלושה ימים לטלפון ממני לאחר שירדתי מההר כדי לשמוע שאני לא בין הנפגעים. גם שנה לאחר מכן, כאשר השתלטו מחבלים על מלון סבוי בלב תל-אביב, הוא נסע למטכ"ל וישב בחדר המצב ליד מוטה הרמטכ"ל והאזין לרשת הקשר כולל "לכוח עמר". אבל הפעם זה היה אחרת. המשימה הלא כתובה שהניחו על כתפיי ולשיקולי חברי לנשק הייתה קשה בהרבה. האם להעביר את המשא הלאה, לאבא?

      מה הייתי מספר לאבא?

      ואכן, בשעה מאוחרת יותר החלטתי כי מחובתי למלא אחר השליחות ולעדכן. אף פעם קודם לכן בחמש שנות שרותי ביחידה, מתוכן שלוש שנים כמפקד צוות וכמפקד מבצעים, לא התקרבתי לשיח מעין זה עם אבא, כי אם להפך. מצאתי עצמי באותו ליל שישי יוצא עם D-200 לכיוון נווה מגן, לשוחח עם אבא. לאחר שחציתי את צומת סירקין נפתח בפתאומיות מכסה המנוע של ה-D-200 תוך כדי נסיעה, עף והסתיר את כל החלון הקדמי. עצרתי מיד, ירדתי מהרכב וסגרתי את מכסה המנוע. חזרתי לרכב, הנעתי אותו, סובבתי אותו לאחור וחזרתי ליחידה.

      לא פעם מאז שאלתי את עצמי מה היה קורה לו מכסה המנוע לא היה מתרומם? מה בדיוק הייתי מספר לאבא? מה אבא היה אומר? מה היה עושה? תמיד הגעתי לאותה מסקנה, אבא היה מקשיב, שואל ואולי אפילו היה מנסה להרגיע אותי שהמצב לא כל כך חמור. אני הייתי חוזר ליחידה – כי למחרת שבת וטסים לאנטבה. ומה היה אבא עושה לאחר מכן? עם המידע, עם "התיק" שהפלתי עליו? היה ודאי לוקח נשימה עמוקה, נושך את השפתיים חזק, חזק, שומר את "התיק" לעצמו עם כל המשקל שלו, מפנים ומחזיק אצבעות עד שהייתי חוזר.

      ההכנות והתכנון של מבצע אנטבה היו מאוד שונים בלשון המעטה מכל מה שהורגלנו אליו, מפקדי צוותים ייעודיים וקציני מטה, בכל הקשור לתכנון מבצע. עמדו לרשותנו בסך הכל 24 שעות, מחצות חמישי לחצות שישי ובהן הכל: גיבוש התוכנית הבסיסית, הצטיידות בציוד שבחלקו פגשנו בפעם הראשונה – כמו השריוניות הקלות, המקל"ר שהוצב בכל שיריונית שבחיים לא נתקלנו בו ולא ירינו בו קודם לכן (ואכן למחרת, בשעת המבחן - לא פעל), תדריכים, תרגילון על מודל, ומסדרי ציוד אחרונים. אפשר לומר שנוהל הקרב החפוז ערער את כל מה שהיינו רגילים בו קודם לכן. לכן גם אינני מתפלא כי תחושתנו, תחושת מפקדי הצוותים וקציני המטה ביום שישי בלילה הייתה קשה ביותר. היינו צעירים, נחושים, "לא רואים בעיניים", בטוחים בדרכנו כמו שרק צעירים (או פנאטיים מזדקנים) יכולים להיות ושרויים בעולם שכולו שחור או לבן. וזה בעינינו היה שחור. במבט ובניסיון המקצועי/צבאי שצברתי בשנים שלאחר מכן, בזווית הראיה שהתרחבה לי מאז למרות אני עדיין יכול להבין את התחושה באותה עת ואת מקורה, אך ברור לי, ולא רק כתוצאה מהצלחת המבצע 24 שעות מאוחר יותר, כי היא הייתה חד ממדית ושגויה.

      הקלטות מבצע אנטבה נחשפות (דובר צה"ל)
      לוחמי סיירת מטכ"ל בכבש מטוס הקרנף עם הנחיתה בישראל (צילום: דובר צה"ל)

      למחרת, שבת בבוקר, הכנות ממש אחרונות ויצאנו לבח"א 27 הצמוד לנתב"ג. אבל עוד קודם לכן, לפני שיצאנו מהיחידה, דאגתי לדחוף לכיס הימני במכנסיים מפה של אחד למיליון או אולי אפילו בקנה מידה גדול יותר הכוללת את רשת הכבישים והדרכים משדה התעופה באנטבה ועד לגבול קניה. מה שבטוח בטוח. אם אצטרך להימלט משדה התעופה ולא בטיסה, אצטרך להשתלט על מכונית ולנסוע עד קניה. אז מה שלא יהיה... מה שבטוח בטוח... שתהיה מפה בכיס.

      קשירת השיריוניות בבטן הקרנף נעשתה על-ידי המכונאים המוטסים, שלא נתנו לנו להתקרב ולעזור. הקשירה נעשתה בשרשראות ברזל שבאותו רגע נראו מיותרות. המכונאים קושרים בעצמם ולא נותנים לנו להתקרב וגם בשרשראות ברזל? היינו רגילים ומתורגלים בקשירת רכבים על מסוקים, גם בתרגילים וגם בשטח אויב, בעצמנו עם רצועות בד ורצ'טים. אז מדוע המכונאים האלה עושים עניין מהקשירה בקרנף? רק משנחתנו באנטבה והמטוס בלם בעוצמה בלתי רגילה, הבנתי מדוע נקשרנו בשלשלאות ברזל.

      עלינו על ארבעת מטוסי הקרנף, כאשר הצוות ואני עלינו על המטוס השני והמראנו לתחנת תדלוק אחרונה בשדה תעופה אופירה, או שארם אל-שייך. נחתנו באופירה, תודלקו המטוסים והתכנסנו לתדריך אחרון של יוני. נדמה לי כי לשארם הגיעו גם צילומי סטילס אחרונים של שדה התעופה באנטבה ובפרט של הטרמינל הישן, מאיש המוסד שנחת שם כמה שעות קודם לכן. התדריך היה קצר ולאחר שהסתיים נגשתי ליוני ווידאתי איתו שוב שאהיה רשאי לפתוח באש אל עבר המיגים האוגנדיים לאחר שאתמקם מולם. תשובתו הייתה חד משמעית כן. אני מציין זאת כי למחרת המבצע, משום מה, נגש אלי זוסמן המפל"ג הייעודי ואמר לי כי אילו יוני היה בחיים הוא היה מדיח אותי מהפיקוד על הצוות מכיוון שאסור היה לי או שהייתה הנחיה מפורשת של יוני שלא לירות על המיגים האוגנדיים. ההערה של זוסמן נשמעה לי מוזרה אז כמו גם היום.

      האויב הוא זה שיופתע

      הטיסה מאופירה לאנטבה הייתה רגועה ואפילו נעימה. החיילים נרדמו מיד (כרגיל) ואנחנו מפקדי הצוותים נשארנו ערים רוב הטיסה. בניגוד לתחושות הקשות שהיו לנו ערב קודם, התחושה בטיסה לאנטבה השתנתה ב-180 מעלות. יולי 1976 היה מבחינתנו סיום של שנתיים קשות ובהן מספר רב של פיגועי מיקוח, שבהם מחבלים חדרו למדינת ישראל, השתלטו פעם על בית ספר, פעם על בית מלון, תפסו בני ערובה ואנחנו נקראנו לחלץ אותם. לא תמיד הספקנו להשתתף בפעולת החילוץ עצמה, אך תמיד הוקפצנו. בכל האירועים הללו, היוזמה הייתה בידי הצד השני, בידי המחבלים. הם קבעו את המועד, הם קבעו את המקום ואנחנו הוקפצנו בהפתעה, פעמים רבות באמצע הלילה ומתוך שינה. גם אם ההשתלטות הייתה במרכז תל אביב, מבחינתנו באותן דקות גורליות שהוקפצנו מהמיטה למשאית או למסוק והגענו לזירה, היא תמיד הייתה זרה וחשוכה, היוזמה תמיד הייתה לצד המחבלים.

      וכאן, בדרך לאנטבה, ההרגשה שלנו, של אלון ושלי הייתה בטוחה, אפילו טובה. היעד אומנם מאוד רחוק גיאוגרפית אבל היוזמה הפעם לצידנו והאויב הוא זה שיופתע. מעבר לכך, הרגשנו את הרגע ההיסטורי הולך ומתקרב. אנחנו, שגדלנו ערב הגיוס על הפשיטה לשדה תעופה בירות, ועל הפשיטה על ראשי המחבלים בבירות כאשר אנו כבר ביחידה אך צעירים מדי ולא לקחנו בה חלק, הרגשנו כבר בטיסה הלוך שאנחנו עומדים לקחת חלק במבצע היסטורי בסדר הגודל של הפשיטות הללו מהעבר.

      ואז הגיעה הנחיתה. היינו המטוס השני שהיה אמור לנחות כשבע דקות לאחר המטוס הראשון, עם הכוח המשתלט בפיקודו של יוני שנחת במסווה של טיסה בינ"ל שנקלעה לצרה. עם נגיעת הגלגלים במסלול בבת אחת כבתה תאורת המסלולים. ואז, הו אז הוא בלם ומיד הבנתי מדוע היה צריך את שלשלאות הברזל לקשירת השיריוניות. הגחנו במהירות מבטן הקרנף, ראשונה יצאה השיריונית בפיקודו של מופז ואחריו אני. דהרנו אל עבר הטרמינל הישן. כבר בדרך שמענו יריות. היה זה כנראה ירי המא"ג שחיסל את חיילי המחסום המאולתר של האוגנדים, שהיה בדרך בין מסלול הנחיתה לבין בית הנתיבות הישן, שבו הוחזקו בני הערובה.

      האוגנדים השתגעו

      ועכשיו "פאוזה". אחד מהוויכוחים הנוקבים שהתעוררו לאחר המבצע בין מוקי בצר לבין יוני או במילים אחרות – אחרים בשם יוני, היה כיצד היה נכון להגיב במפגש עם אותו מחסום. הטענה של מוקי הייתה ועודנה, מהיכרותו את צבא אוגנדה, שמדובר בתרגולת קבועה של חיילים אוגנדיים, מעין הצדעה. כלומר, כאשר הם ראו את המרצדס השחורה מתקרבת שהייתה אמורה להיות של אידי אמין , פעולת הדריכה במקום וכיוון הנשק אל עבר המרצדס לא הייתה יותר מאשר תרגולת "הקשב" ללא שום כוונה לפתוח באש. כאשר ראה יוני את האוגנדים במחסום מכוונים את נשקם אל עבר המרצדס הוא נתן הוראה לירות בהם עם הנשק המושתק. הירי בוצע אך היורה לא פגע. בעקבות כך פתח המאגיסט שהיה בג'יפ הלנדרובר מאחורי המרצדס באש אל עבר האוגנדים והרג אותם. בתחקיר לאחר הביצוע טען מוקי כי ההחלטה של יוני לפגוע באוגנדים ובעקבותיה הירי הרועש פגעה בעקרון ההפתעה והייתה עלולה לפגוע בכל הצלחת המבצע.

      בדיעבד התברר כי המחבלים בטרמינל בשומעם את היריות היו משוכנעים כי האוגנדים פתחו משום מה באש והם הודיעו לבני הערובה כי "האוגנדים השתגעו, פתחו באש וצריך להיזהר". שנים מאוחר יותר באירועי מורשת קרב שונים כאשר אני כבר מפקד יחידה ואף לאחר מכן, אני מתאר את הדילמה בה עמד באותן שניות יוני - האם היה עליו לסמוך על האמירה של מוקי כי הוא מכיר את האוגנדים והם לא יעזו לפתוח באש או לתת הוראת פתיחה באש ולנטרל אותם? ואני אומר כי לו הייתי אני במקומו של יוני, הייתי נוהג בדיוק כפי שנהג ונותן הוראה לחסל את השומרים. אני מסביר כי במתן פקודה כזו אכן קיים סיכון שאלמנט ההפתעה יפגע באופן חלקי, אך לעומת זאת הסיכון שלמרות התרגולת המקובלת של האוגנדים, אחד מהם כן יחליט לירות צרור יריות אל עבר המרצדס בשלב כל כך מוקדם, הוא סיכון גדול מדי.

      כשהתקרבנו לטרמינל הישן הצלחנו לצמצם כמה דקות מה-7-8 דקות שהיו ביננו לבין המרצדס והלנדרובר, שהיו במטוס הראשון. מופז הגיע לרחבת הטרמינל הישן מעט אחרי שחיילים אוגנדים שהיו במגדל הפיקוח פתחו באש אל עבר הכוח של יוני, הצטרף, ופתח באש אל עבר המגדל. על-פי התכנון המוקדם הייתי אמור להגיע לרחבת הטרמינל הישן, לבדוק מול יוני האם הוא זקוק לי לצורך הפעולה הקרקעית ובמידה ולא, לנוע מזרחה ולהתמקם. הגעתי לרחבה קצת אחרי מופז, קראתי ליוני בקשר והוא לא ענה. כשאנחנו תחת אש, הודיע לי מופז כי הוא נשאר במקום והורה לי להמשיך מזרחה אל עבר האזור שבו הייתי אמור לחסום תגבורות אפשריות, שייתכן ויגיעו מאזור הבסיס הצבאי. השארתי אותו שם והתקדמתי עד למקום המתוכנן. היה לי פרוז'קטור חזק על השריונית וכאשר נעמדנו הארתי לכיוון שבו היו אמורים המיגים לעמוד. ואכן, ראינו אותם עומדים בשתי שורות, שורה אחת של חמישה מיג 21 ולפניה שורה של שלושה מיג 17.

      קברו של יוני נתניהו ז"ל בהר הרצל, אחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אפריל 2012 (מגד גוזני)
      "הייתי נוהג בדיוק כפי שיוני נהג". קברו של יוני נתניהו בהר הרצל (צילום: מגד גוזני)

      "החברה" רצו מיד שנפתח באש לעברם אך אני המתנתי עד שההשתלטות על הטרמינל הישן תסתיים. נשמעו יריות ללא הפסק מהטרמינל ובמצבים כאלו כל שנייה מרגישה כמו שעה. עוד יריות ועוד יריות ולאחר זמן שנראה כמו נצח – שקט. והשקט ממשיך והמתח שלנו גובר - לראות ולשמוע מה עם בני הערובה? עד שבשלב מסויים אחד מהחברה בצוות אמר משהוא כמו "הם לא שם". בתדריכים נאמר כי יתכן מצב של היסטריה וריצה המונית של בני הערובה מהטרמינל החוצה, ואולי אותו חייל כשראה שזה לא קורה והיריות ממשיכות ואחר כך שקט וכלום לא קורה, הייתה לרגע באמת תחושה שאולי משהו השתבש. ואז הם החלו לצאת, מסודר, ממושמעים אל עבר הקרנף שהתקרב אל הטרמינל.

      ואז קראתי בקשר למופז וביקשתי רשות לפתוח באש אל עבר המגים. ומופז לא ענה. ואני מנסה שוב אולי גם אל יוני ואין מענה. ואז אני מקבל החלטה כפי שמקובל מכל לוחם שנמצא לבדו בשטח, כפי שתמיד אמרנו, "עכשיו אתה הרמטכ"ל בשטח, אתה לבד וצריך לקבל החלטה", ונותן הוראה לאחד מהחברה בצוות עם ה-Low לרדת מהשיריונית ולפגוע במיגים. הוא יורד, יורה ומפספס. ואז אני אומר ליעקב שעל המקל"ר לפתוח באש והוא מצליח לירות רימון אחד או שניים ומעצור! ואז אני שנמצא על המא"ג שיושב על הסיפון של השיריונית מעל לנהג פותח בצרורות אל עבר המיגים. ולא עובר זמן ואחד מהם שכנראה היה מתודלק מתפוצץ בלהבת אש מדהימה ביופייה אל עבר השמים ומדליק ושורף את יתר המטוסים.

      בדיעבד התברר כי סגן הרמטכ"ל, האלוף קותי אדם, שהיה בחפ"ק האווירי במטוס בוינג שחג מעל אוגנדה, נתן בערך באותו השלב הוראה לדן שומרון להנחות את הכוח שלי לפוצץ את המיגים. הסיבה להוראה המפורשת של האלוף אדם הייתה בקשה/דרישה של הקנייתים שנפגע במטוסי הקרב האוגנדים, וזאת אולי אפילו כתנאי להסכמתם לתדלוק הקרנפים בדרך חזרה בניירובי. כמות הדלק שהייתה לקרנפים לא הספיקה בכדי לטוס לאוגנדה ולחזור חזרה לישראל. בשל החשש מדליפת המידע על המבצע, ישראל לא הודיעה מראש לקניה על המבצע ובוודאי לא על כוונתה שהקרנפים ינחתו בדרכם חזרה לישראל בשדה התעופה בניירובי לשם תדלוק. הוחלט שלא להודיע מראש על כך לקנייתים ולהסתפק בהערכה כי לאור היחסים הטובים בין קניה לישראל גם אם יודיעו להם באמצע הלילה רק לאחר שחרור בני הערובה הם ייאותו לכך. אגב, באותם ימים עצמם היו בקניה שי אביטל ועוד אנשי מילואים מהיחידה לאימון הכוחות המיוחדים של קניה. ההוראה של סגן הרמטכ"ל להשמיד את המיגים לא הגיעה אלי והסוף כבר ידוע.

      תסריט הוליוודי

      לאחר שבני הערובה עלו על הקרנף והתפנו יחד עם כוחות הפריצה, נשארתי די בודד, מאבטח את התרחקותם. ואז קיבלתי הוראה להתחיל לנוע בדילוגים אל עבר מסלול ההמראה העיקרי – מרחק רב יחסית. החשש היה שכוחות תגבור אוגנדיים יגיעו לשדה ויפגעו במטוסים תרם המראתם, לכן הייתי אמור להשהות כוחות כאלו.

      בשלב מסוים נעצרנו כמאתיים מטר ממאגר דלק עילי בצורת כדור ענק. היום אינני זוכר אם "החברה" הציעו שנפוצץ את המיכל או שזו הייתה שאלה שלי ביני לבין עצמי. המיכל פשוט "זעק" או אפילו "התחנן" שנשחיל לתוכו טיל לאו. זו הייתה מטרה קלה, וראיתי בעיני רוחי את ההתפוצצות האדירה של המיכל והאש המרהיבה שתפרוץ ממנו ותאיר את כל מרחבי שדה התעופה. בשלב הזה התחושה שלי הייתה של משהו בין שחקן בסרט פשיטה הוליוודי על שדה תעופה לבין התיאורים בספרו האוטוביוגרפי של סטרלינג "מפקד הרפאים", שתבע את המושג "המעז מנצח" על הפשיטות של חוליות הקומנדו הבריטיות בפיקודו על שדות התעופה הגרמנים בצפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה. והסצנה הזו שלנו מפוצצים את מיכל הדלק הענק פשוט השתלבה בתסריט.

      זה היה רגע ארוך וקשה. בלהט היצרים, ההתלהבות והאדרנלין הייתי חייב לתת את הפקודה לפוצץ את המיכל. זה בדיוק אחד מאותם מצבים, שבריר שנייה שבו אתה מקבל החלטה שעלולה מסיבה בלתי ידועה מראש אולי, בסיכוי קטנטן, לגרום לנזק אדיר. והשאלה שלך כמפקד במבצע היא: האם שמת לב כי כרגע אתה נמצא ברגע כזה? למשל, שההתפוצצות תהיה כה גדולה שחלק מהדלק המתפוצץ יעוף מאות מטר מהמיכל ויפגע בשריונית. נשכתי את השפתיים והשארתי את מיכל הדלק באנטבה שלם.

      שר הביטחון שמעון פרס מדבר עם חיילים אחרי מבצע אנטבה, 1976 (GettyImages)
      שר הביטחון דאז פרס משוחח עם חיילים לאחר המבצע (צילום: אימג'בנק, GettyImages)

      נחזור "לדילוגים לאחור" על המסלול. אחת הדרכים שעליהן דובר בתדריך להשהות כוחות אויב רודפים הייתה, במקביל לדילוגים שלנו אל עבר המסלול העיקרי, לפזר מאחורינו לבנות חבלה עם השהייה. כך, הן תתפוצצנה כמה דקות מאוחר יותר ותשהנה כוחות אוגנדיים אפשריים במידה ויתקדמו אל עבר המטוסים. לכן, פקדתי על פוקס מצוות יוני רז שהיה אחראי על מטעני הנפץ להכין את לבנות החבלה להפעלה. כידוע, יש לחבר את הלבנה למאיץ, את המאיץ לנפץ ולפתיל השהיה, אותו מפעילים ברגע שרוצים להפעיל המטען. חיבור שרשרת ההפעלה והניפוץ ללבנה נמשך כמה דקות. פוקס החל מרכיב את המערכת, כאשר אני מקבל הוראה ממופז לדלג עם השיריונית. אני מודיע לפוקס לפרק את שרשרת ההפעלה, הוא מפרק ואנחנו מדלגים. מגיעים לעמדה החדשה אני פוקד על פוקס לחבר את השרשרת, הפעם ביתר זריזות. הוא עושה זאת והופ, עוד פקודה ממופז לדלג, ואני שוב אומר לפוקס פרק. התסריט הזה נמשך כשלוש פעמים לפחות עד שבפעם האחרונה פוקס מצליח להספיק לחבר שרשרת הניפוץ, מושך את פתיל ההשהיה של הנפץ, מפעיל אותו וזורק את הלבנה אל תוך החושך. ואנחנו מדלגים ומתרחקים.

      בשלב הזה מתחילה תעבורה בקשר שיש בעיה בספירת בני הערובה. בספירה הראשונה עם העלאת בני הערובה לקרנף יצא שמספר בני הערובה שנספרו גדול בשניים או שלושה מהמספר שהיו אמורים להיות. בספירה חוזרת מאוחר יותר התברר כי חסרה בת ערובה אחת – דורה בלוך , אישה לא צעירה שחשה ברע יום או יומיים קודם לכן ולכן פונתה מהטרמינל הישן. כאשר זה התברר, מודיע לי מופז בקשר כי אני מתבקש לחזור חזרה לאזור הטרמינל הישן, מולו חנה מטוס האירבס של איר-פראנס, ולנסות לראות - האם במקרה דורה בלוך נמצאת במטוס? כמובן שבמצבים כאלו לא שואלים שאלות על מידת ההיגיון שהגברת בלוך תמצא על המטוס, ואני מתכונן לחזור על עקבותיי. אבל אבוי! הרי רק לפני כמה דקות סוף סוף הצלחנו לפזר לבנת חבלה אי שם על המסלול החשוך ביננו לבין מטוס האיר פראנס. אבל פקודה זו פקודה וחינכו אותנו שפקודות גם אם הן מוזרות צריך לבצע. שבנו על עקבותינו אל עבר המטוס תוך ניסיון לנחש היכן נזרקה אותה לבנת חבלה ולעקוף אותה.

      הגענו למטוס, מופז האיר את המטוס ואני עם הכוח שלי ירדנו לסרוק אותו. המטוס היה חשוך לחלוטין, ללא כל תזוזה נראית לעין. השאלה הייתה - האם עלינו לעלות, להיכנס לתוכו ולסרוק? לא ממש נעים. חלק מהכוחות כבר המריאו חזרה, היתר כקילומטר מאתנו, אולי יותר, ליד הקרנף האחרון המרעים מנועים ומוכן להמראה. בעוד שאני מתחבט ביני לבין עצמי בשאלה, הגיעה ההודעה בקשר כי יתכן שהמטוס ממולכד ולכן אסור לעלות עליו, רק לסרוק מסביב. סימנו את הסריקה והתחלנו להתקדם לעבר קצה המסלול החדש שבו עמד הקרנף. בשלב הזה פתאום מתפוצצת לא רחוק מאתנו לבנת החבלה שאמורה הייתה להשהות את כוחות התגבור האוגנדיים והצליחה רק להשהות אותנו, ואנחנו חוזרים ותופסים עמדת אבטחה ובלימה. ואז, כצפוי על-פי המקרים והתגובות שתורגלו, מגיעה תגבורת של רכבים נעים עם אורות מאזור הכניסה המנהלתית של שדה התעופה. פתחנו לעברם באש, האור נכבה, הם נעצרו ואולי נפגעו. וכעבור כמה דקות קיבלנו את הפקודה האחרונה להגיע לקרנף שחיכה בראשית המסלול. יתר הכוחות כבר היו על הקרנף, כולל השיריונית של מופז שכבר הייתה קשורה בתוכו. ירדנו מהשריונית, יואב וואכמאן הנהג העלה אותה לבטן המטוס, החיילים עלו ואני פסעתי לתוכו. החייל הישראלי האחרון שדרך באותו הלילה על אדמת אוגנדה. הבטתי בשעון, היינו בדיוק שעה וחצי על אדמת אוגנדה, קצת אחרי חצות ואנחנו כבר בדרך חזרה הביתה.

      מה הסיפור?

      נדמה לי כי כבר בדרך לניירובי הודיעו לנו כי יוני נפגע, אולי נפצע קשה ורק כשנחתנו שם לתדלוק נודע לנו משי אביטל ואנשיו שקיבלו את פנינו שיוני נהרג. ההרגשה הייתה מעורבת. מצד אחד המון אדרנלין על הצלחת המבצע, במידה רבה אפילו מעל לציפיות ולהערכות שלנו ומצד שני יוני נתניהו המפקד שלנו, מפקד היחידה נהרג. התחושות הללו הלכו והתגברו במהלך הטיסה ארצה ובעיקר בשעות האחרונות לפני הנחיתה כאשר הטייסים חיברו את רשתות הרדיו של המטוס לרדיו בישראל ולרמקול במטוס. ומשם בקעה הילולה, אפשר לומר היסטריה המונית. לא הרגשנו נוח. אכן לקחנו חלק במבצע נועז, אכן המבצע הצליח, אך אנו חוזרים עם גופתו של מפקד היחידה. הרגשנו באמת שבסך הכל ביצענו את מה שמצופה מאתנו. אז מה הסיפור?

      המבצע לשחרור בני הערובה מאנטבה מסמל בעיני עד היום מבצע שהצליח בזכותו של הלוחם הבודד, ופחות בזכות מפקדי הצוותים והמפלגים. ולמה כוונתי? במבצעי פיגוע מיקוח בדרך כלל, בוודאי בכל אלו שבהם לקחנו חלק בשנתיים לפני אנטבה וגם באלו שבהם השתתפנו לאחר מכן, הובילו המפל"גים ומפקדי הצוותים ובדרך כלל הם אלו שנלחמו ממש בראש הכוח. זה אפיין את אירועי הפיגוע מיקוח שהיו בשנתיים שקדמו למבצע אנטבה כמו הפיגוע במלון סבוי, בבית שאן ועוד וכך גם בפיגועים שאירעו לאחר מכן מההשתלטות על גן הילדים במשגב עם ועד לחטיפת אוטובוס קו 300. ברוב האירועים הללו מי שנלחם בפועל הם המפקדים, קצין אחד או שניים הנעים בראש כל כוח והלוחמים נעים מאחוריהם. במבצע אנטבה המצב היה שונה. מי שבעיקר אלתר, יזם, התקדם ונלחם היה הלוחם הבודד כמו גם מפקדי הצוותים והמפל"גים פעלו כבודדים. לא מתוך תכנון מוקדם כזה או אחר כי אם להפך, על אף המודיעין המוגבל והתכנון שלא היה מושלם.

      ובאשר לתכנון המבצע עצמו? מבצע אנטבה היה מבצע מאוד מורכב ומסובך שבימים כתיקונם היינו מתאמנים למבצע דומה במשך שבועות ואולי אף חודשים. כאן עמדו לרשותנו 24 שעות. 48 שעות בלבד עברו מחצות ליל חמישי, המועד שבו הזעיק אותנו יוני ללשכה למתן פקודה ראשונית, ועד לחצות הליל בין שבת לראשון, כאשר המריא המטוס האחרון מאנטבה. לא יאומן!

      קבלת הפנים לחטופים ממבצע יונתן (אנטבה) 04.07.76 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)
      "לא יאומן". קבלת הפנים לחטופי אנטבה (צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)

      הזכרתי קודם לכן כי ערב ההמראה, ההרגשה שלנו מפקדי הצוותים הייעודיים וקציני המטה הייתה קשה. בזמן אמיתי היינו מאוד ביקורתיים, ביקורת שהתבססה על מסורת התכנון המפורט שהיינו רגילים בה ערב יציאה לכל אימון ובוודאי ערב יציאה למבצע. הטענה שלנו על החורים הגדולים בתכנון המבצע, בדומה לפרוסת גבינה שוויצרית עם המון חורים גדולים, הייתה בהחלט נכונה. אך בהתחשב בסד לוח הזמנים, ההישג היה גדול. בהיבט הרחב הצליח צה"ל ובהיבט הצר יותר הצלחנו אנחנו לבצע את המבצע בהצלחה גדולה על אף ולמרות המגבלות. מה שאפשר זאת הייתה התשתית האמיתית האיתנה של היחידה. מפקד יחידה נועז, מפקדים מעולים, לוחמים "שלא רואים בעיניים", בעלי תושייה ונחישות לביצוע המשימה. שווי המשקל העדין בין תכנון ארוך ומסודר, מדויק ופרטני לבין תושייה, אינטואיציה ויוזמה הוא הבסיס לעוצמה אמיתית בשעת מבחן. תובנה זו ליוותה אותי במשך שנים רבות בהמשך שרותי ביחידה ובפיקוד עליה מאוחר יותר.

      לפני מבצע אנטבה יצא לי לפחות פעם אחת להיות תחת פיקודו של יוני בקרב. אומץ ליבו הרשים אותי. גם באנטבה, כאשר ירד כוח ההשתלטות מהרכבים, נצמד לבניין הטרמינל ונע לאורכו בחסותו, נע יוני זקוף על המסלול החשוף ופיקד על הכוחות. זה היה המקום הנכון למפקד ההשתלטות לנוע. לו היה נע בצמוד לבניין, מרחב הראיה שלו היה מוגבל כמו גם יכולת השליטה שלו בכוחות. אלו השניות המבדילות לעתים בין הצלחה לכישלון. תנועתו המהירה של יוני למגע היא זו שהניעה את הלוחמים. אך עוז רוחו של יוני בא לידי ביטוי אולי אף יותר באותם רגעים שקטים יחסית שבהם אני ורובנו לא היינו איתו שם. באותן 24 שעות שלפני המבצע, שבהן התייצב, אני מניח, לא פעם בפני הרמטכ"ל וייתכן שגם בפני שר הביטחון וראש הממשלה ואמר להם בביטחון "אנחנו מסוגלים". שנים מאוחר יותר, כמפקד יחידה בעצמי, הייתי באותם חדרים שקטים כשנושאים דומים עמדו על הפרק. ברגעים מכריעים אלו, כל המבטים מופנים אליך ואתה לבד, מוצא פיך והוא בלבד אשר יקבע. האחריות עצומה כי אתה מבין שבמידה והמשימה תכשל, המשמעות עלולה להיות הרת אסון ואתה תהיה שם לבד. לא רק בנשיאה בנטל האחריות שתגיע מאוחר יותר כי אם באחריות ברגעי הכאוס והמשבר להחזיר את פקודיך הביתה, חיים, פצועים או הרוגים.

      מאז מבצע אנטבה ובפרט בשנים שבהן גלעד שליט נמצא בשבי החמאס, נשאלתי לא פעם האם מדינת ישראל של היום הייתה מסוגלת לבצע מבצע כמו "מבצע יונתן"? נשאלתי אף ביתר פירוט האם המנהיגות המדינית של היום ומפקדי הצבא הנוכחיים היו מסוגלים? תשובתי המידית הייתה כן! אמונה זו התערערה אצלי בשנתיים האחרונות וכבר אינני כה בטוח בכך. הסיבה לכך איננה בהכרח בעוז רוחם של המדינאים, מפקדי צה"ל ובוודאי לא של הלוחמים כי אם נעוצה, אם אפשר לומר זאת כך, במשקל העודף של צה"ל. צבא גדול, המעדיף לא פעם את "הכמות" על התעוזה, עלול למצא עצמו, למרות הרצון, בעל חוסר יכולת ביצוע. אותו גבול דק או שווי משקל כפי שכניתי זאת קודם בין תכנון מפורט ליוזמה ואינטואיציה, בין כמות לתעוזה אינם מובנים מאליהם ואינם מתקיימים בכל תנאי והם כרוכים בסיכון. צבא אשר מאמין שהתשובה לסיכון היא כמותית, עלול לחצות את אותו גבול דק ולאבד את יכולת הביצוע.


      עמר בר-לב, יולי 1976 מפקד צוות פלגה ייעודית, 1984 מפקד סיירת מטכ"ל, 1997 מקים תנועת "אחריי!", יזם היי טק, 2013 חבר הכנסת ה- 19 מטעם מפלגת העבודה, 2015 חבר הכנסת ה- 20 מטעם המחנה הציוני.

      הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון, לוחמי סיירת מטכ"ל מספרים על הקרב באנטבה" יצא לאחרונה לאור בהוצאת המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר מודיעין ומדיניות