השיחה האחרונה שלי עם יוני: שאול מופז כותב על מפקדו בסיירת מטכ"ל

ההיכרות שלי עם יוני החלה עוד בתקופה שגיורא זורע היה מפקד היחידה. הייתי אז סמג"ד 890, ומועמד לתפקיד סגן מפקד היחידה. גיורא אמר לי שאני מועמד מתאים, אבל יוני הוא זה שצריך להחליט, משום שהוא עתיד להתמנות למפקד היחידה בקרוב. נקראתי לריאיון במשטרת פתח תקווה, שם פגשתי לראשונה את יוני נתניהו. יוני היה בחור צעיר, מרשים, מדבר בגובה העיניים. הוא אמר שהוא מחפש מישהו עם ניסיון קרבי שיחזק את הצד הזה אצל לוחמי היחידה.

לאחר זמן לא רב הודיעו לי גיורא ויוני שנבחרתי לתפקיד סגן מפקד היחידה. התכנית הייתה שאגיע ליחידה, אצטרף למבצע או שניים כדי להבין וללמוד את הצדדים הייחודיים של היחידה, תוך כדי כך אתחיל בתפקיד. אכן, סמוך להגעתי ליחידה הצטרפתי למבצע של צוות עמר בר-לב וכך הזדמן לי להכיר את הצדדים המקצועיים של היחידה. התרשמתי מהתחכום והמקצועיות, אך היה לי ברור שחסר לאנשים ניסיון מבצעי בלחימה אמיתית.

נכנסתי לתפקיד בשלהי תקופתו של גיורא ובטקס העברת הפיקוד מגיורא ליוני כבר הייתי הסגן. זה היה ביולי 1975. אמנם הייתי חדש בתפקיד, אבל בזכות ניסיוני המבצעי, שיתוף הפעולה בין יוני לביני היה מצוין. על פי יוני, הוא יהיה עסוק רובו ככולו בתכנון ובפיקוד על מבצעי היחידה, ותפקידיי העיקריים יהיו בניין הכוח ואימונים, וכן שליטה על מבצעי היחידה וניהולם.

הייתי הכי קרוב ליוני בגיל. יוני היה אז בן 29, ואני בן 26 בערך. יוני היה איש מופנם וסגור; הוא חי עם ברוריה ברמת השרון, לא רחוק ממני ומאשתי אורית. הרגשתי שהוא חי בקונפליקט גדול- מחד גיסא החיים התובעניים והבלתי מתפשרים של מפקד יחידה, תפקיד שהיה חלום חייו, ומאידך גיסא הרצון לקצת חיים פרטיים עם ברוריה ולקמת משפחה. מדי פעם במשך השנה הזאת ניתן היה להבחין במתח הפנימי שיוני היה שרוי בו, ולא ניתן היה להסתיר זאת מקציני היחידה, שהיו אתו במגע יומיומי ישיר.

יחד עם זאת, החיים המבצעיים של היחידה זרמו, אם כי לא בלי תקלות. התקלה הגדולה ביותר אירעה כמה שבועות לפני מבצע אנטבה, במבצע שמסיבות שונות לא עלה יפה ובמושגי היחידה היו בו בעיות רבות. בתהליך הפקת הלקחים, החמירה היחידה בהתייחסותה לאירוע ביחס לדרגים שמעליה. הצעתי לעשות שחזור של אותו אירוע מבצעי, ויוני הביע חשש. בסופו של דבר, בוצע השחזור והופקו ממנו לקחים רבים. ליוני, למרות היותו מפקד היחידה, הייתה רגישות גדולה לדעותיהם וליחסם של הקצינים שמתחתיו. למה שאמר ולמה שעשה- בכל תחום.

כמה ימים לפני החטיפה של מטוס "אייר פראנס", התכנס חלק גדול של קציני היחידה לשיחה ביקורתית מאוד על התנהלותו של יוני. מרגע שפנו אליי להצטרף, והבנתי את נושא ההתכנסות, הוריתי להם לפזר מידית את "האספה". ביקשתי מיוני להגיע מיד ליחידה ולדבר עם הקצינים, וכך היה. להרגשתי, השיחה הזאת השאירה אצל יוני צלקת. לא בטוח אם הצלקת הספיקה להגליד כראוי; זה לא הגיע לו.

בשבוע שבו נחטף המטוס, או אולי בשבוע שלפני כן, סיימתי את תפקידי כסגן מפקד היחידה והעברתי את התפקיד ליפתח רייכר, שהחליף אותי בעבר בתפקיד מפקד סיירת הצנחנים. הייתי מועמד לתפקיד מג"ד, אבל יוני חשב שאני צריך ללמוד מנהל עסקים, אפילו במימון אגף המודיעין. הוא אכן סידר זאת עם הגורמים התאימים, והייתי עסוק בהכנות לקורסי קיץ באוניברסיטת בר- אילן כחלק מההכנות ללימודים בה. באותו שבוע היה יוני עצמו עסוק במבצעים בסיני. הוא התקשר אליי וחיבר אותי אל מוקי בצר שהיה עסוק ביחידה. עזבתי הכול והתייצבתי ביחידה לקריאתו של מוקי; מוקי הסתובב הרבה באג"ם מבצעים ואני נשארתי רוב הזמן ביחידה, להכנת הכוחות, להצטיידות וכולי. מכאן התגלגל המבצע.

יוני עדיין היה תחת הרושם הקשה של אותה שיחת קצינים; המערכת והפיקוד שמעליו רחשו כלפיו אמון בלתי מסויג והערכה הגדולה. כאשר חזר יוני מסיני ומהתדריך בבית הצנחן, הוא אמר לי שהוא חושש שמא יצניחו מישהו מעליו לפקד על היחידה במבצע שזה עתה קרם עור וגידים. באותה הזדמנות הוא גם אמר לי שהוא רוצה להציב את עצמו בראש אחת מחוליות הפריצה. בשלב זה, כלאחד ממפקדי הכוחות והחוליות התרכז במשימתו והכין אותה כמיטב יכולתו. כמה אירועים מאותן 24 שעות (ואולי קצת יותר) זכורים לי במיוחד.

הראשון, שאלת הפיקוד. יוני היה מוטרד מאוד מהעניין, ושאל אותי מה יקרה אם ישימו מישהו מעליו, לפקד על המבצע של היחידה בהשתלטות על הטרמינל הישן, היכן שהוחזקו בני הערובה. אמרתי לו שדבר כזה לא יעלה על הדעת- חד משמעית! אתה חייב, אמרתי לו, ללכת לדבר על זה עם דן שומרון, ומיד. וכך היה. שיחה זו עזרה ליוני להבהיר לדרג הבכיר את עמדתו, שעל פיה רק הוא יפקד על היחידה במבצע. כך סוכם בין יוני לבין דן שומרון, והובהר לכולם שהיחידה נמצאת תחת פיקודו הישיר של יוני במבצע.

לאחר מכן בנינו את מודע היוטות והבזנ"טים על המסלולים. לפני המודל או במהלכו- לא בטוח שאני זוכר את סדר הדברים המדויק – הגיעו ליחדה שר הביטחון שמעון פרס יחד עם עוזר ראש אג"ם, יאנוש בן גל. בשיחה עם פרס הבנתי שהדרג במחליט חש צורך לשמוע את הערכתם של הלוחמים והמפקדים באשר לסיכויי ההצלחה של המבצע. ליוני היה חשוב ביותר להעביר לפרס את המסר שהיחידה יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות, שהיא מוכנה למשימה, ותדע לבצע אותה. יוני הדגיש בפני המחליטים שאם המטוס הראשון והשני יצליחו לנחות, אין לו ספק שבני הערובה ישוחררו ומטרת המבצע תושג. אני זוכר שגם יאנוש סבר כך, ודעתו השפיעה מאוד על פרס, והוא בתורו העביר את המסר הן לראש הממשלה רבין והן לקבינט.

טסנו לשארם א-שיח' בשבת אחר הצהריים. בשארם המתנו לקבל אישור של הממשלה למבצע. ידענו שהממשלה מתכנסת להחליט וידענו שהרמטכ"ל גור היסס בשלבים שונים של ההכנות. מכיוון שהיינו בסך הכול קצינים בכוח המבצע, לא ידענו על מסמך ההתפטרות שהכין ראש הממשלה רבין לפני צאתנו למבצע, אם המבצע ייכשל.

בשארם זכורות לי שתי שיחות חשובות: תדרוך של דן שומרון לכל הכוחות, שבו הוא הדגיש את העובדה שהמצבע הוא מבחן רציני ליכולתנו, שעם ישראל בוטח בנו, ושמהות המבצע הי אי-הכניעה לטרור – תדריך טוב שאני זוכר עד היום. התדריך השני היה של יוני: "אנחנו יודעים לבצע זאת ולהחזיר החטופים הביתה". יחד עם התדריך הגיעו גם פרטי מודיעין נוספים שבעזרתם יכלו הכוחות הפורצים וכוח השריוניות לעדכן ולחדד את ידיעותיהם על היעד וסביבתו.

כאן התברר לי מיקומו הסופי של יוני בכוח הפורץ. כשהבנתי שיוני הציב את עצמו בכוח הפורץ, אמרתי לו שלדעתי עדיף שיהיה במקום שבו תהיה לו התמונה הכוללת הטובה ביותר על כלל הכוחות, כדי שיוכל לפקד טוב יותר על הפעולה. יוני הסביר לי שהוא חייב להיות עם החוליה הראשונה, הפורצת. שוב התעקשתי שהוא טועה ושעליו להתמקם אחרי כל חוליות הפריצה, כדי שיוכל לשלוט בכל הכוחות. הוויכוח נמשך ויוני סיכם אותו בכך שאמר שיחשוב על כך פעם נוספת בזמן הטיסה. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי עם יוני. בפועל היה יוני, כידוע, אחרי חוליית אמנון, בדיוק היכן שתכנן להיות. בטיסה הארוכה היה זמן לחשוב: האם יאשרו? ואם כן, איך ייראה המבצע בשטח? כאשר הגיע האישור, כל אחד הגיב בדרכו. שמחה לא הייתה שם; היה מתח ואפשר היה להבין זאת.

הפרטים ידועים, לא נראה לי שצריך לחזור עליהם בפירוט רב מדי. מהמטוס שבו הייתי, ראיתי בפינאל לקראת הנחיתה את היריות על שני השומרים שכלי הרכב נתקלו בהם בדרך לטרמינל שבו שהו בני הערובה. לדעתי, הירי המושתק על השומרים היה לגיטימי לחלוטין; לא בטוח שהירי הרועש של הקלצ'ניקוב היה הכרחי. כך או כך, נחתנו כמה דקות אחרי הקרנף הראשון, ודהרנו במלוא המהירות לרחבת הטרמינל. אודי שלוי עם זוג השריוניות שלו נסע לעמדותיו. תוך כדי נסיעה שמעתי בקשר שיוני נפגע ושיורים על הכוח ממגדל הפיקוח. התחלנו לירות על המגדל בניסיון לשתק את האש שנורית מנו לעבר הכוח שמתחתיו.

מוזר, אבל חוץ מפרצי הירי הללו, וכמובן הירי על המיגים אני זוכר שהכול היה די שקט רוב הזמן. כשהבחנו בניסיון תגבורת שניסה להגיע מכיוון העיר אנטבה או קמפלה, ירינו לכיוונם והסתערנו עליהם והם נסוגו לבלי שוב. כל הקשר שלנו מול החפ"ק האווירי סבל מבעיות קשות. החפ"ק שאל ותנו פעמיים-שלוש לגבי המיגים בשדה. מאחר שהקשר לא היה ברור, וממילא ההנחיות המקדמיות היו כאלה, ירינו על המיגים גם ללא אישור סופי מחפ"ק והם הפכו במהרה למדורות גדולות.

לאחר פינוי בני הערובה זרקו לוחמי הנגמ"שים עשן ומטעני נפץ על המסלולים. במקביל הכוח שלי נסע לבדוק בראייה מבחוץ אץ המטוס החטוף עצמו – לא נכנסנו אליו, וחזרנו לנקודת ההטענה לקרנפים. במשך רוב הזמן הזה ישב חייל אוגנדי עם מלאי תחמושת בתוך מגדל הפיקוח, אבל מכיוון שמדי פעם ירינו לכיוונו, הוא לא הוציא את האף שלו החוצה וירה רק לכיוון השמים בזווית שהמגדל אפשר לו. המתנתי עם דן שומרון להטענת השריוניות האחרונות במטוס האחרון וקשירתן, ובכל זמן ההסעה של המטוסים המשיך האוגנדי ההוא לירות לעבר השמים. עלינו אחרונים על המטוס. התיישבתי ליד דן ואני זוכר שאמרתי לו שלדעתי "זוהי פעולה היסטורית". בניירובי נודע לנו שיוני נהרג.

מבחינתנו ביחידה, יוני הוא זה שנתן את החותמת הסופית למוכנות היחידה למבצע, וביטחונו ביכולתה של היחדיה לבצע את המשימה הועבר ללא כל פילטרים לדרגים המחליטים. מלבד זאת, אני חושב, בדיעבד, שהמפתח להצלחת המבצע היה גורם ההפתעה. הדרג המדיני גולה אומץ לב ונחישות רבה. את הביטחון שלו בקבלת ההחלטה הוא שאב בעיקר מהביטחון ששידרו לוחמי היחידה ומפקדיה ביכולתם לבצע את המשימה, שגם לנו נראתה דמיונית. הרמטכ"ל, בניגוד לביטחון העצמי הרגיל שלו, החל לקבל את עמדות הדרגים שמתחתיו ולהתלהב מרעיון המבצע רק עם התקדמות ההכנות, ובייחוד לאחר הדגמת נחיתת הקרנפים החשוכה בשארם ביום שישי בלילה. גם מפקד חיל האוויר בני פלד, עוזר ראש אג"ם יאנוש בן גל וראש אג"ם קותי אדם, היו דומיננטיים מאוד בשכנוע, הן של הדרג המדיני והן של הרמטכ"ל.

אבל אומץ הלב היה בראש ובראשונה אומץ לב מדיני. ההחלטה הייתה החלטה נחשונית. הנכונות לקחת סיכון ולהורות לכוחות לצאת, בהנחה שאם אכן ינחתו המטוסים הראשונים בלי להתגלות, רוב הסיכויים שהמצבע יצליח. זו הייתה משימה לאומית בכל קנה מידה. מסר שלא נכנסים לטרור, ושבכל מקום שבו ייקלעו ישראלים או יהודים לצרה, צה"ל ידע להגיע לשם. אין ספק שמבצע זה שיפר את מצבה ותדמיתה של ישראל בעיני העולם, וגם שיפר את זקיפות הקומה הלאומית.

הרגשתי שמשא המשימה היה כבד על יוני הרבה יותר מאשר משימות קודמות. באשר לעובדה שהתמקם במקום שבו נפגע- לדעתי הוא רצה להוכיח לכולם שהוא המפקד, שאומץ לבו לא פחת, ושבתוקף הנסיבות אין לו כל אפשרות אחרת. בו בלבד, ביוני, היה תלוי המסר ש"אנחנו יכולים לבצע המשימה"; היכרותו עם הלוחמים והקצינים גרמה לו לומר זאת בפלא מלא לכל מי שהיה מעליו: אנחנו יכולים לבצע.

השילוב של החיים התובעניים ביחידה עם רצונו לנהל את חייו האישיים, יצר קונפליקט מובנה. חשתי שזו סיפור טרגי: המהמורות שעבר מאז החל בתפקידו כמפקד היחידה, הסדק באמון הקצינים ביחידה בשבועות שלפני המבצע, אותה שיחת קצינים, מיקומו בכוח- כל אלה הכבידו עליו מאוד.

ולמרות זאת, יוני נשך שפתיים ובמאמץ עילאי הוביל מבצע היסטורי שזקף את קומתה של ישראל. בטוחני ששר ההיסטוריה יזקוף זאת לזכותו. פרטי המבצע וחלקו של כל אחד מהלוחמים והמפקדים חשובים, אך חשובה יותר הידיעה שבעת מצבי משבר ניתן להתגבר כל מרחק פיזי ומורכבות מבצעית, ושליכולת הזאת אין גבולות. כמי שראה מבצעים רבים ומורכבים ונוכח לא פעם באיזון שבין אומץ הלב הצבאי לזה המדיני: במבצע יונתן, במבחן התוצאה, גבר אומץ הלב המדיני.

יוני היה יכול להגיע רחוק מאוד בשדרת הפיקוד הצה"לי אילולא אות וכדור של חייל אוגנדי. והרי אנו נוהגים לומר שאש המלחמה עיוורת היא. נעמת לי מאוד, אחי יונתן


רב-אלוף (במיל') שאול מופז נולד בטהראן בסוף שנת 1948 ועלה לארץ בגיל תשע. התחנך בפנימייה החקלאית בנהלל. התגייס לצנחנים בנובמבר 1966, היה חייל במלחמת ששת הימים, מ"מ במלחמת ההתשה ומפקד סיירת צנחנים במלחמת יום הכיפורים. לאחר שירותו כסן מפקד היחידה, שימש מג"ד ומח"ט 35 (במהלך האינתיפאדה הראשונה). היה רמטכ"ל מיוני 1998 ועד אמצע 2002. היה שר הביטחון בשנים 2002-2006, וסגן ראש הממשלה ושר התחבורה עד 2009. עוסק כיום בתחומי טכנולוגיה שונים.

הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון, לוחמי סיירת מטכ"ל מספרים על הקרב באנטבה" יצא לאחרונה לאור בהוצאת המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר מודיעין ומדיניות