בווידאו - השר אורי אריאל בריאיון לאולפן וואלה! NEWS
אחרי שש שנים של קיפאון ביחסים, אינספור הצהרות הנהגה תוקפניות ולוחמניות, והרבה מאוד דם רע, אין פלא שהסכם הפיוס עם טורקיה, שנחתם הבוקר (שלישי), תפס את המערכת הפוליטית כמרקחה. כל המרכיבים נמצאים בבלילה: שותף טעון ושנוי במחלוקת, פיצויים למי שתקף את חיילי צה"ל, משפחות שמחכות כבר שנתיים לבשורה בדבר גורל גופות החיילים והאזרחים שבידי חמאס ברצועת עזה, והסכם שקודם נחתם ורק אחר כך הובא לאישור קבינט. אחרי יממה סוערת, שבה התמיכה וההתנגדות להסכם חצו את קווי המתאר המסורתיים בין ימין ושמאל, במערכת הפוליטית מעריכים שגם אם יש רעשי רקע, הפיוס כבר כאן.
עוד לפני שפורסמו רשמית פרטי המתווה, עוד לפני שההסכם בכלל הוצג בפני אף אחד, כבר החלו הטלפונים של הכתבים הפוליטיים לצפצף בתגובות: ראשון המבקרים היה השר לשעבר גדעון סער, שנחפז להאשים את ראש הממשלה "בהסכם השפלה" מעל כל גלי האתר האפשריים. כמה שעות אחר כך, האופוזיציונר הנצחי של הקואליציה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), הצטרף בהבעת דאגה. כשיו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג ויו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, הצטרפו למלעיזים על ההסכם "המחפיר", כלשונם, כבר היה נדמה שיש ניצנים של מהומה.
הקרקע מתחת להתנגדות האופוזיציונית נשמטה די במהרה, בזכות הבעות התמיכה של יו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד ויו"ר התנועה ציפי לבני. הם הרימו את המסך מעל ההתנגדות הלא מאוד-עניינית להסכם, שתמציתה במשפט "רק-לא-ביבי". אז החלה ספירת הראשים בחדר האמתי שבו הפיוס עשוי לעמוד למבחן חדר ישיבות הקבינט.
עד כה, רק שתי אצבעות - של שר האנרגיה יובל שטייניץ ושר הבינוי והשיכון יואב גלנט שתומכים שניהם בפיוס מימים ימימה, סומנו בצד של נתניהו. במיפוי השגור של התומכים והמתנגדים הפוטנציאליים, השרים משה כחלון ואריה דרעי נספרים על פי רוב באותו צד, על אף ששניהם הקפידו שלא להתבטא או להתחייב בנושא. שרי הליכוד, גלעד ארדן וישראל כץ, הקפידו לא לנקוט עדיין עמדה פומבית ולשמור על שתיקה. מנגד, שלושה שרים מרכיבים בינתיים את מחנה הנגד. בראשם, שר הביטחון אביגדור ליברמן, מהמתנגדים הנחרצים והקולניים ביותר לפיוס עם טורקיה בשנים האחרונות.
ליברמן הכחיש בימים האחרונים דיווחים שלפיהם התחייב שלא להכשיל את ההסכם עם כניסתו לממשלה, ובשיחות סגורות הודה כי אם יתרשם שמדובר בהסכם גרוע הוא יצביע נגד. עם זאת, במסגרת מדיניות קיצור הפתיל שעליה הכריז עם חבירתו לקואליציה, הוא לא צפוי להשיק קמפיין ציבורי ורועש. קרוב לוודאי שהוא ימתין לראות את יחסי הכוחות בקבינט כדי לוודא שלאישור ההסכם אין סכנה.
עם איום מנוטרל של ליברמן, השרביט עובר לשרי הבית היהודי, שהודיעו הבוקר כי הם מתנגדים להסכם. נפתלי בנט, שרק לפני כחודש נלחם על זכותו לקבל עדכונים מחדר הקבינט, ירד ביממה האחרונה לבור. רק הבוקר אמר כי הוא מתנגד לתשלום הפיצויים לנפגעי משט המרמרה וחשף כי לאחר שהתעדכן בפרטים "התברר שאין ממש" במסמך הנלווה בנושא החיילים הנעדרים שראש הממשלה ניסה להציג כהישג בהסכם.
ואולם, שר בכיר בקבינט הודה שראש הממשלה וסגן ראש המל"ל כבר עדכנו בימים האחרונים את השרים במרבית פרטי ההסכם, כך שמי שמחפש את הסיבה האמתית להחלטה של בנט צריך להסתכל ברוחות. סקר ערוץ 10 שפורסם אמש גילה שמרבית הציבור בישראל אינו תומך בהסכם; 56% מתנגדים להסכם עם טורקיה ו-67% סבורים שהיה צריך לכרוך בו את כתנאי את השבת גופות החיילים והאזרחים שבידי חמאס. כמי שמתחרה עם ליברמן על קולות הימין הנתונים הללו עשויים לדחוף את בנט לכיוון הרבה יותר מסוכן לראש הממשלה.
השבשבת הציבורית כבר הוכיחה עצמה כמנווטת אסטרטגית של בנט - רק לפני שלושה חודשים, כשדעת הקהל התייצבה באופן דרמטי מאחורי החייל אלאור אזריה בפרשת הירי בחברון, הוא הפך לדובר הראשי של תפיסת החייל כקורבן שנשפט בחופזה על ידי ראשי מערכת הביטחון. כמו החיבוק הציבורי שקיבל אזריה, גם האמפתיה הרווחת למחאתם הכואבת של משפחות החללים והנעדרים מייצרת סיבות פוליטיות טובות להדגיש את ההתנגדות להסכם. בסביבתו של בנט הדגישו היום כי "את מה שיש לו להגיד בנוגע לפרטי ההסכם הוא יגיד בקבינט, ולא בתקשורת". אחרי העימות המתוקשר עם ראש הממשלה סביב הדרישה לעדכון שרי הקבינט, ייתכן שגם בנט לא יפתח בקמפיין עוצמתי נגד ההסכם כדי לא למתוח את החבל יותר מדי.
גם כשסימן שאלה מרחף מעל ספירת חלק מהראשים בקבינט, אין באמת איום פוליטי על אישור ההסכם בקבינט. במובן הפורמלי, במקרה של שוויון, הקול של נתניהו הוא קול כפול והוא יכריע לטובת אישור ההסכם. במובן המהותי, גם אם חלק מהשרים יבחרו להתנגד או להיעדר מישיבת הקבינט, קשה לתאר מצב שבו הקבינט יהפוך הודעה מדינית כה דרמטית ויגרום למבוכה בינלאומית כה קשה.
עם זאת, כשנתניהו יתייצב מול שרי הקבינט ביום רביעי, הוא יצטרך לשכנע היטב שמחיר ההסכם שווה את הפניית העורף להלכי הרוח בציבור, במיוחד אם קמפיין הורי הנעדרים ימשיך לצבור תאוצה. בעוד את ההישג המדיני שלו כנראה שכבר לא ניתן לקחת, עוצמת האש של המתנגדים ועוצמת התמיכה הציבורית במחאת ההורים - תקבע אם יהיה לכך איזשהו מחיר פוליטי.
