ההכרעה בבריטניה הגדילה את חוסר הוודאות - והמנצחים אובדי עצות

ביום שאחרי הצבעה במשאל העם (שישי) הצליחה התקשורת הבריטית למצוא כמה מרואיינים שסיפרו שהצביעו בעד ברקזיט, פרישה מהאיחוד - אבל עכשיו הם מתחרטים ומעוניינים לשנות את הצבעתם. רובם היו צעירים לא מבריקים במיוחד, אבל לא רק. אליהם התלוו שני מבוגרים, מעונבים ומפורסמים, שהתייצבו בחדר מלא במצלמות ובעיתונאים - בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון, ומייקל גוב, חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית.

ג'ונסון וגוב, מראשי מחנה העזיבה של האיחוד, אמנם לא אמרו זאת במפורש, אבל נדמה היה שפתאום נחתה עליהם הידיעה שהתרגיל שהם עשו על מנת ליצור לעצמם שם השתבש ועכשיו הם צריכים לתקן את השבר שנוצר. פתאום הצעד הזה של לחתוך את האף כדי לעצבן את הפרצוף נראה פחות מבריק.

ג'ונסון השתדל והצליח להנפיק הופעה נשיאותית מכובדת למדי בניגוד לאופיו. ספק אם הוא יצליח להתמיד בהופעות האלו, בעיקר לנוכח האתגרים הניצבים בפניו אם ייבחר להחליף את ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון - חברו לשעבר לספסל הלימודים.

בריטניה עוזבת את האיחוד - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
כך הפך "הליצן" שפרט על נימי הפחד - למועמד המוביל להחלפת קמרון
זינוק בחיפוש "איך לקבל דרכון לאירלנד" בקרב תושבי בריטניה
נקמת המדוכאים: הבריטים נהרו לקלפיות וניפצו את הבועה הלונדונית

לעומת קמרון החרוץ, היסודי והמעט אפור, ג'ונסון תמיד היה כריזמטי, פרוע, הולל וחסר אחריות. עתה יצטרך האחרון לחשוב מה הוא רוצה לעשות עם משבר העזיבה, שהוא בין הגורמים לו. כבר אתמול בבוקר, לאחר שהתבררו התוצאות, הוא נתקל בתושבים זועמים באיזלינגטון, צפון לונדון, שחיכו לו מחוץ לביתו כשיצא לאותה מסיבת עיתונאים מכובדת. זה ודאי לא הניצחון שלו ייחל.

זהו ניצחון מפואר, אך יתכן שיידרשו שנים רבות עבור ג'ונסון וחבריו כדי להתאושש ממנו. ללא ממשלה מתפקדת וללא שמץ של אופוזיציה, עם קריאות מסקוטלנד למשאל עם נוסף ורעידות אדמה שמסכנות את השלום השביר בצפון אירלנד, בריטניה היא מדינה במשבר קשה.

המשבר מורגש במיוחד ברחובות לונדון. הבירה של אחרי משאל העם היא עיר מוכת הלם ואבלה. במאזוול היל, אזור יוקרתי במועצת הרינגיי שבצפון העיר, האנשים נראו עייפים, עגומים ומתקשים להאמין. אם משקללים הכנסה ומעמד שתאמו היטב את אופן ההצבעה, ניתן לשער שאנשי מאזוול היל המבוססים הצביעו כמעט כולם בעד הישארות באיחוד, שכן מעט מאוד בעלי הכנסה נמוכה תמכו בכך.

מרגע שהתקבלו תוצאות האמת הראשונות מסנדרלנד שבמזרח המדינה, והתברר שאנגליה שמחוץ ללונדון, אנגליה הענייה, המושמצת, המתקשה להתמודד על מקומות עבודה ודיור בעולם המודרני, נחושה בדעתה להעניש את הגורמים למצב, כלומר את הממסד, שתי המפלגות הראשיות, המהגרים ואירופה - לונדון הוכתה בחרדה.

אחת מהבעיות של בריטניה היא שאין בה עיר שנייה גדולה. הפער בין לונדון לשאר הערים גדול מדי והוא התבטא בהצבעת המחאה ובתגובות בלונדון. המעמד הבינוני, המחובר, המתוקשר והשנון, ראה את שער הפאונד צולל ונתקף בעתה ותיעוב. היו כאלו שציפו להתעורר בבוקר לפאונד שירד בארבעים אחוז ולבורסה על הרצפה, אבל בשעות היום החלו הירידות להתמתן והשווקים התאוששו. מצב הרוח נותר בעינו.

לונדון, להוציא כמה אזורי בחירה מצומצמים בעיקר במזרח העיר, שקעה בדכדוך. נחירות הבוז שעלו מטוויטר בכל פעם שהטלוויזיה הציגה מוכר בשוק רומפורד, עם קעקוע של "ווסטהאם יונייטד" ומבטא של אסקס אומר "זהו יום העצמאות שלנו, השגנו את המדינה שלנו חזרה", נשמעו קריאות נגדיות בנוסח "אנחנו רוצים את לונדון שלנו בחזרה".

לונדון, אותו מגדל בבל מקסים שהצליח והפך לעיר קוסמופוליטית, מטרופולין מתפקד, שער לאירופה ומגדלור תרבותי וחברתי, ספגה מכה קשה. בניגוד למקובל, היה מעט מאוד הומור וסרקזם או הומור גרדומים ביום שאחרי. תושבי הבירה חשו שהמודל שלהם לעיר פתוחה, מתונה, מקבלת, שתושביה מעשירים אותה והיא מעשירה אותם בחוויות ותוכן, אינה חלק מהמדינה יותר.

חלק מהצער היה טבעי ומנוסח היטב כמו תגובה באתר הפייננשל טיימס שצוטטה שוב ושוב. "ישנה הטרגדיה של מעמד הפועלים שהצביע לעזיבה כי הוא סובל מהתעלמות כלכלית ודווקא הוא זה שיסבול בטווח הקצר מהיעדר עבודות והשקעה. הדור הצעיר איבד את הזכות לחיות ולעבוד ב-27 מדינות שונות. לעולם לא נדע את ההיקף המלא של הזדמנויות שאבדו, ידידויות, נישואים וחוויות שנמנעו מהם. חופש התנועה נלקח מהם על ידי הורינו, דודינו וסבינו ביריית פרידה של דור שכבר הטביע אותנו בחובות", נאמר שם.

אבל חלק גדול מהצער הפך לזעם מתנשא ומעליב, שכינס את כל תומכי הברקזיט תחת הגג של גזענות לכאורה. אמרה שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה "אני לא מאמין, מה הם עשו", וביטוייה החלו להצטבר עם הקפה הראשון של הבוקר.

לכל הסיפור נוספה אי-ודאות גדולה: לגבי גורל מיליוני בעלי האזרחות הזרה החיים בעיר; לגבי שכר הלימוד המוזל של סטודנטים מהאיחוד האירופי; לגבי העובדים הרבים שהגיעו וכאלו שתכננו להגיע למדינה; לגבי התור שבו יצטרכו הבריטים לעמוד בבדיקת דרכונים במדינה אירופית.

תשובות רבות אינן ידועות. הרבה מהשאלות יועלו במשא ומתן שייפתח עם השוק האירופי בעוד כמה חודשים והמציאות תכתיב פשרות רבות. אתמול אחר הצהריים, אחרי כמה שעות שינה חטופה והתאוששות, החלה עולה נימה חדשה ברשתות החברתיות. אי-ההנהגה שעלתה מכיוון תומכי העזיבה יצרה רושם שאין להם שום תכנית פעולה, ובהחלט ייתכן שבסופו של תהליך, ימצאו עצמם שני הצדדים עם ברקזיט מתון למדי.

תוך כמה שעות כבר נסוגו ראשי המחנה, ובעיקר האיש שהוביל אותו על גלי התנגדות למהגרים, נייג'ל פרג', משתי הבטחות: מימון רשות הבריאות הלאומית בכסף שהוקצה לאיחוד האירופי, ועצירת ההגירה - בדיוק כפי שצפו המבקרים שטענו שתעמולת מחנה ברקזיט אינה תואמת את העובדות.

בלונדון הגיבו בכעס על השימוש בשקרים של מחנה העזיבה, אבל מדובר בלא יותר מהוצאת קיטור. כעס של ממש נמצא בצפון, באזורים החקלאיים ובסביבו בירמינגהאם, שם מעמד הפועלים בעיקרו לא מצליח למצוא עבודה, שם הזהות המעמדית שהייתה פעם לכורים ולאנשי תעשייה אבדה וקיים אפילו קושי למצוא דיור במחיר סביר.

בעיירות חוף ובעיירות השוק, בהן לצד גזענות בוטה כלפי מהגרים ישנה מצוקה אנושית של אנשים הגונים, יתקשו לגלות אחרי "יום העצמאות הבריטי" כי דבר לא השתנה. ש"קיבלנו את המדינה שלנו חזרה", עשוי להיות לא יותר מגל נוסטלגי פושר ועכור שאין בו תוכן מלבד נפנוף בכוס בירה וגעגועים לאימפריה שמזמן כבר לא קיימת.

אם אותם אנשים יישארו בעוניים, ללא כל תקווה וללא כל אפשרות להאשים את בריסל במצוקותיהם עכשיו, בריטניה תעמוד בפני בעיה חברתית ומשבר של ממש, מעבר לקינה על עיר ועל רעיון.