הדיון על הגירושים היקרים בהיסטוריה: הממלכה השסועה יוצאת לקלפיות

בווידאו: עימות באולפן וואלה! NEWS בין שני ישראלים המתגוררים במנצ'סטר

היום (חמישי) יצביעו 46 מיליון בעלי זכות בחירה בבריטניה במשאל פשוט המנוסח בבהירות: האם בריטניה צריכה להישאר כחברה באיחוד האירופי או לפרוש ממנו? מדובר בהצבעה החשובה ביותר של האזרחים בדור הנוכחי, כזו שעשויה לעצב את פני העולם כולו. אם בריטניה תצביע על פרישה – ברקסיט – זה עשוי להיות הצעד הראשון שבעקבותיו סקוטלנד תדרוש משאל עם נוסף שבו היא עשויה לבחור בעצמאות ואילו האיחוד האירופי כולו עשוי להתפורר.

השאלה אמנם ברורה, אבל טומנת אינספור שאלות נוספות במקרה שבו הפורשים ינצחו. האם ראש הממשלה דייוויד קמרון ימשיך בתפקידו אחרי שהטיל את כובד משקלו במחנה ההישארות? מי עשוי לתפוס את מקומו? כיצד יראו היחסים עם אירופה בבוקר שאחרי ומה יהיה על עתיד הכלכלה הבריטית והעולמית?

עוד בוואלה! NEWS:
לקראת משאל העם: קמרון קרא להישאר באיחוד "למען העתיד"
"שנאה וקסנופוביה": הסחף להישארות בריטניה באיחוד האירופי מתחזק
דעה: ישראל צריכה לקוות שההיגיון הבריטי יגבר על האמוציות

חלק מהשאלות האלו הוא מהסוג שמעניין מעטים בלבד מחוץ לאקדמיה ולחיים הפוליטיים. מדובר בשאלות מורכבות של הסכמי סחר, יחסים דיפלומטים ושאר קוטלי רייטינג, אבל מסעות התעמולה שקדמו להצבעה היו סוערים, ארסיים ומעניינים הרבה יותר ממערכות בחירות רגילות, שם ההצבעה נוטה להיות על פי מאפיינים שבטיים קבועים כמעט.

הפעם, נחצו המחנות הפוליטיים לגמרי. כמחצית מחברי הפרלמנט השמרנים תומכים בעזיבה ובלייבור נוצר שסע של ממש בין שני הבסיסים האלקטורלים של המפלגה נטולת המנהיגות: הליברלים שתומכים בפתיחות לעולם ואנשי מעמד הפועלים שצפויים להצביע ברובם עבור עזיבה. הקמפיין הנוכחי מזכיר במובנים רבים את הבחירות של 81 בישראל - מערכת בחירות יצרית, אלימה ולעיתים מכוערת מאוד שתשפיע גם על מערכות הבחירות הבאות.

ערב ההצבעה, מעריכים הסוקרים וסוכנויות ההימורים שלמחנה ההישארות יש יתרון קטן. ברחובות הערים, הפעילים נלחמים על כל קול, לעיתים על סף ההצקה, ובמדיה החברתית הרוחות סוערות כבר שבועות, כולל עלבונות, השמצות ואיומים באלימות. "אני מעודד ומדוכדך מהקמפיין", אמר הסופר האוורד ג'ייקבסון השבוע. לשם שינוי, התעורר דיון שנושאים שעד היום נחשב לטאבו, כמו הגירה לבריטניה. המחנה השמאלי-ליברלי מנע כל דיון בנושא וכינה כל אדם מודאג מהעבודה שילדיו ילמדו בכיתה שאין בה דוברי אנגלית כלל "גזען", גם אם מדובר היה בבשר מבשר הלייבור.

טוב היה לנהל את הדיון, אבל את הדכדוך קל להבין: באותו היום ממש, השווה שר המשפטים מייקל גוב את המומחים שטענו שעזיבה תפגע בכלכלת בריטניה, ומדובר ברוב עצום של כלכלנים, לנאצים שביטלו את הישגיו המדעיים של אלברט איינשטיין בשנות ה-30 בשל יהדותו. הוא התנצל למחרת, אבל הטון של דבריו אפיין מערכת בחירות עכורה שבה תוארו אנשים כמטומטמים אם הם בעד עזיבה, או בוגדים ששונאים את בריטניה ומעדיפים את טובת אירופה.

השיא הקומי הגיע לפני שבועיים על התמזה, בעת מסע מחאה של דייגים שאורגן על ידי נייג'ל פארג', ראש מפלגת העצמאות הבריטית, יוקיפ, ומראשי מחנה הברקסיט. מול מצודת לונדון ושער הבוגדים, השער ממנו הוכנסו האסירים לכלא במצודה, הוא נקלע למארב של משט נגדי בראשות סר בוב גלדוף, זמר עבר ופעיל חברתי, שקרא לו בקולי קולות שקרן ונוכל לשמחת כלי התקשורת. זה היה רגע אופייני למערכות הבחירות הבריטיות ששילב הומור, סרקזם ולעג - אבל בסירת גומי קטנה שנשאה דגל IN היו שני בני זוג ושני ילדיהם. האישה היתה חברת הפרלמנט ג'ו קוקס שנרצחה מספר ימים מאוחר יותר על ידי פשיסט בשם אדם מר בעת מפגש עם בוחריה. בזמן שהרוצח ירה ודקר אותה, הוא צעק "בריטניה קודם". בעת הדיון המשפטי הראשוני, כשנשאל לשמו, הוא הציג את עצמו כ"מוות לבוגדים, חירות לבריטניה".

הרצח הפוליטי הוביל להקפאת מערכות התעמולה לכמה ימים, במקום לדון בקשר שבין הרצח והרקע הפוליטי. במקום יום זעם ומצעדי מחאה, נערכה בכיכר טרפלגר מסיבת יום הולדת לחברת הפרלמנט המנוחה שנועדה לחגוג את חייה כאילו היה מדובר בליידי מכובדת שמתה בשיבה טובה ולא בקורבן של התנקשות אידאולוגית. "זה לגיטימי לומר שאם אנשים חשים שאיבדנו שליטה באופן מוחלט, ואיבדנו שליטה על גבולותינו כחברי האיחוד האירופי, ואם אנשים מרגישים שהצבעה אינה משנה דבר, אלימות תהיה הצעד הבא", אמר פארג' לפני כחודש, באיום-נבואה.

פארג' הוא פוליטיקאי שאמנם מעולם לא הצליח להיכנס לפרלמנט, אבל הגדיל את כוחה של יוקיפ בשנים האחרונות ונחשב לקול הבולט ביותר במחנה האנטי אירופאי ומתנגד חריף להגירה. יחד איתו במחנה העזיבה ניתן למצוא פוליטיקאים דוגמת ולדימיר פוטין, דונלד טראמפ, מארין לה פן, אותו מייקל גוב וגם חבר הפרלמנט לשעבר ג'ורג' גולוואי, מהאנשים הבעייתיים ביותר שישבו אי פעם בווסמינסטר - והאיש שהכריז בעבר על ברדפורד, אזור הבחירה שלו, כאזור נקי מישראלים. עבור הרבה אנשים שלא טרחו להתעמק בפרטי הסכמי הסחר וחוק זכויות האדם של בית המשפט האירופאי בשטרסבורג, זה היה מספיק בכדי לתמוך בהישארות לצד חרדה מהלא נודע והתרשמות שעזיבה תפגע בכלכלת בריטניה ובכיסו של כל אזרח. ועדיין, שני המחנות דומים בגודלם.

"אני מנהל עסק קטן. בסך הכול חנות מכולת קטנה בעיירה קטנה", סיפר לי לפני שבוע בעל מכולת בהוליהד, עיירה בקצה מערב וויילס, "ואתה לא תאמין כמה חוקים בריסל מכתיבה לי. הכל היום זה חוקי 'בריאות ובטיחות', בעוד בעבר קראנו לזה היגיון פשוט. יש לי בעיה גדולה יותר עם העובדה שהאיחוד האירופי הוא גוף לא דמוקרטי. אף אחד לא יודע מי חברי הפרלמנט שם ואין שם שקיפות. אני בעד שניטול אחריות וריבונות בחזרה על החיים שלנו בבריטניה".

ואכן, ישנה טינה גדולה ומוצדקת לבריסל ולאופן שבה מתנהל האיחוד האירופי. ישנה תחושה בקרב רבים שבריטניה נותנת יותר משהיא מקבלת מבחינה כספית מהאיחוד, אבל שני הגורמים העיקריים שמביאים לתמיכה בפרישה הם הגעגועים לבריטניה גדולה, בודדה ואחראית לגורלה, מעין נוסטלגיה חביבה שהפכה לגידול ממאיר של לאומנות עיוורת ופחד מגלי הגירה גדולים. במובנים רבים, הפחד מהגירה בלתי נשלטת הוא הגורם שאיזן את מערכת הבחירות יותר מכל גורם אחר והמנוע העיקרי בקמפיין הפרישה.

אם בריטניה אכן תפרוש, היא עדיין תצטרך לעבוד תחת אותם חוקים אם ברצונה לסחור עם אירופה. הגבולות עדיין יהיו פתוחים לתושבי היבשת, כולל מהגרים טריים. ניצחון במשאל לא יחזיר את המדינה לבריטים כפי שהם רוצים, כי לא ניתן לחזור בזמן לתקופת האימפריה. זה בסך הכל יהיה מסע גירושים, מהיקרים בהיסטוריה, שבו כל הסכם שנחתם ומדובר, יפתח מחדש לדיונים מתישים בין שני בני זוג זועמים. וכמו שכל גרושים עם ילדים יודעים, גם הגירושין לא מובילים לפרידה מוחלטת. 46 מיליון איש יתבקשו לסמן איקס ליד אחת משתי השאלות, במקרה אחד מדובר בתשובה ברורה, במקרה השני זהו ההימור הגדול ביותר שאותם מצביעים ייקחו בחייהם הפוליטיים.

(עדכון ראשון: 22:30)