"היום זה 'חג זיכרון' שלכם?"

את הקפה הכי טעים ששתיתי בחיים שלי הכינו לי שני עובדי בניין פלסטינים בערב יום הזיכרון. אני לא חושב שהסוד היה בפינג'אן או בצורת ההכנה, אלא בשקית הכסופה ממנה הם שלפו את הקפה – בוץ אמיתי, נטול מותג. זה היה בתקופת השירות הצבאי שלי, אז קיבלתי משימה מיוחדת – לשמור על שני עובדים ערבים בזמן שהם בנו אגף חדש בבסיס שלי. זו הייתה מטלה משעממת, אבל עדיפה בהרבה על תורנות מטבח או שמירות – אז לא התלוננתי. ישבתי משמונה בבוקר ועד שש בערב וניסיתי למצוא מעט צל בזמן ששני הפועלים עבדו במרץ יוצא דופן, בצורה כל כך מעוררת כבוד, כזאת שלא ראיתי מאז בשום מקום עבודה שעבדתי בו – לרבות צה"ל. הם עצרו פעמיים לקפה (ההכנה והשתייה לא לקחה להם יותר מ-7 דקות) ולארוחת צהריים (כולל עישון סיגריה) של חצי שעה בדיוק.

הם דיברו ביניהם בערבית, אבל האמת היא שהם בקושי דיברו – בעיקר עבדו. איתי הם תקשרו רק כשהם שאלו אותי אם אני רוצה קפה ובסיום היום, כשאחד מהם פנה אליי ושאל: "מחר זה 'חג זיכרון' שלכם?". חייכתי, ותיקנתי: "יום הזיכרון. וכן, זה מתחיל כבר הערב, ומחר בערב חוגגים את יום העצמאות". הפלסטיני אמר משהו לחברו בערבית ואז פנה אליי שוב: "אתה יכול להסביר לנו את ההבדל?". הסברתי. נראה שהם הבינו, ובכלל נראה שהם כבר ידעו אבל היו צריכים לשמוע עוד פעם את ההסבר, כמו אישה שכל חייה טענה שהיא יודעת מה זה נבדל, אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים פגשה מישהו שהיא לא מתביישת להודות בפניו שהיא צריכה עוד הסבר אחד אחרון.

רציתי לשאול אותם מיליון שאלות: אם הם מציינים איכשהו את "יום הנכבה", אם הם מפסידים כסף על חג ישראלי שלא עובדים בו, איך זה מרגיש להם לעבוד בבסיס צבאי ביום הזיכרון, אם שומעים בכפר שלהם את הצפירה – אבל בסוף השאלה היחידה שהצלחתי לשאול היא: "מה זה הקפה הטעים הזה?". שני הפועלים חייכו וענו ביחד: "אל קאווה אה סאלאם". קפה השלום. ליוויתי אותם (כחלק מהתפקיד) לתחנת ההסעה, וכשבאתי להיפרד מהם לשלום, אחד מהם הצדיע, בצורה די מגושמת, ופלט: "חג שמח".

זה סיפור אמיתי וחסר פואנטה מתקופה בה לבשתי מדי דקרון ירוקים ומילאתי פקודות ובאופן כללי עשיתי את מה שציפו ממני במשך שלוש שנים. היום אני לא עושה את מה שמצפים ממני ובגלל זה אני לא מנצל את היום המיוחד הזה כדי לספר על החבר שאיבדתי "לטובת המדינה" שבועיים לפני יום הזיכרון (והמפקדים בצה"ל לא ויתרו לי על שעות ביציאה בכדי שאצא לטקס הזיכרון שלו), אני גם לא אספר על שתי הקצינות שליוויתי אל הקבר, על החבר שהתקשר להגיד לי שהוא מתאבד כי הקב"ן לא שחרר אותו מהשירות או על המילואימניק שירה לעצמו בראש כדי שאשתו תקבל פיצויים מהצבא. סיפורי הזיכרון שלי מתגמדים לעומת האמת הפשוטה – זהו יום חג של האנשים החיים. אנחנו זוכים לזכור את המתים, להלל את שמם ולכבד את גבורתם. אין אף מת שצריך צפירה, אין אף משפחה שכולה שצריכה יום מיוחד בלוח השנה בכדי לזכור את יגונם.

האחדות המיוחדת, הכמעט חד-פעמית הזאת, של יום הזיכרון, מביכה אותי. מדינה משוסעת, מלאה בשנאה ובאלימות, מתאחדת לכבוד חגיגת לאומנות מלאת פאתוס. לא שמתי דגל השנה על האוטו, אני לא צריך לתלות סמל (בתשלום לקבלנים שמנצלים ילדים בתנאי עבדות) כדי להרגיש שייך. זו המדינה שלי ואף אחד לא יכול לקחת ממני את העובדה הזאת. שילמתי על הזכות הזאת בדם, ואני ממשיך לשלם על הזכות הזאת במסים מגוחכים.

לכן יום הזיכרון בשבילי הוא יום טוב לתהות על המחיר ששילמנו, ועל המחיר שאנחנו ממשיכים לשלם. גם המחיר המוסרי. זה גם זמן טוב להיזכר שיש אנשים בצד השני, וחלקם מחכים לי עם רובים ופגזים – אבל לחלק אחר יש קפה של שלום, והוא ממש טעים.

המאמר פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של עמית סלונים