דעה: בצבא המוסרי בעולם אסור שתהיה סתימת פיות

אחרי 36 שנות שירות, בהן סיכן את חייו למען אזרחי מדינת ישראל לא פעם, סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ביקש בסך הכל לומר את אשר על לבו. אלא שמסתבר שאנחנו בסדר לגמרי עם לתת לקצינים שלנו למות למעננו, אבל אנחנו מצפים מהם שישמרו את הדעות שלהם לעצמם

  • יאיר גולן
קורבן הלינצ'טרנט התורן. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (צילום: מערכת וואלה!)

האלוף יאיר גולן - להלן הבוגד השפל ומי שהעז ברוב חוצפתו לחרוג מכללי הטקס המקובלים בטקסי יום השואה הממלכתיים - פיקד בשנת 1997 על הגזרה המזרחית של צה"ל בלבנון. בנובמבר הוא נקלע עם כוחותיו להיתקלות עם חוליית חיזבאללה, נפצע בינוני עד קשה, אך המשיך לפקד על חייליו ולנהל את הקרב. רק אחרי שעות ארוכות של הכוונת מטוסי קרב ואש תופת ארטילרית, ולאחר שהעימות הסתיים, הסכים גולן להתפנות לטיפול בבית החולים. מיד לאחר שהשתקם חזר כמובן לשירות. הוא מילא שלל נרחב של תפקידים כקצין, בגזרה הצפונית והדרומית, פיקד על חטיבת הנח"ל והוביל כוחות במבצעי "חומת מגן" ו"צוק איתן", אבל כעת הוא לא יותר מבוגד. כל זכויותיו וכל מעלותיו, השנים שבילה בשירות הצבא והמדינה, הכל נשכח לטובת השנאה וההתלהמות. הרצון לדרוש חזק יותר ומהר יותר את ראשו.

לכל דבר ועניין, אדם ששירת את מדינתו נאמנה במשך 36 שנים, ראוי לקבל הזדמנות לומר את אשר על לבו. בייחוד כאשר אותם הדברים שבפניהם התריע, הפכו מיד לנשק שהופנה נגדו. ההתלהמות, ההתקרנפות, האלימות המשתוללת והאיבה לכל מי שלא מתיישר עם הקו הרשמי-לאומי, היא בדיוק מה שהתכוון אליו בהשוואה שערך בטקס, אבל זאת אפילו לא הבעיה האמיתית. החלק העצוב בסיפור הזה הוא שגולן הוא כבר לא סתם בוגד, הוא גם בוגד שנאלץ לחזור בו מדבריו. המהירות שבה ביקש לתקן ולהבהיר את דבריו, בניסיון נואש לצאת מהמשחק הפוליטי הציני שמשך אותו ימינה ושמאלה, הוא מה שהופך את סיפורו לטראגי באמת. קצינים ערכיים בצה"ל ישקלו מעכשיו עשרות פעמים כל התבטאות, ייחשבו כל הטעמת מילה, כל רפרנס תרבותי. העיקר לצאת בשלום מגוב האריות שנקרא הציבוריות הישראלית.

עוד באותו נושא

השר יעלון מגבה את סגן הרמטכ"ל: "נתנו פרשנות מעוותת לדבריו"

לכתבה המלאה
פוליטיזציה של השואה, מישהו? ראש הממשלה נתניהו ביד ושם (צילום: נועם מושקוביץ)

רק לפני שבועיים פרסם כאן אודי הירש את תיאור קורותיו כקורבן לינץ' תקשורתי-חברתי שכזה. גם במקרה שלו, עוצמת העליהום הובילה להתנצלות מהירה וניסיון להמתין עד שהגל העכור יעבור מעליו. במקרה של אודי, מדובר באירוע מינורי - המקרה של גולן הוא כזה שהפך לפולמוס לאומי שבו אסור היה לו למצמץ ראשון. זה נכון שכלובש מדים, כאלוף בצה"ל וכמי שבוודאי שואף לענוד יום אחד את דרגות רב האלוף, על גולן לשקול את מילותיו בקפידה. אלא ששום מינוי ושום תפקיד אינם חשובים יותר מהמסר שניסה להעביר באומץ בנאומו אתמול בעצרת, לפני שחזר בו מדבריו.

צה"ל הפך למחסום הערכי האחרון

גולן כלל לא התכוון לערוך פוליטיזציה של השואה, אבל גם אם היה רוצה בכך זו ממש לא המצאה שלו. ראש ממשלת ישראל עושה בה שימוש ממושך, עקבי וחסר כל התנצלות מעל כל במה אפשרית, שוב ושוב, בכל נושא מאיראן ועד חמאס. הנרטיב שמוכתב לגבי השואה הוא ברור: מסקנותיה הן שישראל ראויה לפעול בכל דרך כדי להגן על עצמה, וכל האמצעים כשרים. אלא שהמציאות היא אחרת. הלקח החשוב באמת מהשתלשלות האירועים המחרידה בגרמניה של שלהי שנות ה-30 היא המהירות שבה חברה מוסטת, מלאה בשנאה ורגשות נקם, נוטשת את ערכיה וחוש הביקורת שלה ונוהרת אחרי דמגוגים מסוכנים שמספרים לה שהעולם כולו נגדה. ומי יעז לומר למדינת ישראל של 2016 שמשהו בסיסי בערכיה אבד? הפוליטיקאים איבדו מזמן את יכולת ההפרדה בין היגיון להון פוליטי, האמנים מוקצים מחמת מיאוס, התקשורת שמאלנית. קציני צה"ל היו אמורים להיות המחסום הערכי האחרון שזוכה לאוזן קשבת בישראל, ואחרי תקרית גולן גם המחסום הזה נפרץ.

אין זה הוגן להשליך על אדם אחד את האחריות לסכן את שמו הטוב והקריירה שלו לטובת הכלל, בעיקר במדינה שלא מעריכה את אלו שאומרים לה את מה שהיא לא אוהבת לשמוע. קשה לחשוב על מישהו מאיתנו שהיה עובר חוויה דומה לזו של גולן, ולא מנסה לעשות הכל כדי לצאת במהירות מעין הסערה. אלא שבתקופות כמו זו שישראל נמצאת בה בימים אלה, נדרשים בדיוק הקדושים המעונים הללו. אלו שישכבו על הגדר כדי לנסות ולבלום את הדהירה המסחררת אל התהום. האלוף יאיר גולן יכול היה להיות האיש הזה לו רק היה נלחם בסחף ההשמצות וההקנטות הבזויות, בדיוק כפי שעשה זאת עבורנו באינספור קרבות לאורך הקריירה הצבאית שלו. המנטרה על הצבא המוסרי בעולם הייתה ונשארה שנויה במחלוקת, אבל המילה מוסר עדיין נמצאת בתוכה. ברגע שגם לובשי המדים יניחו את הנשק הזה וירימו ידיים, נדע סופית שהפסדנו במערכה הזאת. שהחושך שכיסה את אירופה בימיה הנוראים ביותר, כבר נמצא ממש כאן, בקרבנו. זוהי לא השוואה לנאצים ולא הקבלה בין שואה למלחמה על הבית, זו התבוננות טבעית של אומה חפצת חיים שלא רוצה להגיע ליום שבו תביט בבואה של עצמה ולא תזהה את מה שנשקף בצד השני.

עוד באותו נושא

זכרונות אחרי מותי: כך נגמלתי מרשתות חברתיות

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully