ניצול השואה הנכה אוטו גולדמן זועם. גם היום, שלוש שנים אחרי שעלה לכותרות סיפורו, על הקושי היומיומי שהוא חווה בדירתו הקטנה בקומה השלישית בבניין ללא מעלית של חברת "עמידר" בבאר שבע, הוא עדיין לא קיבל את דירת הקרקע שהובטחה לו. גולדמן בן ה-83, שחי בגפו מאז שאשתו הלכה לעולמה לפני כמה שנים, לא מסוגל לעלות ולרדת במדרגות, נעזר בהליכון ובעיקר מרגיש אסיר בביתו. "למרות כל ההבטחות, דבר לא השתנה", אמר.
"במשך 47 שנים עבדתי כעצמאי בהובלות. אבל היום המצב שלי גרוע מאוד, במיוחד אחרי שאשתי פאולינה מתה. אני חולה בסכרת, כבר שבעה חודשים שאני לא יורד מהבניין. אני לא מסוגל, אני יורד ומקבל סחרחורות. אני בעצם בבית סוהר בביתי שלי", הוא מספר בעצב.
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
נתניהו ביד ושם: "אנשי אליטות באירופה מפיצים את הנגיף האנטישמי"
האישה שכל משפחתה נטבחה מול עיניה לא מפסיקה לחייך
ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה
בתו מגיעה בערבים לתת לו התרופות שלהן הוא זקוק, אך ההישארות הממושכת בבית פשוט מחלישה אותו יותר ויותר. "הרופאים קבעו שאני צריך לרדת לקומת הקרקע, אבל עמידר לא מוכנה. הם אומרים לי 'אתה בתור'. אבל כמה זמן אני יכול לחכות בתור, כמה זמן כבר נשאר לי", הוא תוהה בזעם. "שלחו אותי לארבעה פרופסורים כדי לקבל חוות דעת. אבל מה הם יכולים לכתוב? אותו דבר? כמה זמן זה יכול לחכות, לפעמים אני יושב ובוכה בלילות בגלל הבדידות. אני יושב כל היום מול החלון, זה האוויר שאני מקבל. החלונות עם ברזלים, אז אני יכול להסתכל רק דרך הברזלים".
הכלא שגולדמן חווה היום בביתו שלו בבאר שבע מחזיר אותו אחורה עשרות שנים, לגיל שש, אז חי עם משפחתו בגטו בודפשט שבהונגריה. "אכלנו סוס וכל מיני דברים כאלה בגלל הרעב. לא היה מה לאכול, אני הייתי רזה וקטן. סבא שלי הכניס אותי דרך הברזלים כדי שאני אעזור להביא לו אוכל ממקום מסוים. יצאתי מכיוון החלון, ואז, ברגע שסבא שלי רצה לתפוס אותי, חייל גרמני ראה אותי ונתן לי כדור ברגל".
בחזרה למציאות הקשה היום. לאחר שסיפורו עלה לכותרות, נציגים של משרדי ממשלה מיהרו להצהיר כי יפעלו למען שינוי מצבו. עם זאת, ערב יום השואה 2016 נראה שדבר לא השתנה. "היה פה מנכ"ל משרד השיכון", הוא מספר. "הוא צעק ואמר 'ככה אתה גר? אני לא אזוז מבאר שבע עד שאתה לא תקבל בית'. כבר שבעה חודשים חלפו ושום דבר לא השתנה מאז. מה שהולך פה הוא בלתי אפשרי. אני לא אדם מפונק, עבדתי במשך 47 שנים. הציעו לי ללכת לבית זקנים, אבל אני לא הולך לבית זקנים, מפה רק לקבר ליד אשתי", הוא מבהיר.
"המדינה לא שווה גרוש, עשירים נשארים עשירים והעניים נשארים עניים", הוא אומר בעצב, כשדבריו מקבלים תוקף משמעות בערב יום השואה. "אני יכול להגיד שאני לא מצטער על כך שאנשים יורדים מהארץ. אם הייתי יכול הייתי בורח מפה בעצמי, אבל אני אפילו לא יכול לצאת מהבית שלי. יש לנו ראש ממשלה פחדן. רק המיטה במטוס שלו עלתה מיליונים. אבל מה איתנו ניצולי השואה?".
"עמידר הציעו לי שתי אורוות שלא ניתן להיכנס אליהם"
משרד הבינוי והשיכון התייחס לדברים ומסר כי לאחרונה הוצעה לגולדמן דירה בקומת קרקע בעיר מגוריו, אך "מסיבות השמורות עמו סרב להצעה". "נוסיף כי לפני כשנה הוצע למר גולדמן כי המשרד ירכוש עבורו דירת שני חדרים, אך גם הצעה זו נדחתה. לפני מספר חודשים שבנו ופנינו בהצעה נוספת לרכישת דירה, אך ההצעה נדחתה גם היא. נמשיך לעשות ככל הניתן על מנת לסייע למר גולדמן, ולכשתתפנה דירה נוספת, תוצע לו גם היא".
"במסגרת הממשלה הנוכחית, המשרד לקח כמשימה ראשונה במעלה לשקם ולחזק את מערך הדיור הציבורי, לאחר הזנחה של שנים. לצורך כך יוקדשו יותר ממיליארד שקל לרכישת דירות ולשיקום מבנים", הוסיפו במשרד. "משרד הבינוי והשיכון מלווה את מר גולדמן תקופה ארוכה. נציין כי לא נערך ביקור של המנכ"ל בביתו כי אם של גורמי מקצוע במשרד".
למרות הצהרת המשרד, גולדמן הבהיר כי "עמידר הציעו שני בתים, אבל מדובר בשתי אורוות שאי אפשר להיכנס אליהם - אחד בגודל של לול תרנגולות והשני אותו הדבר. איפה אני אשים את הדברים שלי? בכלוב? מה שהם מציעים לי זה כלוב". בתו של גולדמן, ציפי, הוסיפה כי כאשר התקשרה למשרד ושאלה אותם אם הם בחנו את הדירה שהציעו לאביה, היא נענתה בשלילה.
גולדמן נעזר בתרומות המגיעות אליו מעמותות, ואחת מהן היא הקרן לידידות שמסייעת מדי שנה ל-20 אלף ניצולי שואה נזקקים. נשיא הקרן לידידות הרב יחיאל אקשטיין מסר כי "השבוע כשנעסוק בזיכרון נספי השואה ולמידת לקחיה, אסור שנשכח גם ממצוקתם העכשווית של עשרות אלפי ניצולי שואה שחיים את שנותיהם האחרונות במצוקה ובעוני מחפיר".
(עדכון ראשון: 22:31)