"אני חושב שהייתי ילד לא רגיל, אחרת לא הייתי ניצל", אומר היום (שני) חיים גרוזביין, יליד פולין בן 79, שכילד נאלץ להסתתר יחד עם בני משפחתו מפני הנאצים ובהמשך נמלט ליערות בלארוס ומצא מחסה במחנה פרטיזנים. בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל, נשא לאישה את עליזה ונולדו להם שני בנים וחמישה נכדים. ביום רביעי, ידליק גרוזביין משואה בטקס הממלכתי ביד ושם.
"כשהגרמנים הגיעו הייתי בערך בן ארבע", נזכר חיים ביום שבו הגיעו הגרמנים לביתו שבפולין וגרשו את משפחתו לגטו. "נכנסו הביתה בני אדם במדים, שמרשים לעצמם לעשות מה שהם רוצים: להיכנס לבית, לדחוף, לגרש אנשים, לקחת מה שהם רוצים, להשתולל, לצעוק. הם התנהגו כאילו הכל שלהם, וכל השאר זה שום דבר".
עוד בנושא:
"היום אנחנו שלמים יותר": 50 ניצולי שואה חגגו בר מצווה בכותל
נאבקו לשמור על רוח האדם בשואה: אלו הניצולים שידליקו המשואות
בשנת 1942, כשהיה גרוזביין בן חמש, הסתתר יחד עם בני משפחתו בבור שנחפר מתחת לתנור, בביתם בגטו דולהינוב. במהלך אחת האקציות שביצעו הגרמנים התגלה המחבוא ויושביו אולצו לצאת. גרוזביין ובת דודתו רישקה התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו. יתר בני המשפחה נרצחו ביריות ובמכות.
"שמענו שכנראה מי שבנה את התנור תפס אותו והלשין על הבית שלנו", חוזר גרוזביין ליום הדרמטי שבו נפרד ממשפחתו. "אחת הדודות של אמי כיסתה את הדלת עם שאריות לבנים שמהן בנו את התנור. הגרמנים הורידו את הכל, פתחו את הבור וצעקו 'יהודים החוצה'. אף אחד לא יצא.
"אני הייתי מקדימה, הסתקרנתי והתקרבתי - הרימו אותי במעיל, וראיתי את הפרצופים עם הרובים", מספר גרוזביין ומוסיף כיצד נבהל ונפל בחזרה לבור. אחר כך, הוא נזכר, זרקו הגרמנים רימון רסס לבור הצפוף. "היו צעקות ובכי. הסתכלתי מקצה הבור איך דודי דוחף את בתו הגדולה החוצה ואמי ואחי הגדול יצאו לידיים של הגרמנים. אני לא הלכתי. נשארתי בבור וראיתי את בת דודתי מסתובבת ומחפשת מטפחת לסגור את העיניים, כדי לא לראות איך יורים בה. אמרתי לה 'בואי נישאר', כולם יצאו ורק אנחנו נשארנו. היא הייתה קצת יותר גדולה ממני".
גרוזביין לא פגש יותר את בני משפחתו לאחר מכן. "הגרמנים לא תיארו שמישהו יישאר שם ככה, אחרי שזורקים רימון", הוא אומר.
גרוזביין ובת דודתו הצליחו לשרוד אקציה נוספת ולבסוף ברחו עם משפחותיהם של דודתם ושכנם ליער. שם, הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות. ביערות פגשו בפרטיזנים, שביקשו להעביר את קבוצת היהודים אל מאחורי קו החזית. בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. דודתו נשאה אותו על גבה אך לבסוף נאלצה להשאירו מאחור. פרטיזנים רוסים מצאו אותו ביער והעבירוהו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה.
כשעזבו הפרטיזנים, הוא נותר לבדו ונאלץ לשרוד ביערות. לאחר כשנתיים הגיע חיים אל מחנה פרטיזנים והועבר לבית יתומים בלארוסי בשטח משוחרר. הוא למד בפנימייה מקצועית, עבד בנגרות והתגייס לצבא האדום. כשקיבל חופשה הגיע לדולהינוב ושם שמע מיהודים אחרים בני המקום ששתי דודותיו שרדו והתאחד עמן.
בתשובה לשאלה מה הלקח שניתן ללמוד מן השואה, משיב גרוזביין: "צריך לדעת שאם אין אני לי מי לי. אנחנו רואים מה שמתרחש אצלנו כאן עם הגויים מסביב, מה שמנסים להדביק לנו. אנחנו צריכים להיות חזקים ולהחזיק את המדינה הזאת - שלא נצטרך להיכנס לבור כמו שאני נכנסתי".