פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתנחל משילה תבע בעלות על קרקע פלסטינית - ויפצה את בעליה

      בית משפט השלום בי-ם דחה את תביעתו של תושב בנימין שהשתלט על אדמה השייכת לתושבי כפר סמוך. ביהמ"ש קבע כי לא הצליח להוכיח בעלות על השטח, ונדחו טענותיו כי שהקרקע עובדה ברציפות במשך שנים

      מתנחלים מיידים אבנים לעבר חקלאים פלסטינים. 11 במרץ 2016 (צילום מסך , יוטיוב)
      תושב שילה טען כי עיבד את הקרקע ברציפות - אך השופטת לא קיבלה את הטענה (צילום מסך)

      בית משפט השלום בירושלים דחה בשבוע שעבר את תביעתו של תושב שילה, שהשתלט על קרקע פלסטינית השייכת לתושבי הכפר קריות, ותבע את מועצת הכפר בבקשה להכיר בו כמחזיק בקרקע. לטענתו, הקרקע בת 30 הדונמים, הממוקמת בבנימין בין ההתנחלות והכפר, עובדה על ידיו יותר מעשר שנים ועל כן תביעותיהם של הפלסטינים לבעלות עליה התיישנו. נוסף לדחיית טענותיו, בית המשפט פסק עליו לשלם פיצויים בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לנתבעים בסך 30 אלף שקלים.

      ההליך הגיע לפתחי בית המשפט כמה פעמים במשך השנים, כאשר התביעה הנוכחית הוגשה ב-2011. מפסק הדין עולה כי גם ברמה העובדתית, קיימות סתירות בין גרסת התובע לזו שהציגו הנתבעים. לדברי התובע, הוא החל לעבד את הקרקע בשנת 1980 ועשה זאת ללא הפרעה עד 2006. מנגד, טענו המשיבים כי הוא פלש לקרקע רק בשנת 2003 – ועיבד אותה שלוש שנים לכל היותר. ב-2010 הוא הגיש בקשה לצו מניעה שיאסור על הפלסטינים להיכנס לשטח המדובר, וכאשר הסתיים תוקפו של הצו הזמני שהופק – הגיש את התביעה להכרה בו כבעל השטח.

      לדבריו של תושב ההתנחלות, הוא עיבד את הקרקע ברציפות וגידל במקום אבטיחים ולאחר מכן פרחי פרוטאה, בסיוע משרד החקלאות. הוא טען כי במשך שנים עיבד את הקרקע ללא הפרעה, עד שבשנת 2003 החלו הפלסטינים, בסיוע ארגוני זכויות אדם, להפריע לו בעבודתו. הוא הוסיף כי הצבא סייע לו בהרחקת המטרידים מהקרקע, אך כי ההטרדות החלו מחדש בשנת 2010. באותה העת, קיבל היועץ המשפטי של אוגדת איו"ש את טענות תושבי קריות והתיר להם להיכנס לקרקע.

      עוד בוואלה! NEWS:
      למרות החשד למרמה, בהתנחלויות מאמינים בחפותו של זמביש
      תיעוד: מתנחלים תוקפים פעילי שמאל ופלסטינים שעיבדו אדמות פרטיות
      מתנחל השליך גרזן על רכב פלסטיני - ולא יואשם בניסיון רצח

      שלט שבות רחל שילה, גבעת הראל בצומת שילה ליד ירושלים (פאנט)
      התובע טען כי הפלסטינים לא הציגו הוכחה לבעלות. אזור ההתנחלות שילה (צילום: פאנט)

      התובע טען בתחילה כי שליש מהקרקע שייך למדינה, אך מאוחר יותר חזר בו מאמירה זו, ואמר כי חלקה הארי הוא אדמה לא מוסדרת, שלא עובדה לפחות שלוש שנים לפני שהחל לעבוד במקום. עוד טען כי הפלסטינים שטענו לבעלות על האדמה מעולם לא הציגו הוכחה לכך, וכי המסמך היחיד שהגישו לא מוכיח את טענת הבעלות שלהם.

      המשיבים תושבי קריות טענו כי האדמה שלהם וכי התובע לא הוכיח מעולם את זכותו על השטח טרם השתלט עליו. כמו כן, לטענתם, הוא הודה כי אין הוכחה לזכותו על האדמה וביקש להכיר בו כבעליה רק מעצם עיבוד הקרקע, ועל כן לא קיימת עילה לתביעתו. הם הוסיפו כי הם מעבדים את השטח עשרות שנים, עוד לפני שנכבש במלחמת ששת הימים.

      משנת 2002, טענו הפלסטינים, הוגבלה גישתם לקרקע בשל המצב הביטחוני, זאת בעקבות הצבת מחסומים באזור ובגלל האלימות שבה נקט התובע כלפיהם. לפיכך, הסבירו הנתבעים כי התקופה שבה נבצר מהם להגיע אל האדמה אינה מהווה הוכחה להתיישנות החזקתם בה.

      לא די להחזיק בקרקע - אלא יש גם להוכיח בעלות

      בפסיקתה, הסתמכה השופטת מרים ליפשיץ פריבס על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה לצורך הוכחת בעלות על הקרקע לא די בהוכחות על החזקה בה בפועל במשך כמה שנים, אלא יש גם צורך להוכיח את מקור הזכות בקרקע. אם אין מקור כזה, גם אם אדם תפס קרקע למשך כמה שנים, אין לו זכויות בקרקע. גם את הטענה של התובע כי עיבד את הקרקע ללא הפרעה לא קיבלה השופטת, כיוון שקיבלה את טענות הנתבעים לנסיבות שמנעו מהם להגיע למקום.

      השופטת פסקה בנוסף כי עדותו של המתנחל לא הייתה קוהרנטית וכי נמצאו בה סתירות. בהסתמך על עדויות ותצלומי אוויר, נקבע כי התובע עיבד רק כחלק מהשטח בשנת 1980 בלבד, מבלי שהוכח כי היא הייתה נטושה לפני כניסתו. כמו כן, לא הוכח כי עיבד את הקרקע ברצף – מלבד שנתיים או שלוש לכל היותר. בסיום פסק הדין כתבה השופטת כי "התובע מעיד על עצמו כי הוא נכנס למקרקעין על דעת עצמו, ללא בחינת שאלת הזכויות בהם, מבלי שהוכיח בראיותיו כי המקרקעין היו נטושים. הנתבעים מנגד הציגו נסחי מס רכוש, שבהם מופיעים שמות הנתבעים או קרוביהם כמשלמי מסים על חלק מהמקרקעין. לפיכך, אף שלא הוכחה הבעלות של הנתבעים במקרקעין הוכח השימוש וההחזקה של הנתבעים במקרקעין, בעת שהתובע החל במקביל לעבד חלק ממנו".

      עימותים בין פלסטינים מהכפר קוסרא למתנחלים מהיישוב אש קודש במטה בנימין, אוגוסט 2015 (מערכת וואלה! NEWS , זכריה סעדה, רבנים למען זכויות אדם)
      "הפעם הצדק יצא לאור". פעיל "רבנים למען זכויות אדם" בבנימין (צילום: זכריה סעדה, רבנים למען זכויות אדם)

      "מקומם שחקלאי פלסטיני צריך לעבור עינויי דין של שבע שנים על מנת לסלק מתנחל שפלש בכוח הזרוע לאדמותיו", אמרה עו"ד קמר מישרקי אסעד, מנהלת המחלקה המשפטית של רבנים למען זכויות האדם, שייצגה את הפלסטינים בהליך. היא הוסיפה: "מקומם שהמתנחל הפולש לא צריך להציג ולו בדל ראיה כדי לזכות בסעד זמני שיאפשר לו לנצל ולחמוס אדמה שאיננה שלו, בעוד שהחקלאי הפלסטיני נאלץ לצפות בעיניים כלות בחלקת אבותיו הגזולה, ולספוג פגיעה בפרנסתו וברוחו. ניתן להתנחם כי הפעם, בסוף הסאגה, הצדק יצא לאור, ובתקווה כי הפעם המפקד הצבאי יקיים חובותיו כלפי בעלי האדמה. פלסטינים רבים לא היו ברי מזל ועל אדמותיהם נבנה מפעל הנישול".

      עוד הוסיפו מהארגון כי מדובר בשיטה נרחבת לנישול פלסטינים מקרקעותיהם בגדה. "פלסטינים רבים מורחקים מאדמותיהם באמצעות צווים צבאיים או אלימות של מתנחלים שאיננה מטופלת. בשלב הבא, נכנסים מתנחלים לאדמות אלו ומתחילים לעבד אותן. ברגע שבעל האדמה הפלסטיני מזהה שפלשו לאדמתו ופונה למשטרה או לצבא, נדרש הפלסטיני להוכיח שהמתנחלים לא נמצאים על האדמה מעל לעשר שנים. פלסטינים רבים נמנעים מלפנות לבתי משפט בישראל בתביעות אזרחיות הקשורות לאדמותיהם מאחר שכזרים, שאינם אזרחי ישראל, הם נדרשים להפקיד עשרות אלפי שקלים פיקדון, מעבר לאגרת בית משפט, כדי שבכלל יפתחו עתירה או תביעה בעניינם. גם אם יזכו בדין אזרחי ישראלי, לא מובטח להם שהצבא יפעיל סנקציה כנגד הפולשים. כך המערכת פועלת כדי לעודד בפועל את ההשתלטות".